וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (ט, יח).
אבידת טובה הרבה - מי נכלל בזה
בקידושין (מ:), רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה', בשביל חטא יחידי שעשה זה - אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.
אי גם קטנים ואותם שאינם בני עונשין נכנסין במניין, עיין מגן אברהם (סימן רפח ס"ק יד) [א) שכתב: "ולי נראה דקטנים אינם נכנסין למנין, דהא אינן בני עונשין"].
ואם גם עכו"ם בכלל, לכאורה תיבת 'עולם' משמע כל העולם כולו - ואפילו עכו"ם. ואולם, אין נראה שיהיה דין אחד לישראל ולעכו"ם בכלל. וגם אין דינן בזמן אחד, כמבואר במדרש (ב"ר נ, ג) דדין ישראל בשמים ביום ודין עכו"ם בלילה.
ומתיבת 'עולם' אין ראיה, דיש לומר הכוונה עולם של ישראל. ועיין סנהדרין (לז.), לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא. והיינו, דנברא יחידי להראות שמאדם אחד יוצא עולם כולו, ועל כן המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, שהיה אפשר לצאת ממנו, ואף דהיוצאים ממנו היו רק ישראל, מכל מקום קרי ליה עולם מלא, ויש לדחות.
ונזכרתי, דבמנחות (נא:) דרש 'חוק עולם' (ויקרא ו, טו) דכתיב בחביתין - משל עולם, וברש"י: משל ציבור [אם מת כהן גדול ולא מינו כהן אחר תחתיו, עיין שם], הרי דאף דבא רק משל ישראל - היינו מתרומות הלשכה, מכל מקום קרי ליה קרא 'משל עולם', והכוונה עולם של ישראל.
ואולם בגיטין (ל.), ואת העני בבית דין ומת - מפריש עליו בחזקת עניי ישראל, רבי אחי אומר, בחזקת עניי עולם. משמע ד'עולם' אינו ישראל לבד. ואולם אדרבה, גם שם אתא לאוסופי רק עניי כותים - לסברא דגירי אמת הן, עיין שם (ל:), אבל אין הכוונה אעכו"ם - אף על גב דאמר 'עולם'.