וזהו שאמרו רז"ל (עה"פ ויקרא יב, ב) "אשה כי תזריע" וכו'.
שדרשו חז"ל כי אם התחלת יצירת הולד היא מכח האשה, אזי "וילדה זכר". ואם התחלת היצירה היא מכח האיש, אזי היא יולדת נקבה. ובא רבינו לבאר את עומק פנימיות הענין בזה, איזה חלק ומדה בעבודת ה' נקרא חלק האשה, ומה הוא ענין המעלה היוצאת על ידי הקדמת עבודה זו המרומז בדברי חז"ל על לידת זכר.
ופירוש, הזריעה הוא ענין היראה והאהבה, כידוע שבשעת הזריעה חלים על האדם שני מדות אלו היראה והאהבה יחד, ומתפעם רוחו כמבואר בזוהר (ח"ג מג.), ו"מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).
האיש הוא משפיע בחינת אהבה, והאשה היא מדת המקבל בחינת יראה
הזריעה היא התחלת היצירה, והיא באה על ידי יראה ואהבה ביחד, כמו שיתבאר בהמשך הדברים. והיינו לפי שבניית העולם מוכרחת להיות משילוב של יראה ואהבה יחד, בלי זה לא יכול להיות קיום לשום דבר כדלהלן. ויראה ואהבה ביחד הוא ענין יחוד בחי' זכר ובחי' נקיבה, כי האיש שהוא ענין המשפיע הוא בחי' אהבה, שהוא ענין של השפעה וחסד. והאשה שהיא ענין המקבל היא בחי' יראה כמו שנאמר "אשה יראת ה' היא תתהלל", כי היראה היא מדת המקבל הירא מפני המשפיע הנעלה ממנו. ועל זה אמרו חז"ל כי הזריעה הנכונה הנקרא "וילדה זכר" [כמו שאמרו חז"ל (פסחים סה.) 'אשרי מי שבניו זכרים'], היא כאשר התחלת יצירת הולד היא מכח האשה דהיינו הקדמת היראה אל האהבה. וזה הוא אופן השילוב הנכון בין היראה והאהבה, כאשר מקדימים את היראה. וכל ענין זה יתבאר עוד בהמשך הדברים בעז"ה.
כל הבריאה היא באופן של זכר ונקבה, משפיע מקבל
וביאור הענין בזה, הנה מה שאמר הכתוב על אדם הראשון [וחוה] "זכר ונקיבה בראם" (בראשית ה, ב), הרי בעומק הדברים נאמר זה הדבר על כל בריאת העולם [כי האדם הוא 'עולם קטן' ודוגמא של כל הבריאה כדאיתא]. וכן ידוע ליודעים בחכמת הטבע, שכל הנבראים הם באופן של זכר ונקבה. ולדוגמא זריעת הגרעין בארץ, יש בזה את כח הגרעין שהוא בחי' הזכר המשפיע, וכח האדמה המקבל. וכמו כן בצמיחת פירות האילן וכל הצמחים, יש באילנות ובעשבים גם כן חלק של משפיע וחלק של מקבל, ורק על ידי השילוב ביניהם צומחים הפירות וכל הצמחים [כמו שכתוב בגמ' פסחים שהיו מרכיבים דקלים 'זכרים' בדקלים 'נקבות' כדי שיצמחו פירותיהם].
כל קיום הבריאה הוא ע"י התנועה, המורכבת משני' כוחות המנוגדים
ובהרחבה יותר, גם כל כח אלקטרוני בנוי משני כחות מנוגדים המכונים 'חיובי' ו'שלילי' ('פאזיטיוו' ו'נעגאטיוו'), שבהם צד אחד דוחף בכח חיובי שהוא תנועה של השפעה, והצד השני מושך בתנועה של החזרת השפע, ורק על ידי שניהם נפעל הכח האלקטרוני. והאמת היא שכל כח התנועה שיש בכל חומר וחומר [והוא ענין כח ה'אטום' שהוא יסוד מציאות כל הבריאה, אשר כח זה מבוסס על תנועה מתמידה של חלקי חומר קטנים], הרי תנועה זו נובעת משני כוחות מנוגדים, כח השפעה וכח קבלה שהם בחי' זכר ונקבה שיש בכל הבריאה כולה, ועל ידי החיבור התמידי ביניהם יש תנועה קבועה המקיימת את הבריאה. וכאשר מפרידים בין שני כוחות אלו נוצר חורבן, כי לבנין העולם צריכים יחוד בין שני הכוחות ביחד.
