כתיב "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" וכו' (במדבר יב, ג).
איתא בילקוט שמעוני (רמז תשלט): 'כתיב והאיש משה ענו מאוד וכתיב "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" (במדבר לב, יד) ? - הוי, קשה היה אלא שהיה שולט ביצרו'.
והדברים ממש כמדרש פליאה המה, מה הסתירה בין "האיש משה ענו מאוד" לבין אמירתו לבני גד ובני ראובן "קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים", ומהו התירוץ על סתירה זו.
ונראה ע"פ מה דאיתא בתנחומא דטען הקב"ה כלפי משה דהיאך אמר כלפי בני גד ובני ראובן "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים" ואברהם ויצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך ?
כלומר, האמירה זו כלפיהם, בעצם אומרת שאבותיהם הם חטאים, ולכך טוען כלפיו הקב"ה וכי אברהם יצחק ויעקב שהם אבותיהם של בני גד ובני ראובן, וכי הם חטאים היו?!
ומעתה דבאמירה זו כלל את אבות האומה תחת שם זה של "חטאים" א"כ הרי גם כלל את עצמו תחת שם זה, וזהו ששואלים חז"ל, מצד אחד משה רבינו בעצמו כותב בתורה שהוא בבחינת "ענו מאוד" ומצד שני הוא בעצמו מכליל את עצמו תחת שם "חטאים", היתכן? זוהי שאלת המדרש.
ותשובת חז"ל היא 'הוי, קשה היה אלא שהיה שולט ביצרו', כלומר אכן כן, משה מכליל את עצמו תחת שם "חטאים" משום שידע את עצמו כאדם קשה, אלא שבעבודה מוסריית שיפר את מדותיו עד שהיה ל"ענו מאוד".
מעתה דמצאנו שחז"ל אומרים על משה רבינו שביסודו היה אדם קשה, שוב יוסרו הטענות מעל בעל ה"תפארת ישראל", על דבריו בסוף מסכת קידושין.
נביא בזה את דבריו בשלימותם ואת אשר טענו כלפיו, ונראה וניווכח שדבריו נכוחים ושלמים.
וז"ל: "שכשהוציא משרע"ה את ישראל ממצרים שמעו עמים ירגזון, ויתמהו מאוד על זה האיש משה כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו."
ולכן התעורר מלך ערבי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו וישאל להם לשפוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר לדעת תכונות טבעו ומדותיו, ובמה כוחו גדול.
וישיבו כל החכמים יחדיו אל המלך ואמר, אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב ובכל חסרונות שבעולם... ויקצוף המלך מאוד... הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהיפך מזה... ויתנצלו... הצייר אמר אני ציירתיו כהוגן והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר... והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהם יצדק ונסע ברכבו ובפרשו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש האלקים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר... ויתמה עד מאוד וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלוקים ויכרע וישתחוה לאביו ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד... הנה קודם ראותי פניך פני אלוקים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאוד בחכמת הפיזיאנאמי ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר לא נותר בי נשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי... ויען משה איש האלוקים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחסכו כל חסרונות האדם.. אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם עד אשר קניתי לי היפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת'.
והנה כל דברי ה"תפארת ישראל" הללו, מתומצתים במילים הקצרות שבילקוט 'הוי, קשה היה אלא שהיה שולט ביצרו'. בטבעו, קשה היה, אך בעבודתו המוסרית ובשליטתו ביצרו הגביה עד לשמי רום.
והנה בקונטרס "כליל תפארת" להמגיד מוילקומיר טען כנגד סיפור מעשה זה דאיך יכלו הצייר והמלך ליכנס פנימה אל תוך מחנה לויה אשר שם היה משה, והלא הענן היה מקיף ומכסה ואיך אפשר שנכנסו שם מבעד לענני הכבוד? ובאמת ונראה דהא לא קשיא, וזאת ע"פ דברי הילקוט שמעוני בפרשה זו (בהעלותך רמז תשלז) "וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל" (במדבר יא, כד) באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה. שני אהלים עשו, אהל לעבודה ואהל לדברות, וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות.. וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא ויאסוף שבעים איש ומזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל, העמידן ל' בצפון ול' בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה'.
הנה מפורש דהיה זה אהל מחוץ למחנה, וזהו שאומר הכתוב בפרשת כי תשא "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לו מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד" וכו' (שמות לג, ז), ומאחר והיה חוץ למחנה, לא יפלא היאך יכלו המלך והצייר לבא שמה ולראות פני משה.
