יש את הפשטות של קבלת מלכות שמים, שהאדם קולט שיש כאן בעל הבית בעולם, והאדם נברא רק כדי לשרת ולעבוד אותו, שזה העניין שקורה בראש השנה ויום כיפור, אך בסוכות אנו באים אל העומק האמיתי של קבלת המלכות, שהאדם קולט שהוא עצמו הוא חלק ממלכות שמים, דהיינו שהוא לא רק מבטל עצמו ומכניע עצמו למלכותו ית', אלא כל העניין האישי שלו עצמו בכל חלקי חייו הוא רק לגלות מלכותו ית' בעולם.
ובלשונם של הספה"ק זה נקרא שבסוכות יש 'ייחוד', דהיינו שהאדם עצמו מתייחד עם כל המציאות שלו במלכות שמים, אשר ממש קשה להוציא מהפה את הלשונות הנוראים שרואים בספה"ק ובפרט בכתבי האריז"ל, שמבואר כי הלולב הוא בחינת ה'יסוד' והאדם התחתון הוא בחינת המלכות, ובשעת הנענועים נעשה ממש ייחוד כפשוטו, כביכול, בין ישראל להשי"ת.
ולכן בסוכות הוא זמן של 'אהבה', והד' מינים הם מינים המעוררים שמחה, כי כל זה מורה על האהבה והקשר שמתעורר בימים אלו בין כלל ישראל להשי"ת. אשר כשהעבודה היא מתוך אהבה, זה עולם אחר לגמרי, כי אמנם גם קבלת המלכות של יראה נחוצה והכרחית, ואי אפשר בלעדיה, אך המטרה האמיתית שהשי"ת רוצה הוא שיהיה 'הביאני המלך חדריו', שנכיר במלכותו ית' מתוך אהבה והתייחדות, עד שתכלה נפשנו מדביקות בו ית'.
זוהי ההולכה וההבאה שאנו עושים בשעת הנענועים, שההולכה הוא הביטוי להתרגשות הגדולה והעצומה שלנו כנבראים, כשאנו זוכים לפגוש את השי"ת בחג הסוכות, שאנו מבקשים למסור נפשנו לגמרי אליו. אך ההבדל הוא, שאיננו עושים את הנענועים בשעה שאומרים 'שמע ישראל', כי אם כשאומרים 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', כי זו מסירת נפש מתוך אהבה ודביקות, שאנו רואים ומרגישים את מציאות השי"ת כאן בעולם.