אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים - הָרַב לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִיצֶ'ב זצ"ל- סָנֵגוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל

הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל- 'סנגורם של ישראל'- נולד בשנת ה'ת"ק (1740) בעיירה הוסקוב שבמחוז פשמישל, למשפחת רבנים שבמשך כ"ו דורות לא הוסר ממנה כתר תורה. לפי המסופר, בשעה שנולד אמר הבעל-שם טוב הקדוש לתלמידיו כי ירדה נשמה גדולה מהשמיים שתמליץ טוב על ישראל. בגיל שבע החל ללמוד ראשונים ואחרונים. בנעוריו נודע בכינויו 'העילוי מירוסלב'. בגיל שתים-עשרה עבר לירוסלב והתפרסם כעילוי. נודע בזיכרונו המופלא והיה גאון בנגלה ובנסתר. לאחר נישואיו ישב בבית חותנו שבלברטוב ועסק בתורה.

הרה"ק ר' שמואל שמלקא הלוי הורביץ מניקלשבורג השפיע עליו להגיע למגיד ממזריטש, ובמשך מספר שנים למד חסידות בבית המגיד. בשנת ה'תקכ"א (1761), לאחר שחותנו ירד מנכסיו, נאלץ לקבל עליו משרת רבנות בריצ'וואל. לפי המסופר, המתנגדים לחמו בו, ובהושענא רבה הכניסו אותו לחבית אשפה עד צווארו כדי שלא יוכל לומר דבר שבקדושה, קשרו את ידיו והוציאוהו מחוץ לעיר מעבר לתחום שבת. רבינו ברח לביתו של ר' ישראל הופשטיין, המגיד מקוז'ניץ, כשהוא מתפלל לבורא עולם שלא יעניש את הפוגעים בו.

בשנת ה'תקכ"ה (1765) התקבל לרב בז'ליחוב. רדיפות המתנגדים לא פסקו, ובשנת ה'תקל"א (1771) עבר לפינסק. לפי המסופר, גם שם התנכלו לו מתנגדיו ואף התנפלו על ביתו ושדדו אותו. בשנת ה'תקמ"ה (1785) החל לכהן כרב בברדיצ'ב. על אף הרדיפות הרבות שסבל ממתנגדיו, סנגר על מעשיהם והוסיף ללמד זכות על ישראל. נודע בענוותנותו המופלאה ובאהבת ישראל שלו. מסופר כי רבים פנו אליו לברכה ולישועה. הרבה לעסוק בפדיון שבויים ובהכנסת כלה וכן הרבה בסיגופים ובתעניות. נפטר ב-כ"ה בתשרי ה'תק"ע (1809) בברדיצ'ב שבאוקראינה. לאחר הסתלקותו אמר ר' נחמן מברסלב: "מי שיש לו עיניים פקוחות רואה כי כבה אור העולם". חי כ-69 שנים. מרוב הערצתם לרבם לא קיבלו עוד בני ברדיצ'ב רב לקהילתם במעמדו, וגדולי התורה שכיהנו בעיר אחריו נשאו בתואר דיין ומורה הוראה.

אביו: ר' מאיר (שימש כאב"ד זמושץ'). אמו: מרת שרה סאשע. אשתו: מרת פרל (בת ר' ישראל פרץ מלברטוב. נישא לה בהיותו כבן 17 שנים והיא האריכה ימים למעלה ממאה שנים). בניו: ר' מאיר (מח"ס 'כתר תורה', נפטר בחיי אביו), ר' ישראל (רבה של פיקוב וממלא מקום אביו) ור' דוב בער. בנותיו: מרת אסתר, מרת גולדה, מרת גיטל ומרת תרצה. מרבותיו: אביו ר' מאיר, ר' דב בער (המגיד ממזריטש), ר' שמואל שמלקא הלוי הורביץ. חברותות: ר' יוסף תאומים (בעל ה'פרי מגדים'), ר' אריה ליבוש פרץ (אחיו של חותנו). מתלמידיו: ר' אהרן מז'יטומיר, ר' אברהם דוב מבוטשאטש, ר' חיים יוסף מפיסטין, ר' אברהם מרדכי מפינטשוב, ר' יוסף מנמירוב, ר' ישכר דוב (מח"ס 'הזכירה') ור' צבי חסיד. מספריו: •קדושת לוי- על התורה.

