עבודת הושענא רבה להתפלל מתוך חוסר אונים

סדר העבודה של תשרי

ידוע שהמהלך של סדר העבודה בחודש תשרי הוא שהשפע החדש שהגיע בתחילת השנה, יבוא באופן ראוי ונכון אל כלל ישראל, וישמש אותם לאורך השנה כולה. יש בכך נחת רוח להקב"ה כאשר מגיע שפע רב ורוחני לכלל ישראל, וזוהי עבודתנו - להמשיך את השפע אל כנסת ישראל, אל כל נשמות ישראל. עניין זה דומה לסדר תפילת שחרית: בכל בוקר, כשהקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית, מוטלת על ישראל העבודה להמשיך את השפע שהקב"ה מוריד אל הנשמות.

עבודה זו כוללת את חלקי התפילה השונים - פסוקי דזמרה, קדיש, ברכת יוצר, קריאת שמע, הסמכת גאולה לתפילה, תפילת שמונה עשרה וקדישים נוספים וכל תכליתה היא להמשיך אל הנשמה את צרכיה, עד שהאדם מוצא את עצמו לאחר 'עלינו לשבח' כשנבנה משהו בעזרת השם.

בכל יום צריך לעשות זאת שוב, ובכל שנה בכללותה כיון שמגיע שוב שפע לכל השנה, יש לעשות כסדר הזה בעבור השפע הכללי. אחד מהפרטים הקיימים בתפילת שחרית הוא: לאחר תפילת שמונה עשרה, לאחר שעוררנו שפע עצום לפרנסה, לרפואה, לגאולה, לתשובה, לכפרה ולכל שאר הדברים הנפלאים, כמו שאומרים 'שים שלום טובה וברכה וכל טוב', יש לעשות שמירה על השפע שלא יעבור אל הצד האחר.

כך מבואר בזוהר הקדוש, כך הסביר האריז"ל וכך מובא בספרי החסידות. פירושו הפשוט של הענין הוא שכאשר פותחים ברז של שפע, באים כל מרעין בישין שאינם ראויים לו, ולכן נצרך עבודה מיוחדת כדי לשמור את השפע שיגיע אך ורק אל מי שצריך לקבלו.

שמירה מעולה למוח וללב

נביא לכך כמה משלים פרקטיים כדי שנבין עד כמה הדבר פשוט. כשמוחו של ילד מתחיל להתפתח והוא מתחיל לשאול שאלות נכונות... מוחו פועל היטב, ברוך השם, בלי עין הרע... מנסים לשמור עליו שייכנסו בתוכו רק דברים טהורים, נכונים ואמיתיים. כל זאת נעשה כדי שסקרנותו תשמש ככלי ללימוד התורה ולהשתוקקות לבורא, שכן באותה מידה שהסקרנות יכולה לשמש ככלי לתורה, היא עלולה לשמש ככלי לדברים אחרים. הרי פעמים רבות מתמודדים דווקא עם בעל הכשרון, כי מוחו פועל במהירות: הוא קולט, מברר, כבר שמע, הבין, וכבר דימה מילתא למילתא. ולכן צריך לשמור עליו. כשהוא עדיין היה תמים, היה הדבר הרבה יותר קל - הוא לא שאל שאלות, ואפשר היה לכוון אותו כרצוננו: הביאו אותו לבית הכנסת, וכשראה שכולם מתנדנדים בתפילה התנדנד גם הוא. עכשיו שבת, עכשיו יום טוב, עכשיו חול המועד. מה שאמרו לו התקבל בפשטות. אך מרגע שהחל לשאול שאלות, הגם שזה סימן טוב, הוא כבר זקוק לשמירה.

