הסוכה נקראת בזוהר הקדוש "צילא דמהימנותא", וזה עצמו ענין שתרגומו צל האמונה בהשי"ת. עוד מובא בזוהר הקדוש על הכתוב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", ש'אזרח' נוטריקין א' זרח, היינו מי שזורח בו אלופו של עולם, הוא ישב בסוכה, ואילו הגוי, אשר אין חלקו עם השי"ת, אין לו שייכות עם הסוכה, והוא מופקע מן הסוכה. וכמובא בחז"ל שלעתיד לבוא יתברר ע"י הסוכה כי ישראל דבקים בו יתברך, כי השי"ת יוציא חמה מנרתיקה, ואומות העולם יבעטו בסוכותיהם, ואילו ישראל אף אם יצטרכו לצאת, אך הם לא יבעטו, שזה מגלה כי הם מחוברים ודבקים בהשי"ת.
וכך בנמשל, הרי הסוכה היא צל האמונה, שמתגלה רוממות יתברך למעלה מהשגה, אולם לעומת זאת השי"ת גם האהבה למעלה מכל השגה, והשי"ת עוטף אותנו בצלו, ובו אנחנו דבקים.
לכן נקרא חג הסוכות זמן של "ימינו תחבקני", שמהות החיבוק היא שמקיפו עם שתי ידיו לאמר אני לגמרי איתך ואי אפשר להפריד בינינו. כך גם ענין הסוכה, שאנו יושבים בתוככי אהבתו והשגחתו ורצונו יתברך, מוקפים לגמרי באורו יתברך, באופן שאי אפשר ואפשי לעזוב אותו.
ועכ"פ מכל זה אתה למד, שענין הסוכה הוא שיושבים בצלו ויחודו של השי"ת. וכלשון הכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" מושיב אותנו בסוכתו, כי על כל סוכה חל שם שמים (כמובא בחז"ל שזה כמו הקרבן). וזה עצמו ענין ענני כבוד: לשבת בתוככי אהבת השי"ת. מוקפים לגמרי ביחודו ואהבתו יתברך.
"צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". כי בסוכות יהודי יוצא מהקביעות שרומזת לטבעיות, ויושב בסוכת השי"ת, וכל העולם נעשה לו כעראי. מפני שקביעותו האמיתית היא לשבת על שולחן המלך. ובאמת זה כל חפצו תמיד, "שבתי בבית ה'".
ובאמת בחינת הסוכה היא הדביקות הכי חזקה בהשי"ת, בחינת "אטייל עמך בגן עדן", כחסיד שמציית לכל הוראות רבו בנאמנות, אבל כשיזכה להיכנס אל הקודש פנימה, לשבת ליד שולחן רבו, ועוד לסעוד את סעודתו יחד - הרי אין לך גילוי האהבה גדול מזה. ואמנם מצד אחד גדלה מאוד רוממות הרבי, אך מצד שני גם גדלה מאוד אהבתו.
ונסיים בנקודה חשובה: ראוי לקחת מחג הסוכות מוסר השכל, שהשמחה היא דווקא בעת שיושבים בסוכה, שהיא לכאורה דירת עראי. לומר לנו, שעולם הזה שנראה קבע, באמת אין בו שמחה. הוא רק מרגיע ומספק באופן עראי. מתי יש שמחה? רק על ידי קשר עם השי"ת, שלכאורה בעולם זה נראה כדירת עראי, אבל באמת אין לך קביעות ונצחיות כזו, ושמחת הקשר עם השי"ת משלימה את הנפש באופן פנימי ובאמת.