וזהו 'עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים', שמשם הוא מוליד גשמיים גם כן. שהרי מצות פריה ורביה גם כן מצוה, והיא ראשונה שבמצוות. ואחר היות צדיקים עוסקים במצוה זו על דרך הנזכר, ועולה למעלה מסדר הבריאה, משם ממשיך החיות והתולדה לולד הנוצר בגשמי. מלבד ממצוה עצמה שנעשה גם כן על דרך הולדה, מלבד שהוא דבר קיום ונצח לעולם, "וחי בהם" מעולם ועד עולם.
כשעוסק במצוות הולדה בכוונה להמשיך אור מהקב"ה, אזי גם ההולדה הגשמית נמשך אחר חלק הנשמה
מצות פריה ורביה מתקיימת על ידי שהאדם נושא אשה ונולדים לו תולדות, והרי הוא ממשיך בזה אל העולם תולדות גשמיות, אבל בעצם הוא ממשיך נשמות. ואם האדם יתבונן בכך שכל נישואי איש ואשה, מעוררת המשכת נשמות קדושות מן העולם העליון, אזי גם בהמשכה הגשמית יהיה נמשך אחר חלק הנשמה שבדבר. ואז יבא אל בחי' הלידה הנכונה, שהרי נתבאר כי כל מצוה באה על דרך לידה, כי מתעוררים באדם יראה ואהבה הממשיכים יצירה חדשה, שהיא המשכה מחודשת מן הרצון העליון. ולכן גם במצות פריה ורביה מצד היותה מצוה בין המצוות, הרי זה גם בא בסדר היראה ואהבה כנזכר לעיל בבחי' "אשה כי תזריע", וזה מעורר את ה"וילדה זכר" ברוחניות ובגשמיות באופן הנכון.
בעשיית מצווה בכוונה רוחנית, מהפך רגע כלה לרגע נצחי
וכתב רבינו 'שהוא דבר קיום ונצח לעולם', כי כל דבר שאדם עושה בחיות רוחנית ועם כוונה רוחנית, הרי הוא פועל בזה שהדבר יהיה נצחי, שהרי הרוחניות אינה באה לידי כליון כמו המציאות הגשמית. אדם המניח תפילין, אומר קידוש, מתפלל לרבש"ע בעת צרה שזהו מצוות עשה דאורייתא, יש בזה המשכה מאד חזקה. כל המצוות שאנו עושים במשך היום, אם נעשה זאת עם כוונה אמיתית שעל ידיהם נתחבר להקב"ה, בכוונת 'לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה', נהיה יותר נצחיות, הרי זה דביקות בבורא ית' שהוא נצחי. ועל ידי זה משנה האדם את הרגע הכלה להיות רגע נצחי, ככל שהאדם עושה את המצוה ביותר דביקות ותשוקה, הרי זה נהיה דבר נצחי.
ודבר זה אי אפשר להיות כי אם על ידי שפלות ודכות רוח, כשמסתכל ומתבונן שפלות עצמו ופחיתתו, מזה מתבהל שלא לגשם המצוה.
כשמבין פחיתותו בא לידי שפלות ועי"ז זוכה להמשכת האור
האדם יודע ומכיר בעצמו כמה היצר שולט עליו ובאיזו מהירות הוא נופל, וכמ"ש רבינו במקו"א שאפילו צדיק יש לו אלפים פעמים נסיונות, וכל שכן אנו שאין בנו שום צדקות, וכדברי האור המאיר שהובאו לעיל שכמה קליפות יש בנו, וידע איניש בנפשיה איך בשביל טובת הנאה קטנה מיד הוא נמשך בקלי קלות לחשוב רק על עצמו. ואחר כך הוא מתבונן וחושב 'איך אני המגושם כל כך הולך לקיים מצוה', וזה מביא אותו לשפלות ודכות רוח. ודוקא על ידי זה הרי הוא זוכה אחר כך להמשכת האור הפנימי של המצוה.
מה שאין כן המתחסד בהתגלות בקול רעם ורעש, מפני היותו עוסק במצות ה', ומתגדל על ידה בגדלות יותר ממה שהיה בו תחילה, כל המדות והשמחות שיגיעו, הם אינם אלא דמיונות כנזכר לעיל, וכל מצותיו הם גשמיים כולם, וגופים בלי שום חיות בהם.
כשהולך בגדלות כל האהבה והשמחה הם דמיונות
מי שחושב לעצמו 'מי כמוני שקיים מצוה כזו, כאלו חסדים וכזה לימוד תורה', אזי אין לו קיום והמשכה אמיתית של מדות עליונות, וכל האהבה והשמחה שהוא מרגיש מכוחם של מצוות אלו, אינם אלא דמיונות, שהרי הוא לא עבר עדיין את מפתן הבית, ואיך יתכן שנכנס לתוך הבית.
