אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים - רַבִּי מֹשֶׁה סוֹפֶר הֶחָת"ם סוֹפֶר זצ"ל

מרן הרב משה סופר זצ"ל- החת"ם סופר, על שמו ועל שם ספריו (חידושי תורת משה), מגדולי רבני הונגריה, נולד בז' בתשרי ה'תקכ"ג (1762) בפרנקפורט דמיין שבגרמניה. בהגיעו לגיל תשע למד בישיבתו של ר' נתן אדלר בפרנקפורט דמיין. בגיל 13 כבר דרש בענייני הלכה. נסמך להוראה על ידי ר' נתן אדלר הכהן ור' מרדכי בנט. נשא לאישה את בתו של ר' משה ידוויץ בפרוסניץ. מחוסר פרנסה קיבל על עצמו משרת רבנות בעיר דרזניץ, ובשנת ה'תקנ"ח (1798) עבר למטרסדורף ועמד בראש הישיבה כחמש שנים. בשנת ה'תקס"ג (1803), לאחר פטירת הגאון ר' משולם איגרא, נקרא לפרשבורג לכהן כרב העיר וכראש הישיבה. תחת הנהגתו התפתחה הישיבה והייתה לאחת הישיבות החשובות באירופה, ומאות תלמידים הגיעו ללמוד בה. עוד בטרם הגיע לפרשבורג כבר נודע כגאון וגדול בתורה. שימש כרב וכראש הישיבה בפרשבורג כ-36 שנים, עד יום פטירתו. על רבינו העיד נכדו, ששמע מפיו, כמובא בספר 'חוט המשולש', שכך היה סדר לימודו במשך תקופה: במוצאי שבת קודש למד 24 שעות רצופות ללא אכילה ושינה. בליל שני אכל וישן עד השעה אחת עשרה בלילה, קם ולמד עד ליל שלישי, התפלל ערבית, אכל ונשאר ללמוד כל הלילה, וכך בכל שני ימים ישן פעם אחת בלבד ולמשך שעות בודדות. לפי המסופר, כך נהג במשך שנתיים רצופות. נפטר בכ"ה בתשרי ה'ת"ר (1839). חי כ-77 שנים. ציונו בבית העלמין היהודי בפרשבורג.

אביו: ר' שמואל. אימו: מרת רייזל. נשותיו: בת ר' משה ידוויץ מפרוסניץ (זיווג ראשון), מרת שרה (זיווג שני- בת הגאון ר' עקיבא איגר), אלמנת ר' צבי הירש הלר (זיווג שלישי). בניו: ר' אברהם שמואל בנימין (בעל ה'כתב סופר'), ר' שמעון (בעל ה'מכתב סופר'), ר' יוסף יוזפא ור' יצחק לייב (נפטר בילדותו). מרבותיו: הגאונים ר' נתן אדלר הכהן, ר' פינחס לוי הורוביץ (בעל ה'הפלאה'), ר' משה סופר, ר' יעקב משה דוד טבלי שייאר, ר' מנחם ליליג ור' נתן מאאז. מתלמידיו: הגאונים ר' אברהם שמואל בנימין (בנו, ה'כתב סופר'), ר' הלל ליכטנשטיין, ר' משה שיק (המהר"ם שיק), ר' אריה מבייא ור' מאיר איזנשטטר (המהר"ם א"ש). מספריו: •חת"ם סופר- חידושים על הש"ס •שו"ת חת"ם סופר- תשובות בהלכה •תורת משה- פירוש וחידושים על התורה •פירוש על הגדת פסח •צוואת משה •שירת משה- שירים ופיוטים בדרך הקבלה •ספר זכרון- תיאור המאורעות והצרות שעברו עליו ועל קהילת פרשבורג בעת המצור בתקופת מלחמות נפוליאון.

העיד נכדו ששמע מפי סבו (ספר חוט המשולש), שכך היה סדר לימודו של רבינו: במוצ"ש קודש למד 24 שעות רצופות ללא אכילה ושינה, בליל שני אכל אכילתו וישן עד שעה 11 בלילה, קם ולמד עד ליל ג', התפלל ערבית אכל ונשאר ללמוד כל הלילה וכו' כך שכל ב' מעת לעת ישן רק פעם אחת, וכן נהג שנתיים רצופות.

מסופר על הגאון ר' משה סופר זצ"ל, שפעם בא להתקבל לישיבתו בחור שלא ידע כלל צורת אותיות של א"ב, וכשעמדו על טיבו הבחינו בו שלא ידע כלום, והוא גם קשה תפיסה, וגם אינו זוכר דבר ממה שמלמדים אותו, אבל החת"ם סופר הבחין בו שהוא ירא שמיים והסכים לקבלו לישיבתו, וביקש מתלמידיו שיקבעו אתו סדרי לימוד. בתקופה הראשונה כשלמדו עימו היה קשה כקריעת ים סוף. מפעם לפעם היו התלמידים פונים לרבם בטענה שיש כאן מקח טעות מעיקרו, והבחור אינו ראוי כלל ללימוד. אבל החת"ם סופר עודדם וחיזקם שלא יתייאשו וסוף ההצלחה לבוא. ואכן לאחר עבודה קשה ומייגעת שנמשכה זמן רב, החל התלמיד להתקדם מדרגה לדרגה עד שהגיע לדרגה שכבר יכול היה ללמוד גמרא.