בשנת ה'תקכ"א, כשמלאו לרבינו 21 שנים בלבד, התמנה לכהן כרבה של רוטשוול, במקום ר' שמלקה, שעבר לכהן כרבה של שינווא. גדלותו בתורה והליכותיו הנעימים משכו אחריו את הערצת ההמונים. רבינו לא חס על כבודו והיה יוצא אל בני עדתו, ומשוחח כשווה בן שווים עם פשוטי העם ובתוך כך נוטע בהם יראת שמיים ומקרבם לתורה.

התנהגות זו של הרב לא מצאה חן בעיני תקיפי הקהל, הם ראו בכך פגיעה בכבודם. הם החלו להציק ולמרר את חייו, כדי שיסתלק מהרבנות. רבינו שליבו גדוש באהבת הבריות, היה שופך את צקון לחשו לפני יושב מרומים, שלא יעניש את אלה המצערים אותו. מעשה היה, ואשה אחת, שבעלה היה מראשי המתנגדים והחולקים עליו, שפכה על הרב דלי של מים דלוחים ואף הטיחה בפניו חרפות וגידופים.

נכנס רבינו לביה"כ, ניגש לארון הקודש ואמר: "ריבונו של עולם! סלח ומחל לאשה זו, שביקשה בכעסה לגרום לי בושה וכלימה. הרי אשה זו עשתה רצון בעלה, וחכמינו זצ"ל אמרו: איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה". עד שפעם אחת גברו ההצקות ובהושענא רבה נאלץ לברוח מהעיר, כשהוא הולך ברגל והאתרוג והלולב בידו ונמלט לבית רבו במזריטש. ישב אפוא הרב בבית מדרשו של המגיד ועסק בתורה ולא סיפר לאיש מאומה, מכל אשר עבר עליו.

אשתו הצדקנית וילדיו הפעוטים נשארו ברוטשוול. חששו תקיפי הקהל, שמא יעיז לשוב רבינו לביתו. הם הרסו את ביתו ושמו את בני ביתו בעגלת אשפה ושלחו אותם מהעיר, תוך שהם ממנים רב אחר במקומו. אחד מנאמניו של הרב נסע למזריטש וסיפר לצדיק על כך. רבינו החל מיד להתפלל בדמעות, וביקש מהקב"ה כי המתנכלים לא ייענשו. כשראו תלמידיו את גודל צדקתו של רבם, נמנו וגמרו אומר לנסוע לז'יטומיר, למגיד ר' זאב וולף ה'אור המאיר' ולבקש ממנו להתפלל לעונשם של מתנגדי רבינו. כשהגיעו אליו וביקשוהו, נאנח ר' זאב אנחה ואמר: "מה יכול אני לעשות? עד שאני אטול את סידור התפילה לידי, כבר עמד ר' יצחק לוי להתפלל עליהם, שלא ייגרם להם חלילה עונש על ידו!".

על ציפייתו למשיח של "סנגורם של ישראל" יעיד הסיפור המופלא הבא: בביתו של הרב עשו סעודת "תנאים" לאחד מנכדותיו וקבעו את זמן החתונה ל"שבת נחמו". הסופר כתב בתוך התנאים: "החתונה תהיה אם ירצה ה' בשבת נחמו בעיר ברדיצ'ב". כשקרא רבי יצחק את התנאים, קרעם לגזרים ואמר מתוך כאב: "איך כותבים כי החתונה תהיה בברדיצ'ב, בשעה שאנחנו מאמינים ומצפים בכל יום למשיח שיבוא ויגאלנו ויקבץ את נפוצותינו לארצנו הקדושה? אלא שכך צריך לכתוב: החתונה תהיה אי"ה בשבת נחמו בירושלים עיר קודשינו, ואם חלילה עד אז לא יבוא משיח צדקנו, תהיה החתונה בברדיצ'ב".

מאמרותיו: הלוואי ואזכה לאהוב את הגדול והצדיק שבעם ישראל, כמו שהקב"ה אוהב את הרשע ביותר בעם ישראל.

