אימורים - דמבואר ביבמות (קד:) ובפסחים (נט:) ובכמה דוכתי (שם עז:; תורת כהנים פרשת צו פרק טז ברייתא ד-ה), דכי איתנהו מעכבי, וכי ליתנהו לא מעכבי. יש להסתפק, היכא דאיתנהו - אם הם מתירים בעצם את הבשר, היינו שהזריקה וההקטרה שניהם יחד מתירים את הבשר, או דילמא גם היכא דאיתנהו - הזריקה לבדה היא שמתרת את הבשר, והאימורים הם רק מעכבים היתר הזריקה, שהזריקה מעוכבת לעשות פעולתה בהיתר הבשר עד שיוקרבו האימורים, אבל אין האימורים משתתפים עם הזריקה בהתרת הבשר בעצם, והם רק מעכבי ההיתר - לא מתירים בעצם, ודו"ק.
והנה ראיתי מצאתי בספר החינוך בפרשתנו (מצוה קמד ד"ה מדיני), וז"ל: מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (זבחים מב:-מג.) שאין חיוב כרת אלא לאוכל מן הקרבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו, אבל מן החלק ממנו שמתיר לקרבן, אין חייבין עליו כרת משום פיגול. כיצד, הדם - החלק דמתיר הקרבן הוא, דלאחר זריקת הדם האימורין מותרין להקריב, ולא קודם לכן וכו'. אבל האוכל כזית מבשר הקרבן או אפילו מהאימורין, חייב כרת משום פיגול, כי הדם הוא המתיר האימורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה לחייב האוכל בכל השאר, ולפיכך חייב האוכל אף מן האימורין. ואף על פי שהם גם כן מתירין הבשר לאדם, אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים, כמו שאמרנו, עכ"ל ז"ל.
הנה דעת שפתיו ברור מללו, דהאימורים הם מתירים בעצם לבשר כמו שהדם הוא מתיר בעצם, אלא דאף על פי כן יש באימורין משום פיגול, מפאת היותם מתיר שני ואינם מתיר ראשון כדם, וכאמור.