לאחר שנים רבות קיבל החת"ם סופר מכתב מדיין אחד, עם שאלות בהלכה. והשואל מפלפל בטוב טעם ודעת בראיות מהש"ס ומהפוסקים. החת"ם סופר הראה את המכתב לבנו, ולאחר שבנו קרא בעיון את המכתב, שאלו: "מה דעתך על שאלת הדיין?". ובנו ענה לו, שהמכתב נכתב ע"י גאון בישראל. להפתעתו גילה לו אביו: "דע לך בני, שהשואל הוא לא אחר מאשר אותו תלמיד שבשעתו כולם נתייאשו ממנו מללמדו תורה, ורק בזכות שעודדנו את תלמידנו שיתמידו עמו בלימודו, הצליח אותו תלמיד להחזיק מעמד, ובמשך הזמן התמיד בלימודו וזכה להעלות ולהתעלות עד הלום".

האדמו"ר מקלויזבורג סיפר בשם ר' יחזקאל משינווה, שהעיד כי בפרשבורג עירו של החת"ם סופר, גר אדם רשע בשם שמחה. ועינו הייתה צרה בתלמידי החת"ס העוסקים בתורה, עד שאיים שילשין עליהם למלכות כי משתמטים הם מעבודת הצבא. הוא התרברב כי ילבישם מכנסיים אדומים. כאשר נוכחו ראשי הקהל בסכנה המרחפת על הישיבה נכנס מיד לרבינו ונכנסו אליו בעיצומו של השיעור, רמז להם לומר מה בפיהם, והם בכו וסיפרו לו על הסכנה המרחפת על ראשם. החת"ס המשיך בשיעורו כאילו דבר לא קרה, והעסקנים הנאמנים נשארו לעמוד, תוך שהם לוחשים לו שצריך לפעול ללא דיחוי. הורה הרב על הגמרא ואמר: "אנו עושים". והמשיך בשיעורו ללא כל הפסק. לאחר השיעור הלך הרב אל אותו רשע וניסה לדבר על לבו שיחזור בו מכוונתו, אך ללא הועיל. והרשע לא קם ולא זע בפניהם ועוד העיז פניו לומר, שאין מה לדבר איתו ובכוונתו לשטוח למחרת בבוקר, את כל דבריו בפני בית-המשפט. נענה החת"ם סופר ואמר: "בוקר ויודע ה' את אשר לו". מיד כאשר עזב את הבית נשתרבבה לשונו של אותו רשע וגרמה לחנק בגרונו. אשתו של המלשין אשר ראתה כי חיי בעלה בסכנה, רצה אל החת"ם סופר והתחננה לפניו שיתפלל לרפואתו. השיב לה הרב: "אני מתפלל עבורו תפילה ההוגנת לו- 'ולמלשינים אל תהי תקווה', ותוך כדי דיבור יצאה נשמתו. הרב, ברצותו לקדש שם שמיים ברבים, יצא להלווייתו של אותו רשע, וליד מיטתו פתח ואמר: "שמחה לארצך- שמחה מובל לקבורה בארץ, וששון לעירך- העיר פרשבורג צהלה ושמחה".

סבו של הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל (הצדיק ר' יוסף שמואל זצ"ל) נמנה על מקורביו של החת"ם סופר. כאשר הקשתה בתו ללדת וישבה ארבעה ימים על המשבר, ביקש מהחת"ם סופר שיעתיר ויתפלל עבורה. ואכן תפלתו עשתה פרי והאשה ילדה בשעה טובה ומוצלחת את עקיבא יוסף. עם שחר, בא ר' יוסף שמואל לבשר לרב את הבשורה המשמחת. "מתי ילדה?", התעניין החת"ם סופר. "כחצות הלילה" - השיב. "ומדוע לא באת לבשרני מיד?", שאל הרב. "כי לא רציתי להעיר את רבינו" הייתה התשובה. "להעיר?!" תמה החת"ם סופר, "הרי היית מחייה את נפשי בבשורה! שכן זה הלילה הרביעי שלא ישנתי מרוב צער וחרדה לשלומה!".

הסדר בישיבתו של רבינו בפרשבורג היה, שהוא מסר סדרת שיעורים בעשרים וארבע סוגיות. סדרת השיעורים התפרסה על-פני שלוש שנים, ובשנה הרביעית היה מתחיל את סדרת השיעורים מחדש, בעבור תלמידים חדשים. יצחק-אהרון לנדסברג היה תלמיד מצטיין בישיבה, ושמו הלך לפניו כאחד העילויים שבחבורה. הוא נכנס לישיבה בגיל צעיר, ועל-כן נשאר בה שנה נוספת, דבר שלא היה מקובל. עם תחילת הלימודים של השנה החדשה סח לפי תומו באוזני תלמידי הישיבה החדשים, כי עדיין זוכר הוא היטב את השיעור הראשון ששמע מפי רבינו בבואו לישיבה. התלמידים הצעירים ביקשו שיחזור על השיעור והוא והחל להרצות בשפה קולחת ובוטחת את שיעורו של החת"ם-סופר בסוגיה הנלמדת.