שאלה נוספת המוצגת כנגד מעשה זה היא המובאת בספר "אור פני משה", וטענתו היא דהיאך יתכן דמי שהתורה מעידתו כ"ענו מאוד" יבוא ויתאר את מעלותיו ואת עבודת המדות שלו?
ובאמת דלאו פליאה היא כלל, ואדרבה, רק מי שהתורה מעידה בו כך, והיא עצמו כותב כן בתורה על עצמו, לגביו ענוה אינה איזו מעלת שבח שיש להצניעה, לגביו ענוה היא כמו יד, כמו רגל, כמו חלק אינטגרלי ממנו, ומאחר וכן היא, אם כן לא יפלא על אדם המציין את עובדת היות לו יד או רגל, וכך לא יפלא למשה מלהודיע ענוותו או את עבודתו המוסרית.
ומקור נפלא לדבר נמצא בלשון הילקוט שמעוני (איוב יז) "וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ" - בשעה שהכעיסו המרגלים הקב"ה, אמר משה רבש"ע תפוס דרכך תפוס אומנותך שכל הצדיקים תפסו אומנותם, אברהם תפס את המילה, יצחק את התפילה, יעקב את האמת.. משה את הענוה, והאיש משה ענו מאוד, אהרן את השלום.. אף אתה תפוס אומנותך.. אל רחום וחנון" וכו'.
עומד משה ומפציר בקב"ה שיראה איך הוא תפס אומנותו, את הענוה. כאן למדנו איך תפס משה את ענוותו, ומעתה וכי שייך לתמוה על משה בדבריו אל המלך.
טענה נוספת מתבססת על האמור בלידת משה "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב, ב), ומה שאמרו חז"ל בזה דנתמלא הבית אורה, ובפרקי דר"א איתא ד'ראו אבותיו של משה תארו של משה כמלאך אלקים', ובפירוש הטור כתב ד"טוב" היינו יפה, וא"כ אם יפה היה, אזי איך קבעוהו החכמים הערביים לרע לפי תואר פניו? וראיתי בספר זכר יהוסף להגאון רבי יוסף זכריה שטרן זצ"ל אב"ד שאוולי שבחלק תהלוכות האגדות שבספרו (פ"ט, ה) מביא טענה זו מהמגיד ר' יצחק דוד מוילקומיר שדימה סיפור זה שבתפא"י לכפירה, והגאון רבי יוסף זכריה כותב דבעל המאמר אך אחז בדרך מליצה כאילו היה העניו בפועל אך מטרתו אחת היא להראות שבקדושתו הכניע כוחותיו החומריים והראנו בזאת שאפשר להגיע למדריגה גבוהה גם אם לא נולדים עמה בטבע.
שאין צריך לומר דאך מליצה היא, והא שנולד משה יפה, אין מזה כל סתירה לכך שראו החכמים ע"פ תואר פניו דתכונתו הבסיסית המולדת רעה היא, דהלא אין בין יפי המראה ולבין התכונות המובעות דרך תוי הפנים ולא כלום, אפשר אדם שתוארו רע ואינו נאה כלל ומביני חכמת הפרצוף יזהו דרך פניו תכונות מפליגות בשבח, וגם אפשר להיפך דאדם יפה ביותר ויהיו תכונותיו תכונות קלון, לא היופי הכללי הוא המייצג את התכונות אלא פרטי פרטים המרכיבים את תואר הפנים וכדאיתא בזוה"ק (יתרו עח, א) עה"פ שאומר יתרו למשה "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת" וכו' וז"ל הזוהר: 'תבחר' לא כתיב אלא "תחזה", לפום חיזו דעייניו, במאי? בדיוקנא דבר נש.. בשערא.. במצחא.. באנפין.. בעיינין.. בשפוון.. בידיו בשרטוטיהון, ע"כ, כל פרט ופרט מתואר הפנים מגלה על תכונה, השיער, המצח, העיניים השפתיים וכו'.
ובאמת ראה שם בזוה"ק דמשה רבינו לא שמע בזאת ליתרו, ולא בחר על דרך זו את הדיינים אלא ברוח הקודש ידע ובחר, ואפשר שדוקא הוא ידע שלא לבחור ע"פ ידיעת הפרצוף, שהרי הוא עצמו אם יהא נשפט ע"פ תואר פניו הלא היה מוכרע לרעה, וא"כ איך יכריע מי מישראל לרעה ע"פ פניו כאשר אפשר ואותו אחד היפך מדותיו ושיפר תכונותיו.