אותו הדבר מתרחש גם בעולם הרגש, שכן הגוף והנשמה מתפתחים יחד. כשהנער מתבגר ומפתח הרגשים חדשים, חובה להפנות אותם אל האפיקים הנכונים. זוהי אחת מהסיבות שנחוץ כל-כך לפתח אצלו חמימות כלפי דברים שבקדושה, חיבור להקב"ה והרגשה של אהבתו, ולעסוק בזה ולהתחבר על-ידי שמחה, אהבה ויראה. ואם הוא נופל ונשבר בלבו, עליו להרגיש כמה הקב"ה רוצה להחזירו וכמה הקב"ה פושט לו יד - 'כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו' - וכמה הקב"ה שמח עמו ורוקד עמו. ההרגשים מוכרחים להיות מוכוונים למקום הראוי; אחרת, ה' ישמור ויציל מן התוצאות האפשריות. ובכן, מה נאמר? האם נסיק מכך שעליו להימנע מלהרגיש ולהיות כאבן דוממת? כמובן שדבר זה בלתי אפשרי. המהלך הוא שמגיעה גדלות, מגיעה דעת, ההרגשים מתפתחים, אבל הוא זקוק לשמירה. מתפללים בעדו, קובעים לו גדרים וסייגים, מעוררים בו הרגשים ושמחה וחיבור לדברים שבקדושה, ממשיכים להתפלל ומקווים לעזרת ה'.

לעניינו, בכל שנה מגיע שפע חדש, ומשום כך עומדות בפנינו שתי עבודות עיקריות. האחת היא לפתוח מקורות שפע כמה שיותר. יהודים מבקשים 'סליחות', אומרים 'לדוד ה' אורי וישעי', מתפללים 'אבינו מלכנו' שיגיע לבני ישראל מכל הטוב, וכך מוסיפים להתפלל עוד ועוד, וכשמגיע חג הסוכות מקיימים את מצות ניסוך המים. הקב"ה נתן לנו מצוה זו כיון שבחג הסוכות נידונין על המים וכך זוכים שבאמת יגיע אל בני ישראל שפע עצום מכל הטוב. אולם, שפע זה זקוק לשמירה, שכן הוא עלול להביא גם לדברים בלתי טובים.

שפע אבל מסוכן

נביא משל נוסף שהוא כל-כך פשוט ואפשר לאמרו בקצרה. סכום גדול של כסף זקוק לשמירה מעולה. פשוט מאוד. ביקשת שאתה רוצה פרנסה בהרחבה... מגיע שמיני עצרת, בו מתחילים לבקש 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ופירשו הצדיקים: עד כה ביקשנו על הרוחניות, כעת אנו מבקשים שיבוא כל טוב בגשמיות. לבריאות, אבל אני מבקש ממך ברחמים שתעשה לזה שמירה, כי כסף רב יכול להוריד את האדם לשאול תחתית ממש.

מספרים על ה'חפץ חיים' זצ"ל שהתענה ועשה הטבת חלום כי חלם שזכה בלוטו והתעשר. הוא אמר: ממה נפשך, אם החלום אמיתי - צריך לצום בגלל השפע שמגיע, כי מי יודע לאן זה יוביל, ואם החלום לא היה אמיתי, אלא מהרהורי לבו ביום, בוודאי צריך לצום כדי לחזור בתשובה על שהרהרתי מדבר כזה.

כסף הוא שפע, אבל שפע זה זקוק לשמירה יתירה.

פיטום הקטורת אחרי התפילה

והנה בכל שחרית עושים את השמירה על-ידי אמירת 'פיטום קטורת' אחרי שחרית. כך מובא בספרים.

כשאומרים 'פיטום הקטורת' לאחר 'אין כאלוהינו', נוטלים את השפע שכבר הגיע, קושרים אותו ומניחים עליו חותם שלא יעבור אל הצד השני. הקטורת משמשת תמיד כשמירה מפני החיצונים. אחד עשר הסממנים הם כנגד הקליפה, כי מדות הקדושה הן עשר, והקליפה היא במספר י"א, ועל-ידי שנותנים אותם להקב"ה, מגרשים את הקליפה.

יש לכך כמה הסברים. אחד מהם הוא שהדרך שבה הסטרא אחרא גוזל את השפע לעצמו היא על-ידי שהוא מפתה את האדם ומרמה אותו לאמר: "לציית תוכל אצל הקב"ה, אך לקבל תענוג - תוכל אצלי". כך צועקת הנפש הבהמית. זוהי הנקודה אצל כל מי שמתמודד עם נסיונות: הוא מוכן להתאים את עצמו, לקום בזמן ולהשתדל לעשות את כל מה שצריך, אך הוא מרגיש שזה מונע ממנו את היכולת לקבל תענוג, כי תענוג אפשר לקבל רק בחוץ ברשות הרבים.