בעבודת ה' יש ענין השתוקקות בחינת מקבל, וענין דעת בחינת משפיע
וכמו כן הוא בעולם הרוחני, שהאדם נברא באופן שהוא מקבל, אבל לא במטרה שיהיה מקבל בלבד, אלא כדי שגם יעסוק בהשפעה, והוא כאשר ימשיך שפע מלמעלה על ידי עבודתו, שאז יחשב בבחי' משפיע, ונמצא מאחד השפעה וקבלה במציאותו. וזהו סוד העלאת מ"ן [מיין נוקבין] ע"י מ'סירות נ'פש, והמשכת מ"ד [מיין דכורין] שהיא השפעת מ'וחין וד'עת. ויחוד זה בין היראה והאהבה שהיא יחוד בין בחי' משפיע ומקבל כנזכר, בא בכמה אופנים גם בפרטיות העבודה, כענין מה שיש עבודת הלב שהיא התלהבות והשתוקקות, והיא באה בתנועה של התעוררות מלמטה למעלה כעבודת המקבל, ועבודת המח שהיא השגות בגדלות המוחין באה באופן של המשכה מלמעלה למטה כענין השפעה, והאדם צריך לאחד ביניהם.
רמז ענין זה בב' הגירסאות בברכת התורה
ואפשר לומר שזהו סוד שני הגירסאות בברכת התורה המבוארים בטור (או"ח סי' מז), שהאשכנזים מברכים 'לעסוק בדברי תורה', ובני ספרד מברכים 'על דברי תורה'. כי הנה ראשי התיבות ע'ל ד'ברי ת'ורה הוא 'דעת', המורה על המשכת דעת ומוחין ממעלה למטה. ואילו ראשי התיבות ל'עסוק ב'דברי ת'ורה הם 'לבת', המורה על התלהבות הלב וכיסופיו ממטה למעלה. ושני הגירסאות נכונים ואלו ואלו דברים אלקים חיים כי שניהם נצרכים, יש אנשים שעוסקים יותר בדעת ובמוחין שבתורה, ויש אנשים העוסקים בתורה יותר עם לב "בלבת אש מתוך הסנה", ושניהם כאחד טובים כל אחד בחלקו, כי צריך האדם לכלול את שניהם באחדות.
ופירוש 'אשה' הוא המצוה שהיא שכינה (עיין תיקו"ז סח.; עט:), וזהו "אשה כי תזריע וילדה זכר" שאם הפחד חלה על האדם מן המצוה, שהוא מגשם אותה כנזכר לעיל. עד שמן הפחד מגיע אל המדות, והשמחה בו יתברך, שאמר ונעשה רצונו רצון העליון. שהוא עולם הזכרים, והזכרון והחיים והברכה וההשפעה, כי ברצון ברא העולם ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומשם הוא ההולדה, שמוליד דבר שלא היה בעולם כלל, כי הרצון הוא קודם הבריאה, שהרי ברצונו ברא.
הדרך האמיתית הוא להקדים ענין היראה בחינת מקבל
אחר ההקדמה שיצירה אמיתית נובעת מאהבה ויראה המתאחדים, דהיינו אשר קיום אמיתי בעבודת ה' בא עם יראה ואהבה גם יחד. כותב רבינו את הכלל בדרכי העבודה, שצריכים להקדים מקודם את היראה, ורק אז יכולים להגיע לבחינת "וילדה זכר" שמתעורר שפע חדש של מוחין ומדות מן הרצון העליון.