כמה מתאימים לזה דבריו של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל ב"פחד יצחק" (אגרות וכתבים אגרת קכח) וז"ל 'רעה חולה היא אצלינו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם, מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם, הרושם של שיחתינו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף.. אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא, לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנשיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהינך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מדתמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה'.
הנה חשף לעינינו ה"פחד יצחק" את מלחמת החפץ חיים ביצרו הרע כפי שחשפו לעינינו חז"ל את מלחמת משה רבינו בנטיותיו הרעות, חשיפות אלו מקרבות אותנו אל גדלותם ולא מרחיקות חלילה.
אף חז"ל לא רצו לראות במשה מלאך, אלא אדרבה, כשחיפשו מקור למשה מן התורה, אמרו בגמ' (חולין קלט, ב) 'משה מן התורה מנין, "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (בראשית ו, ג), וכמבואר גם במדרש (ב"ר פכ"ו) ד"בשגם" בגימטריא "משה", דוקא פסוק זה המורה על משה רבינו כבשר ודם הוא הפסוק של משה בתורה. לא את "מלאכיותו" מלמדת לנו התורה אלא את "בשריותו", גם הוא בשר, ובכוחות של בשר ודם הפך עצמו מבשר למלאך, זהו משה, זהו כוחו של אדם.
שוב לאחר שהועמדו דברי ה"תפארת ישראל" על מכונם, נראה לבאר בזה מה דאיתא במדרש (שמו"ר כח, א) על אותה שעה שעלה משה ליטול את התורה, 'באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם', ומדוע אין די בקלסטרו של פניו דומה משה בעצמו?
ולהמבואר י"ל דקלסטרו של משה היה כשל אדם רע וקשה, ולכך רצו לפגוע בו דאין ראוי לו לקבל התורה, לכך עשה לו הקב"ה קלסטרו כשל אברהם, אף אברהם בא מתרח, נולד מתוך טמא ובא לידי טהרה, וכדדרשו בו חז"ל "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא" (איוב יד, ד) – זה אברהם מתרח, וכשם שכך היה באברהם, אף משה יכול ובכוחו להפוך כוחות רוע שבו לכוחות טהרה ולקבל התורה. (פני מלך - הרב אלימלך גוטליב)
אמנם בצדיקים מצינו להיפך, שנולדו עם מדות רעות מאוד והפכו עצמם לטוב, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה, שכתב בסה"ק "אור פני משה" (ריש חוקת), וזל"ק: "זאת חוקת", שמעתי אומרים דאיתא בס': מעשה מלך אחד שמע מכל אשר עשה משה איש האלקים נפלאות ותעלומות, והמלך הזה היה מכיר בצורת הפרצוף, והסכים בדעתו ושלח צייר אומן המדברה אל משה לצייר דמות תבניתו. ויהי כאשר בא אל המלך ויפן כה וכה, וירא כי אין איש בעולם רע מהתואר צורת הפרצוף הזה שהיה מראה סימני מדות רעות ומגונות להיות נואף ורוצח וכל מדות רעות שבעולם. ויצו המלך להרוג את הצייר הזה באמת באמור שמעל בשליחות המלך. ויקח המלך בדברים את הצייר השני ואמר לו כזה וכזה. ויהי כאשר בא הצייר השני אל משה וירא פניו והנה כתבנית אשר הביא אתו הצייר הראשון. ותסמר שערות בשרו באמרו כי למיתה ילך גם הוא בבואו אל המלך. וערב אל לבו ויגש אל משה ויאמר לו כך וכך. והנה בקשתי שתאמר לי מדוע פניך רעים, ואתה אינך דומה לשום בן אדם אשר על פני האדמה. ויען משה רבינו עליו השלום ויאמר: אתה בן אדם קרוץ מחומר אשר טח עיניך מראות ולבך צפנת השכל הטוב טוב יאמר למי אשר פניו מורים ומוכיחים להיות טוב. הלא זה הוא כבהמה לפי טבעו הוא טוב. וזה הדבר הטוב מי אשר פניו רעים עד מאד והוא גובר על החומריות ומהפכו לטוב, זה הוא אשר בעצם אמר לו משפט הטוב לקרוא לו טוב. כי הוא בבחירתו טוב. עד כאן שמעתי. הגם שיש לפקפק בתשובה זו אשר השיב יראה מיעוט ענוה, ואצל משה רבינו ע"ה נאמר והאיש משה ענו מאד כו'. מכל מקום אאמין כי כך היה צריך להשיב כזה בכדי שלא יתחלל שם שמים על ידו ח"ו, באמרם שמשה רבן של ישראל צורתו מוכחת כזו, לכך השיב האמת ודו"ק כי הוא דקדוק נכון', עכל"ק.
