וזהו שאמרו חז"ל (עירובין יג:) 'נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא' וכו', והקשו התוס' הא אמרו חז"ל (ע"ז ה.) 'בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא באנו לעולם', דמשמע יותר טוב לו לאדם שנברא, ומתרצו בצדיקים ורשעים.
התוס' מקשים למה לנו להחזיק טובה לאבותינו על כך שבאנו לעולם [עי' שם בגמ' אם הכוונה שלא היינו באים לעולם כלל, או שלא היה לנו חשיבות], והרי אמרו חז"ל שנח לו לאדם שלא נברא בכלל, ואם כן מה טובה היא שבאנו לעולם. ומתרצים כי רק הרשעים נח להם שלא נבראו, אבל צדיקים יש להם להחזיק טובה לאבותיהם, כי להם נח יותר שנבראו.
והענין עפ"י דברינו הנ"ל יובן, שאפילו 'עכשיו שנברא' אין טוב לו לאדם "בעמלו שיעמול תחת השמש", כי אם שיגיע 'למעלה מן השמש' וקודם הבריאה.
העוסק בדברים גשמיים שתחת השמש, נוח לו שלא נברא, כי אין למעשיו קיום אמיתי
מה שאמרו חז"ל כי נח לו לאדם שלא נברא, היינו אשר העיסוק בדברי העולם הזה אין בו שום תכלית אמיתית, ולכן נח יותר לאדם שלא להיות 'נברא'. אלא כל התכלית היא להתעלות למעלה מן הבריאה, כאשר יתבאר. ולפי דרכנו למדנו לגבי אותם אנשים הבטוחים שהם שינו את העולם, והם באמת מקבלים על כך פרסים וכבוד בעולם הזה. אבל האמת היא שכל עיסוק בכל מה שנמצא "תחת השמש" אין בו שום יתרון, שהרי הכל כלה ואבד ואין לו קיום אמיתי. וכל היתרון והתכלית היא רק בדברים שנחשבים 'למעלה מן השמש' כמבואר בחז"ל (שבת ל:), דהיינו הדברים הרוחניים שהם למעלה מהבריאה והגשמיות.
וממשיך רבינו לבאר, איך יגיע האדם אל העולמות הרוחניים ש'למעלה מהשמש' וכיצד יוכל להמשיך משם. ומתרץ שזה הוא מה שאמרו חז"ל 'ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו', והוא ענין ההתבוננות בקדושת המצוות, אשר למרות שפלותו וחומריותו של האדם, בכל זאת הקב"ה מצווהו במצוותיו, כאשר יתבאר.
ובמה יגיע לשם, ש'יפשפש במעשיו' שעברו, להיות ממארי דחושבנא, ויכיר פחיתותו ויתבהל בעשותו מצות ה'. ו'ימשמש' במעשה המצות דהשתא, והמישמוש הוא התחזקות באמונתו אחרי פחדותו. וממילא יחול על ראשו רוח הקודש והשמחה, ויגיע אל הרצון שקודם הבריאה שהוא 'שלא נברא'.
וזה פי' 'נוח לו לאדם שלא נברא' שיגיע לכך, 'ועכשיו שנברא' יגיע אל 'שלא נברא' ע"י פשפוש ומשמוש כנ"ל.
הפשפוש הוא התבוננות בשפלותו, והמשמוש הוא התבוננות שה' הוא המְצַוֶּה
ע"י הפשפוש והמשמוש יבוא האדם לבחינת 'לא נברא', עד למעלה מן הבריאה. וזהו ביאור מאמר רז"ל 'ועכשיו שנברא', שהאדם מגושם ומשוייך לעולם הזה, 'אמרי לה יפשפש במעשיו' שיתבונן בשפלותו, ולאחר מכן 'ואמרי לה ימשמש במעשיו' שיתבונן שבכל זאת ה' ציוה אותו לעשות המצוות, ועל ידי זה יבוא לבחי' 'לא נברא' ולבחי' קודם השמש, ויהיה מחובר ודבק ברבש"ע.
ולא קשה מידי מ'בואו ונחזיק טובה לאבותינו', והוא שתרצו התוס' בצדיקים וכו'. כי גם אחר שנברא האדם, 'בואו ונחזיק טובה לאבותינו', מפני האפשרות והיכולת לחזור לבחי' 'שלא נברא' וקודם השמש.
הגוף הוא רק 'בשר האדם', ולא האדם עצמו
וענין זה של ההתעלות לבחי' 'לא נברא', יתבאר על פי מה שכתב רבינו במקו"א כי 'בשר האדם' הוא דרגא נמוכה ולא זהו עיקר האדם, ועיקר האדם הוא באמת החלק הנעלה שלו, והוא חלק הנעלה מן הבריאה הגשמית. ובאמת הרי לפני חטא אדם הראשון היה האדם יכול להשיל מעצמו את הגוף ולאחר מכן לשוב אל הגוף, והיה זה דבר הנראה במוחש שהגוף אינו האדם, ולא היה כל קושי להרגיש את אמיתת החיים הרוחניים. אולם מאז אחר החטא אנו מלופפים כל הזמן עם הגוף, ומרגישים כי אנחנו בבחי' 'ועכשיו שנברא'. אולם עדיין צריכים אנו להתבונן ולהכיר את האמת, שהגוף הוא רק 'בשר האדם' ולא האדם עצמו. וככל שהאדם זך ורוחני יותר, הרי יותר בניקל לו להרגיש ולחוש זאת, והוא ענין יסודי בעבודת ה'ד.
ד. בימים אלו עלו הרבה נשמות השמימה, והאדם החי חיים גשמיים וחיי עולם הזה, מתעורר צערו על ניתוק הנשמה מן הגוף. אולם ככל שהאדם מתרומם יותר וחייו חיי רוחניות, הרי צערו הוא רק צער הנשמות מזה [שאין הם יכולים לחיות בעולם הזה ולעשות מצוות וכו'], ולמעלה מזה צער השכינה. כשם שלילד קטן נוגע אם שוברים לו את בנין ה'לגו' שבנה, יותר מאשר פטירת זקנתו. כך כל אדם מגושם, אכפת לו דברים קטנים הנוגעים אליו, יותר מאשר צער אמיתי על דברים גדולים. כמו כן הצער בסילוק הנשמות למעלה יש בזה הרבה דרגות, וכל אחד כפי דרגתו ומדרגתו אכפת לו, כפי העולם בו הוא חי.