ובכן, כאשר הקטירו את הקטורת, היה אז שיא התענוג של דברים שבקדושה - במיוחד אותה הקטורת שהקטיר הכהן הגדול אחת בשנה בקודש הקדשים, מה גם שהנאת הריח היא הנאה רוחנית ומעוררת באדם השתוקקות חזקה. אז התברר שמקור התענוג הוא אצל הקב"ה, והסטרא אחרא רק גוזל מעט. כך מגרשים את הסטרא אחרא, כי אומרים לו: "אתה מציע לי תענוג? אני אראה לך מה זה תענוג אמיתי".

הושענא רבה הוא חותם

אך כל זה רק במאמר המוסגר. העיקר הוא להבין את המושג שלאחר שעוררו שפע, עוסקים בעשיית שמירה. כתב בבאר מים חיים (פרשת כי תבוא), מובא בבני יששכר (חודש תשרי אות יב) שיום הושענא רבה, הוא יום של חותם. עבודת היום הזה היא לקחת את השפע שעוררו במהלך החודש, להניח עליו החותם, ובכך לשמור אותו שלא יעבור אל הצד השני ויפעל רק מה שצריך לפעול.

במילים פשוטות: האדם מאמין שפעל בתפילותיו והגיע שכל חדש והבנה חדשה לנשמתו, לנפשו, לאשתו ולבניו. הגיע כסף חדש, הגיע שפע חדש מכל הסוגים, וכעת הוא מתחנן לפני הקב"ה שהשפע לא יופנה למקומות שאינם טובים, שלא יבואו לידי שימוש לדברים שהם היפך התכלית. לכן, צריך להניח חותם.

התפילות של הושענא רבה, עבודת היום הזה והעבודה המעניינת שיש לנו בו, מיוסדות על מהלך של עשיית חותם - כדי שאף אחד לא יוכל לקחתו מאתנו, שהשפע יישאר בשביל ישראל ובשביל התכלית הנכונה. זוהי עבודת היום הזה.

חותם בתוך חותם

ה'בני יששכר' מרחיב בזה עוד על פי מה שרואים בהלכה שדברים חשובים זקוקים לחותם בתוך חותם כדי להיות בטוח שלא נגע בהם נכרי. הוא מבאר שיום כיפור, בתפילת נעילה, הוא החותם הראשון כשאומרים שמע ישראל לאחר נעילה, חותמים אז את השפע; ולאחר מכן, בהושענא רבה, נעשה החותם השני.

יש המסבירים זאת כך; לאחר שכבר עשו חומה ובריח, יש צורך בהגנה נוספת. כפי שרואים בימינו, כאשר מבקשים להגן על איש חשוב מפני מבקשי נפשו, עושים כמה מעגלי שמירה כך שאם רוצח יצליח לבקוע את המעגל הראשון, הוא ייתפס בטרם יספיק לבקוע את המעגל השני. כך פועל העניין של חותם בתוך חותם, וזה מה שעושים בהושענא רבה.

מנעול שמסנן את הנכנסים

כעת נותר לנו להבין כיצד עבודת הושענא רבה שייכת לרעיון זה; כלומר, מהי העבודה בפועל, וכיצד על האדם לכוון במחשבתו ובדיבורו בהושענא רבה כדי לבטא ענין זה? ובכן, כדי להבין זאת, נלך לאט.

הנה, מה עושה אדם כשהוא רוצה למנוע מאחרים להיכנס לביתה? בדרך משל, בפורים אחר הצהריים בסעודה: הוא הרי עושה חשבון פשוט בליל שבת רגיל אף אחד אינו חושב לבוא אליו, אבל בפורים אחר הצהריים, המצב הוא של גילופין, והוא הרי גם מחלק קצת כסף, כך שדי ברור שיבואו לכאן שיכורים לרוב. יש לו זמנים שבהם הוא מחלק את הכסף, אך בשעת הסעודה הוא רוצה להיות לבד עם המשפחה. מצד שני, בני המשפחה צריכים להיכנס, כך שאינו יכול לסגור את הדלת על מסגר ובריח כי אז לא יוכלו להיכנס, ושוב לא תהיה לו סעודה עם בני משפחתו.