פעם אחת ראה רבינו יהודי שאוכל בתשעה באב. הרב פנה אליו ושאל: "אולי כבודו לא יודע מה התאריך היום?". הלה ענה: "היום תשעה באב". הרב המשיך ושאל: "אולי אינך יודע מה קרה היום?"- "היום נחרבו שני בתי המקדש, ולכן כולם צמים!". הרב הביט בו בעיניים רחמניות ושאל: "אולי אינך מרגיש טוב ולכן אתה אוכל?"- "אני בריא כמו שור!" ענה בחוצפה. הרב הביט לשמיים ואמר: "ריבונו של עולם, תראה כיצד ילדיך אינם מסוגלים לשקר. גם כאשר הם אוכלים בתשעה באב, הם אומרים רק את האמת!".

פעם אחת בערב פסח לאחר חצות אמר לשמשו: "בוא ונצא לשוק". ראו גוי שממבריחי המכס היה. "יש לך בד מחוץ לארץ?"- "יש", השיב הגוי. "כמה מטרים של בד יש ברשותך?"- "כמה שתרצה", ענה הגוי. רבינו הלך ופגע באדם מישראל ושאל אותו:"יש לך חמץ?"- "חמץ?", נרתע, "אסור, אנחנו לאחר שעה שישית כעת". פגע ביהודי שני ושאל: "יש לך חמץ?"- "מה סח רבינו", השיב הלה, "חמץ בשעה כזו? כלום יצאתי חלילה מכלל ישראל?" רבינו נשא את עיניו כלפי מעלה ואמר: "ריבון העולמים, הבט משמים וראה את עמך ישראל, כמה חרדים הם על דבריך וזהירים במצוותך. קיסר רוסיה מלך אדיר, כמה שרים, שוטרים ושופטים, ובתי כלא יש ברשותו. חיילים העמיד על הגבולות, שלא להכניס סחורה תוצרת חוץ ואף על פי כן מכניסים כל מיני סחורות ומצויות הן למכירה בשוק. ואתה כתבת עלינו בתורתך 'לא יראה לך חמץ' ואין שוטר ואין נוטר, ובערב פסח מבעוד יום לא יראה ולא ימצא משהו חמץ בכל גבול ישראל".

פעם אחת במוצאי יום כיפורי הגיע ר' שמואל, תלמיד רבינו לבית רבו לראות כיצד הוא מרגיש לאחר הצום מאחר ורבינו עבד את הבורא כל היום בשקידה עצומה למעלה מכוח אנוש. למרות שעברו שעות מהצום, הצדיק עדיין לא שתה. כשראה את תלמידו אמר: "טוב שבאת, אספר לך מה שהתרחש. השטן קטרג היום לפני בית דין של מעלה וטען: "אתם בית דין צדק. הגידו לי מדוע אם אדם גזל מחברו רובל אחד אתם שוקלים את העברה במשקל המטבע, ואם אדם נתן נדבה רובל אחד אתם שוקלים את העני ואת כל בני ביתו שנהנו מהנדבה. מדוע אינכם מסתפקים גם כאן במשקל המטבע? או מדוע אינכם שמים בכף המאזנים את הנגזל ואת כל בני ביתו שסבלו מהנזק?", ניגשתי והסברתי: "הנדבן רוצה לקיים את נפש בני האדם, לפיכך צריך לשקול את בני האדם. ואילו הגזלן אינו מבקש אלא את הכסף בלבד ואינו נותן דעתו על בני אדם. לכן אין לשקול כאן אלא את המטבע בלבד. כך סתמתי את פיו".

מעשה ברבי ר' יצחק מניסכיז שהיה נשוי לנכדתו של רבינו ואכל על שולחן של חותנו במשך ארבע שנים. לפני שהתחתן ביקש שרבינו יסכים להסמיך אותו ליותר מארבע שנים. אבל הצדיק, טען, שבשום אופן אינו יכול להבטיח מזונות לזוג יותר מארבע שנים. והיה אז הדבר לפלא בעיני כל. אך לבסוף התברר הדבר ככלות ארבע שנים ביום האחרון, נפטר הצדיק מברדיטשב.

מאמרותיו: הלוואי ואזכה לאהוב את הגדול והצדיק שבעם ישראל, כמו שהקב"ה אוהב את הרשע ביותר בעם ישראל.