Skip to content
דבר אמת

פרק י: ההתקשרות אל השי"ת הוא בכח קיום הציווי העליון

  • Noach
  • 5787
  • Hebrew
View printout

וכן להיפך בלתי המצוה, עסק הגשמי, אין ההתבוננות והשגה מקשר את האדם להבורא ית"ש, והראיה לזה שלמה המלך ע"ה שנאמר (מלכים א' ה, יא) "ויחכם מכל האדם", כיון שרצה להתחכם בלא המצוה על אזהרת "לא ירבה לו סוסים" ו"לא ירבה לו נשים" שאמר (סנהדרין כא:) 'ארבה ולא אסור', ואעפ"כ נכשל.

ציווי התורה ממשיך את הכח הרוחני אל המעשה הגשמי

נראה שכאן מוסיף רבינו עוד נקודה, אשר ההתבוננות באה מכח המצוה, היינו כיון שציוה לנו הבורא, ואז יש לנו כח לתפוס בציווי כמו שנתבאר בריש המאמר, ומכח זה באים לגרום שיהיה גם בענין הגשמי התלבשות השכינה. אבל בדבר שאין בו ציווי התורה, לא יועיל שום חכמה להמשיך איזה כח רוחני, כי רק הציווי הוא הממשיך את הכח הרוחני לתוך הגשמיות. ולכן שלמה המלך אף שהיה חכם מכל אדם, ובוודאי היה יכול לכוון כוונות עליונות בכל מעשיו, עם כל זה כיון שהיה חסר אצלו הציווי, שוב חוזר להיות גשם בלבד, ולכן נכשל בזה.

וזהו שדרשו חז"ל "אשרי האיש" זה נח, "אשר לא הלך בעצת רשעים" זה דור המבול, פירוש להשתמש בשכל עצמו בלא עסק מצות, כי ריבוי ההשגה נקרא מבול כמאמר (תהלים כט, י) "ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם" וכמוזכר בזוה"ק (ח"א נו.) על "בשנת שש מאות שנה והמבול היה" (בראשית ז, ו) וכו' עיי"ש.

מבול מורה על כמות גדולה בלי הגבלה, ואילו המצוה היא כח המגביל. וריבוי השגה היא כמו מבול, שהוא משיג דברים ואינו יכול להכניסם אל הציווי. ואז אין הגשמיות מתלבשת על הציווי, ונשאר גשם לחוד מריבוי החכמה. ועל זה מביא רבינו את דברי הזוה"ק שקורא למבול 'פתיחת שערי החכמה', ולכאורה הכוונה היא לזוה"ק בפרשת וירא (קיז.) 'ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי, וסימניך (בראשית ז, יא) בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעינות תהום רבה', עכ"ל, והביא רבינו את זה המאמר רק לראיה על כך שהמבול נקרא ריבוי חכמה.

"ובדרך חטאים לא עמד" זה דור הפלגה, שהיה להם יראה חיצונית כמאמר (בראשית יא, ד) "פן נפוץ" וכו', וגשמיות הוא בלא התקשרות האמונה והשכל. וה' יתן בלב כל חכם לב חכמה ודעת אלקים בציון אמן.

היראה פותחת שער להכנס אל המצוה באמת

ריבוי חכמה בלי הציווי הוא חסרון אחד, והדבר השני שצריך הוא יראת מצוה כמבואר. ואם לאו הרי הוא מתלבש ביראה דעלמא, "פן נפוץ" וכיוצא בו כל מיני הפחדים, אשר כולם באים מחמת שלא השתמשו בפחד למטרתו. וזה גרם לדור ההפלגה לירא בפחדים של "פן נפוץ", וכן מה שפחדו שהרקיע מתמוטט אחד לכמה שנים וכדו', וממילא באו לידי חטא. אבל להיפך מזה, מי שעוסק ביראת מצוה, הרי הוא מניח את כל מדת היראה שלו במציאות עשיית המצוה. כאשר הוא עוצר לחשוב: 'עומד אני לעשות רצון קוני, איך אגש למצוה רוחנית ואני "איש אדמה" מלא גשם', הרי זו היראה פותחת לו את השער להיכנס לקדושת המצוה באמת.

בסיום השיעור דיברו על עניני הזמן (ה)

ה. הרבה עוסקים בימים אלו אם הוא עת ביאת המשיח או לא, הרי עיסוק זה הוא סתם ביטול תורה, ודבר זה בוודאי אינו מקרב לביאת המשיח. במקום זאת, כל אחד שעוסק בתורה, ובפרט כפי הנלמד בדברי רבינו, עם הקדמת היראה והאמונה ואהבה ויראה, זהו מה שמביא את המשיח. והמשיח בוודאי יבוא אף על פי שיתמהמה, ובמקום לעסוק אם הוא עת ביאת המשיח שהוא ביטול התורה המרחיק את ביאתו, נכניס ראשינו בתורה ונקרב את ביאתו, ונהיה חלק מביאתו.

מאויבי תחכמני, להתחזק ולהתחיל מחדש

הרה"ק הבית אברהם זי"ע התרומם פעם בסוף שולחנו הטהור בשביעי של פסח, ואמר: 'מאויבי תחכמני' (תהלים קיט, צח), אם פרעה הרשע אחר עשרת המכות רומם את עצמו עוד פעם למלחמה, למרות שכבר היה אבוד לגמרי, וכל מצרים כבר היתה מוכה וממוטטת, בכל זאת התחיל שוב לרדוף אחר בני ישראל, 'מאויבי תחכמני' בוודאי שאנו בני ישראל צריכים ללמוד מזה שגם אם ניסינו שוב ושוב להתרומם ולא הצלחנו, לנסות שוב עם כל ההתלהבות.

More in this printout

View the whole printout