בספר יד אליהו להגר"א ז"ל ברכות (ראה ביאורי אגדות שם ו: אות כ ד"ה א"ר) כתב אהא דכל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו (ברכות שם), וז"ל: ענין הקביעות מקום, כי יש לאדם שתי נשים, האשה, והבית שהוא מקום, כי האדם והאשה הם דכורא, ועיקר הנוקבא הוא המקום. וכן הארץ, כי על כן נקראת 'אדמה' שהיא נוקבא, על משקל חֲכָמָה' מן 'חכם' (כך צריך לומר, ומה שכתוב בנדפס תיבת 'חכמה' תחת תיבת 'חכם', הוא טעות דמוכח) כו', עכ"ל ז"ל.
הנה כתב ז"ל, כי 'אדם' הוא דכר ד'אדמה', כי יש אל האדמה ייחוס לעומת האדם כייחוס הנקיבה אל הזכר, וכמה דברים מצינו מתייחסים ייחוס זכר ונקיבה, כמו החומר והצורה, שכינו הפילוסופים הראשונים את החומר בשם נקיבה ואת הצורה בשם זכר, כמבואר במורה (ח"א פרק יז). וכן כל משפיע ומקבל יכונו בזכר ונקיבה וכנודע (ראה זוה"ק ויחי רלב.; שם שמות ד:). ומצינו גם בכלים ענין זכרות ונקבות, עיין סוכה (יב:), סיככה בחצין זכרים כשירה, בנקיבות - פסולה כו', עיין שם.
ועל כן כתב הגר"א ז"ל גם כן כזה, כי האדמה והמקום של האדם - שהם המקבלים את האדם והנושאים אותו - הם נוקבין דיליה, ועל שם זה נקראת 'אדמה', על משקל 'חכמה' מן 'חכם', דכמו דמן 'חכם' זכר יאמר על הנקיבה 'חכמה', כן מן 'אדם' זכר יהיה שם הנוקבא דידיה 'אדמה', וכנודע (ראה רש"י מנחות לז. ד"ה וכפר) דהה"א לבסוף הוא סימן הנקיבה.