האדם בתחילתו הוא רק מקבל וצריך להתהפך למשפיע גמור
ובעומק הדבר יש נקודה עמוקה בענין "זכר ונקיבה בראם", דהיינו בחי' משפיע ומקבל בעבודת ה', המבוארת הרבה בתורת בעל הסולם. ותמצית הדבר הוא, שהאדם צריך להתהפך מלהיות 'מקבל' גמור אל 'משפיע' גמור, וזהו כלל עבודת האדם כל ימי חייו. כי האדם נולד 'מקבל' גדול ביותר, אין עוד 'מקבל' גדול כל כך כמו תינוק בעת לידתו ובקטנותו, כל אחד משאר הנבראים יכול להתקיים באיזה אופן גם בלי לקבל מאחר, ואילו האדם הוא כל כולו 'מקבל' מכף רגל ועד ראש, שהרי הוא מקבל את מזונותיו ומלבושיו בלי להיות מסוגל להספיק לעצמו את צרכיו בכלל. וגם בהמשך חייו מלמדים אותו הכל, וכל הזמן דואגים לו ומשפיעים אליו. וכאשר הוא מתגדל והולך, הרי לאט לאט הוא מתחיל להיות מעט נותן ו'משפיע', אבל עדיין איננו נותן אמיתיג. והאדם צריך להפוך את עצמו להיות 'משפיע' גמור, כשם שהקב"ה הוא משפיע גמור שהרי אינו צריך לבריותיו, וכל מה שהקב"ה מגלה ונותן לנו אינו אלא השפעה ונתינה בלי שום קבלה כלל. כך צריך האדם לדבק בבוראו, 'מה הוא רחום אף אתה רחום' (שבת קלג:), להתהפך להיות יותר ויותר משפיע, ובזה הוא נדבק בבורא.
קיום מצוות ה' צריך להיות במטרה להשפיע
ולפי זה ודאי שצריכים גם בעשיית המצוות לעסוק בהם באופן זה, לא לחפש את הריווח האישי שיקבל על ידי המצוה, בין אם זה ריוח גשמי או שהוא הרווחה רוחנית, כי את המצוות אין עושים כדי לקבל. אלא צריכים לעשות את המצוה בשם כל ישראל [כמבואר בשפת אמת בכ"מ], לשם שמים, עבור הקב"ה 'שאמר ונעשה רצונו'. וע"י עשיית מצוות באופן זה, הרי ההמשכה והקבלה שמקבלים מכח המצוה, הוא באופן נעלה ביותר. שהרי בכל מצוה נמשך המשכה, אבל כשנעשתה המצוה באופן של משפיע, ההשפעה יותר רחבה ומתקבל שפע יותר רחב. אלא שצריך להיזהר לא להיות 'משפיע' בשביל 'לקבל' יותר, כי אם כן לא יעבוד סדר זה, כי רק המשפיע לשם השפעה מעורר את הנחת רוח הנכונה למעלה. ולכן צריך להחזיק ראש להיות באמת משפיע, ולא להיאבד בסופו של דבר בחשבונות של ה'רווחים' שמרויחים על ידי זה.
ג דבר רגיל הוא בשנים הצעירות, אשר בני אדם רגילים להרגיש כי הכל מגיע להם, וטענותיהם בפיהם למה לא נותנים להם דבר פלוני ולמה אין להם דבר אלמוני. וצריכים לדעת כי אכן אלו הם תחושות ה'מקבל', שאינו מסתכל על מה שהוא צריך 'להשפיע' אל העולם, אלא מה הוא יכול וצריך הוא 'לקבל' מן העולם, ומי שאינו עובד על מידה זו נשאר 'מקבל' לכל ימי חייו. וימי הבחרות צריכים להיות סוף תקופת ה'קבלה', ותחלת ההכשרה להיות 'משפיע' אמיתי. כמו שהוא במשל הגשמי של זה העולם, שימי הנערות הם התקופה שהנער צריך להפסיק להיות תלוי על מה שנותנים לו, והוא כבר צריך להכין את עצמו לכלכל בעצמו את כל צרכיו. וכן הוא באופן אמיתי ועמוק יותר בעולם האמיתי, שהבחור כבר עומד על דעתו, וצריך הוא להיות משפיע ולא מקבל.