ההבחנה בין דמיונות המקרבים לעבודת ה', לדמיונות שווא המרחיקים
ויש לדעת כי בכלליות אין צריך להיבהל מעבודת ה' בדמיונות, כמ"ש השפת אמת (פר' מטות) כי מחמת שעולם הזה היא עלמא דשקרא, לכן אחד מן הדרכים לעבוד את ה' הוא ע"י דמיונות. וכגון מה שמבואר בספה"ק על הפסוק (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד", דהיינו לכוין את אותיות שם הוי"ה, הרי זה גם כן עבודה עם דמיונות, שהרי שם הוי"ה ושאר השמות גבוהים ונעלים הרבה מצורה של אותיות גשמיים [וכוונת הפסוק בעצם הוא על זכירת שם הוי"ה הנעלה והרוחני], אולם אף על פי כן נתן ה' אופן זה בשביל שנוכל להידבק בו. אולם יש להבדיל בין 'דמיונות' המקרבים לעבודת ה', ל'דמיונות שוא' המרחקים את האדם מן האמת. והסימן להכיר דמיונות שוא הוא כל דבר שיש בו גיאות, שהרי אז אומר הקב"ה 'אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת'. משא"כ סתם דמיונות, אם הם מביאים את האדם להיות עוסק בטוב ובמחשבות טובות, הרי טוב שימשיך לעסוק בזה. אבן הבוחן אם לעסוק בזה הוא רק האם הוא מתגאה או לא, ולא לבחון האם זה אמת או דמיונות.
וזהו "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט, ב), הכתוב אחר מצות "פרו ורבו". והענין, כשתעסקו במצות פריה ורביה בתיקון סדר המצוה, להקדים היראה והפחד של מצוה כנזכר לעיל, ומן היראה זו תגיעו אל הרצון העליון והחיות שקודם הבריאה שממנה נברא העולם, ומשם יתמשך חיות לולד הנוצר, ומוראו על כל הנבראים.
כל המשכה שנולדת באופן הנכון מטיל מורא על הנבראים
פריה ורביה היא המצוה הראשונה, ויש בה עסק גשמי. אבל מי שעושה עסק זה באופן של 'מצוה' כראוי, נמשך דרכו המשכה גדולה מאד, להיות הולד הנולד מעסק זה מעולה ונמשך ממקור גבוה. וכמובן שכן הוא גם בכל המצוות. אשר האדם הנכנס אליהם ביראה הראויה, מגיע ועולה עד ההמשכה הראשונה ממקור הבריאה. ובן שנולד על ידי שאביו קיים את מצוותו ביראה הראויה, מטיל מורא על כל הנבראים. וכך גם כל המשכה ה'נולדת' מכח העסק הראוי בכל שאר המצוות, הרי היא מביאה מורא על כל הנבראים. וכמבואר מצדיקי עולם, שבעלי חיים ברחו מהם מרוב יראתם. בעיר קושטא ברח פעם האריה מגן החיות, והחיילים הסתובבו ברחובות העיר כדי ללכדו, והזהירו את כל בני העיר שיסתגרו בביתם. ואחד הצדיקים יצא לרחוב העיר כשהוא עטור בתפילין, והאריה נכנע מלפניו. כי בעשיית מצוה, בהמשכה רוחנית כזאת, נפעל "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ".
וכן הוא בעצמו בהגיעו למעלה מן הבריאה ביראתו, "מה נורא המקום הזה" על כל הנבראים. כמאמר (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות", והצדיק הוא הרבים, כי הוא מקורם ושרשם.
הצדיק נקרא 'רבים', כי הוא מחזיק את הנשמות השייכים אליו, והוא כצינור הממשיך עליהם את כל השפע, ולכן יש יראה ופחד ממנו.
ועל דרך זה חיות הולד, כי מפני היות חיות הולד ומוראו קודם ולמעלה מן כל הנבראים, שהוא מן הרצון שקודם הבריאה, וזהו "ומוראכם וחתכם" שמפרש רש"י ז"ל 'וחיותכם' יעו"ש.
פי' רש"י שהוא לשון חיות, מפני 'שכל זמן שהתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן העכברים' (שבת קנא:). ונראה מדברי רבינו דנקט 'תינוק' דוקא, והרי חיות זו נמצאת אצל כל אדם חי, אבל התינוק הוא נברא הסמוך ללידתו והמשכתו אל העולם, וזה מרמז על כך שהמורא מן האדם החי תלוי איך שאביו המשיכו אל העולם ע"י יראת שמים וכו' כמבואר לעיל, ועל ידי זה מוטלת אימתו על הבריות.
ומה שאין כן כשלא הקדים המורא והמשכות חיות הולד כנזכר לעיל, למה יהיה חתתו ומוראו על כל חית הארץ. הרי כל לידתו לא היתה אלא מעשה גשמי בלי אור רוחני, ואין הוא אלא בריאה גשמית בין כל הנבראים, ולמה יטיל אימה ופחד על שאר הנבראים.