והאריך בזה בסה"ק "סדורו של שבת" (שורש השישי ענף ג ט). וזל"ק: 'כי הנה יש בעובדי ה' שתי סוגי אנשים: א' - הוא הנקרא צדיק וטוב לו. כלומר: שטוב ונוח לו ויפה לפניו מאוד עבודת ה', כי נברא בטבע תולדתו נוטה ונמשך אחרי הטוב. ומעולם חפץ באהבת בוראו. ולעשות לו תענוג ונחת רוח בכל מה שיוכל. ואין לו מניעה מצד גשמיות גופו שהוא עפר מן האדמה ונוטה לחומריות ולתאוות תאוות דברים שלמטה, כי הוא בעת בריאתו נברא במזג דק וזך. ונמשך אחר דברים הזכים והנאים. ואינו נוטה אחר עבות וחומריות גשמיות עולם הזה להיות מן המתאווין בעם. וזה בא לו מצד כוונת אב ואם בעת זיווגם [כו']. וע"כ הוא צדיק וטוב לו, שטוב לו בעבודתו וכל כוחי הגוף מסכימים עמו לעשות טוב ויצא מבחינת אוי לי מיצרי. כי גם יצרו ישלים אתו לעשות דברים הרצויים לפני בורא כל.
והסוג השני הוא בהיפך ממש מזה: כי הוא נברא בטבע ומזג רע למאוד. וכח הגוף שבו נוטה ונמשך אחרי חומריות העולם הזה ותאוותיו. וחפץ להתאלס באהביו. ולא יערב לו כלל עבודת ה' יתברך, כי רבתה בו גשמיות עפר הארץ. ונמשך אחר שורשו. וכשהוא רוצה בכח נשמתו ושכלו לעבוד לבוראו ולפרוש מכל התאוות ונופת צוף העולם הזה מחמדי גופו, מה מאד קשה לו לעבור על תאוותיו וחמדת לבבו שבו מיום הולדו, ואוי לו מיצרו הקשה העומד לנגדו ככל כוחו ומבקש לטורדו מן העולם. וזה נקרא צדיק ורע לו, כי הוא צדיק גמור בכל דרכיו ומעביר על כל מדותיו הקשים שנברא עמהם. ומבטל רצונו מפני רצון בוראו ומתגבר עצמו בכל עוז נגד כוחי גופו עד שעובד ה' בכל לבבו ונפשו. ואך שרע לו שכל ימיו הוא נלחם במלחמה כבדה עם מלך הצפון, זה שצפון וטמון בקרבו ומבקש להעבירו על דעת קונו ח"ו. וזה נקרא נהנה מיגיע כפו, שהנה הוא טורח ויגע מאוד עד שיבוא לעבוד את ה' וגם זה נמשך מכוונת אב ואם, [כו'].
ומאד תיקר נפש האדם הלז אצל הבורא ב"ה, כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אלו הממיתין עצמן בחייהן ומשברין ומכניעים כל כוחי גופם עד אשר לא ישאר בו מקום להתאות לשום תאוה שבעולם מכל עסקי העולם הזה כקטן כגדול. והמה בבחינת צדיקים במיתתן קרוים חיים, כי מדביקין עצמן במקור החיים ויכולין לבא עם זה לבחינת אליהו התשבי שהוא חי עד הנה". [עי"ש בהמשך]. עד כאן לשון סה"ק סדורו של שבת. עיי"ש אריכות דבריו מה שהאריך בזה, שזה היה עבודת יעקב אבינו ע"ה משה רבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה, שמצד עצמותם נבראו רעים ופעלו בכל כוחותיהם לתקן עצמם.
ועיין בסה"ק "פרי הארץ" (בלק), וזל"ק: 'וידוע הוא שעיקר בריאת העולם היה עבור עולם הגשם הזה החומרי, אף על