אך סיים יצחק-אהרון את 'שיעורו', הגיע רבינו ופתח בשיעורו. התלמידים החליפו ביניהם מבטי פליאה. הם זכרו היטב את מילותיו של יצחק-אהרון, בשעה שחזר על השיעור, ואלה היו כמעט אותן מילים שיצאו זה עתה מפי ראש-הישיבה. כעבור כמה דקות קלט רבינו את חילופי המבטים וביקש הסבר לדבר. מבוכה השתררה בחדר. לבסוף בחר באחד התלמידים ותבע ממנו להסביר. התלמיד נאלץ לספר, כי זה עתה חזר התלמיד לנדסברג בדיוק על אותו שיעור. רבינו שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "האומנם הבחור יצחק-אהרון לנדסברג הקדימני באמירת השיעור? אם כך, אין לי מה לחדש הפעם". סגר את הגמרא ויצא.

עזיבת רבינו באמצע השיעור השרתה אווירה קשה בקרב התלמידים. יותר מכולם חש יצחק-אהרון תחושת אשם עמוקה. בלב נשבר ובראש מורכן ההסתגר בחדרו. "מה עוללתי לרבי היקר!", מלמל בעיניים זולגות דמעות, "איך גבה ליבי וכיצד העזתי להחציף פני כל-כך!". תלמידי הישיבה הבינו לרוחו של יצחק-אהרון ולא הפריעו לו. חלפה שעה, חלפו שעתיים, חלף הלילה, ויצחק-אהרון עודנו מסתגר בחדר. העניין היה לנושא השיחה היחיד בישיבה: האם חטא יצחק-אהרון במעשהו, או שמא עשה זאת בתום-לב מוחלט ואין להאשימו? האם נכון נהג הנשאל כשגילה לראש הישיבה את האמת, או שזה מקרה שבו מותר ומוטב היה 'לשנות' מן האמת? האם על יצחק-אהרון להתנצל לפני החת"ם-סופר? ואולי ראוי שמשלחת גדולה, המייצגת את כלל התלמידים, תתייצב לפניו ותבקש את מחילתו?

את הדיונים הבלתי-פוסקים בסוגיה קטעה הודעתו של החת"ם-סופר. בהודעה נקראו כל תלמידי הישיבה, ללא יוצא מן הכלל, להתכנס באולם ביהמ"ד בשעה הנקובה. בתוך דקות החלו שמועות וניחושים, בשאלה מה יגיד ראש-הישיבה. האופטימיים, ואלה היו במיעוט, הניחו שהוא ישמיע כמה מילות מוסר ויסיים את הפרשה. הפסימיים נעו בניחושיהם בין שיחה קשה ונוקבת, ובין הגרוע מכול- הודעה על נטישתו את כס ראש-הישיבה, הואיל ו"אין לי עוד מה לחדש". המתח באוויר הורגש היטב. כארבע-מאות תלמידי הישיבה המתינו לתחילת דבריו של ראש הישיבה. הרב סקר את התלמידים בעיניים לחות ושתק.

לפתע פרץ בבכי. "בני היקרים", פתח ואמר, "מאז אתמול אינני מוצא מרגוע לנפשי. מה עשיתי! ביזיתי את תלמידי יצחק-אהרון. במקום לשבח תלמיד יקר זה, שקלט וזוכר את שיעורי מלפני שלוש שנים, נחפזתי לבטל את שיעורי וגרמתי לו עוגמת-נפש וצער עמוק. אספתי את כולכם לצורך דבר אחד". מבטו עבר מתלמיד לתלמיד עד שמצא את מבוקשו. בקצה האולם, בפינה, הצטנף לו, חיוור ורועד, יצחק-אהרון. ראש הישיבה קרא לעברו: "אנא, תלמידי היקר, אנא סלח לי!". צמרמורת הרעידה את מאות התלמידים. ראש ישיבתם, הגאון הנודע, מכנס אותם רק כדי לבקש בנוכחותם מחילה מתלמידו. המאורע המסעיר העסיק את בחורי הישיבה בפרשבורג עוד זמן רב. התלמידים הצעירים, שהצטערו על שהפסידו שיעור מפי רבם, הבינו כי זכו לשיעור יקר הרבה יותר, שיעור מיוחד באהבת-ישראל ובענווה, שיעור לכל החיים. ואילו התלמיד העילוי, מוקד הפרשה, גדל והיה לרבי יצחק-אהרון לנדסברג, לימים אב- בית-דין של גרויסורדין.