וזהו שאמר אחר כך (ט, כ) "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", פירוש כשנח 'נעשה חולין' כפירוש רש"י ז"ל, ונעשה "איש האדמה" שהוא מגושם. "ויטע כרם" היינו מעשה המצות, כמאמר (ש"שה א, ו) "כרמי שלי לא נטרתי", והמצות ג"כ מגושמים. איש האדמה, מורה על כך שהוא נוצר מן האדמה, ולכן הגשמיות ניכרת בו, כי חלק הנשמה אינו נקרא אדמה. וכאשר 'איש האדמה' נוטע כרם, הרומז על מעשי המצות, כמו שדרשו בירושלמי עירובין (פ"ג ה"ט) דכיון שלא הפרישו חלה "כרמי שלי לא נטרתי" (שיר השירים א, ו), ולכן נעשנו בגלות, וכיוצא בזה דרשו במדרש רבה שם (א, מא) על חסרון בשמירת כמה מצות אשר נענשו בגללם. והרי כי הכרם מורה על קיום המצות, ו'איש האדמה' הנוטע 'כרם', היינו שהוא ניגש אל המצוות עם גשמיות וחמריות העולם הזה.
וזהו "וירא חם את ערות אביו" פירוש בזיון אביו שבשמים, להיות אלוקים גשמי כ"כ. "ויגד לשני אחיו בחוץ" פירוש ויגד לשון המשכה כמאמר (דניאל ז, י) "נהר וכו' נגד", כי הדיבור הוא המנהיג את כל הרוחניות שמעוררים, והגשמיות ג"כ כידוע, ולכן נקרא דיבור לשון הנהגה. וכתרגומו של (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", תרגם יונתן 'לרוח ממללא', כי הדיבור הוא החיות. וזהו "ויקחו שם ויפת את השמלה" שהוא התלבשות הנ"ל, "ופניהם אחורנית" שהוא השפלות והיראה שנסוג אחור וירא מגשת אליו, ובזה "ואת ערות אביהם לא ראו".
המצוה עצמה היא כבוד השכינה, ומעשה המצוה היא רק הלבוש
כאשר הגשמיות מבין את חומר הענין, כיצד הוא מביט ורואה 'מצוה' רק בפעולתה הגשמית, ואיך כל מהות התלבשות השכינה מגושמת אצלו. הרי הוא 'מתיירא מערות אביו', כביכול מן הבזיון כלפי מעלה, לבזות ח"ו את הבורא ית' בגישום המצוה. והוא אומר 'לשני אחיו' שהם שני הכוחות הנעלים, הכח של גילוי השכינה הנקרא 'שם', וכח האהבה. והאמירה הזו נקראת 'ויגד', דהיינו שהוא מקשר אותם אל הדבר, כי ההתקשרות היא בכח הדיבור. והיינו לפי שהדיבור מורה על הנהגה, כמו 'דבר אחד לדור' דהיינו מנהיג אחד לדור.
והרי הוא מנהיג את הכוחות להתבונן בעשיית המצות, איך שהכל הוא הלבשה על השכינה. ולכן נקרא 'שמלה', כמו שמלה המלבישה את האדם, כן עשיית המצוה היא רק הלבשה על המצוה, אבל המצוה עצמה היא כבוד השכינה. ולכן "והם לא ראו", היינו כמו השפל שמביט כלפי מטה, כן הם מתמלאים בבושה ויראה. ובזה נעשה כבוד דלעילא, ולכן אצלם נאמר "ערות אביהם לא ראו".
כללא דמילתא, התקשרות אדם השפל ברצון העליון ע"י השפלות והיראה, וממנה מגיע אל התבוננות ועיונית השכל והחכמה, להכניס בכל מצוה שהוא עוסק בה כנ"ל. אבל בלתי התבוננות והשגה, המצוה ג"כ גשמי.
על ידי ההכנה וההתבוננות נעשית מעשה המצוה הגשמית לרוחניות
ובזה מובן מה שהחמירו בספה"ק כל כך בחשיבות ההכנה למעשה המצוות, שהרי בלי ההכנה תשאר המצוה גשמית. ורק ע"י התבוננות בשפלות עצמו וגסות החומר, אז מתעורר אצלו התלבשות השכינה, והמצוה מאירה לו בהארה פנימית, וממילא מתמלאת המצוה בהארת השכינה.