ובכן, מה הוא עושה? הוא סוגר את הדלת עם מנעול מספרים, ורק בני המשפחה שיודעים את הקוד, יכולים להיכנס. הפלא ופלא: יש דלת, ומי שיודע כיצד לפתוח אותה יכול להיכנס, ומי שאינו יודע אינו יכול.

כך העולם מתנהל בכל המצבים מסוג זה, פעמים באופן זה, פעמים באופן אחר. למשל, כשיש בית כנסת במקום שבו מצויים גויים, משאירים אותו נעול עם קוד, כשעל הדלת רשום במילות יהודיות שכדי להיכנס צריך להקיש את הגימטריה של השבת וכדומה, כך מי שמבין את השפה יכול להיכנס, ומי שאינו מבין אינו יכול.

הקוד היהודי - דלותי ולי יהושיע

הסבירו כל הצדיקים, מהאריז"ל ועד אחרוני הצדיקים, שכאשר מגיעים אל היום האחרון של סוכות, שבו נגמרת עבודת החג, צריכה תפילת האדם להיות באופן של 'דלותי ולי יהושיע' אין לי כלום, ואני מתחנן בפני הקב"ה שדווקא משום שאין לי כלום - יושיע אותי.

ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א הרי חילק כל מה שהיה לו לאחרים, פעם אחת נתן את נעליה של בתו הצדקנית רייצא ע"ה ליתומה, באה אליו בתו ואמרה לו: "למה אתה נותן את נעליי לאחרים? גם אני זקוקה לנעליים, וכי פחותה אני מנערה אחרת?! הנה, אני באה אליך בתור יתומה הבה גם לי". השיב לה אביה: "את צודקת, אבל את יש לך אב לבכות אליו; היתומה ההיא, אפילו את זה אין לה".

זוהי הבחינה שבה האדם מתפלל מתוך הכרה שאין לו כלום: אין לי מעשים טובים, ואני רואה היטב כיצד אני נראה לאחר כל עבודת חודש תשרי והתשובה שלי. אני מאמין שהקב"ה יעזור לי אך אני עצמי אין לי כלום. ה'שפת אמת' כותב בלשונו: "דלותי ולי יהושיע, פירוש, על-ידי שיודעים שהם דלים וצריכין להיוושע - להם הישועה".

שפה שאינה מובנת לגוי

כל אחד ואחד מאיתנו יש לו כל-כך הרבה מקומות ברוחניות שהוא יודע שהוא צריך בהם ישועה. הוא עומד כבר לאחר השתדלות, לאחר שקיבל על עצמו והחליט לחזור בתשובה - הוא מרגיש אבוד. 'תפילה לעני כי יעטוף' - אין לי כלום. זוהי העבודה של הושענה רבה, וזוהי שפה שאין הגוי מבין אותה.

הגוי אינו קשור אליה ואינו יכול לפתוח את הדלת הזו, משום שמערכת המוח והלב של הגוי בנויה באופן שהוא תמיד מרגיש שיש לו משהו: י"ש לי כסף, יש לי כשרון. אני מגיע עם משהו, ולכן תן לי להכנס, אשלם לך". לעומת זאת, היהודי מגיע אל הדלת ואומר: "עזור לי, כי אין לי כלום". כשהגוי שומע דיבור כזה, הוא שומע סתירה. "עוד פעם, תגיד שוב, איני מבין את דבריך", כי הגוי בנוי אחרת.

הגמרא אומרת שהגויים הנותנים צדקה 'לגרמייהו עבידי'. (לעצמם הם עושים). הגוי תמיד רוצה לקבל משהו בחזרה: כבוד, תשלום או כל דבר אחר. מטעם זה, אם גוי נותן צדקה על מנת שיחיה בני, ובנו לא קם מחוליו, הוא תוהה על נתינת הצדקה באמרו: "לא על דעת זה נתתי".

לא כן היהודי, המרגיש בנשמתו שאם עשה מעשה טוב או התפלל אף על פי שלא נושע עצם התפילה כדאי היתה. הגוי אינו מבין זאת ומתפלא: "מה יצא לך מזה? הרי לא קיבלת כלום בחזרה! אין עושים דבר סתם כך; חבל שנתתי את הצדקה. לא הייתי נותן אותה כלל".

אמרתי תהלים ונושעתי

יהודי שמתמודד עם צרה ובמשך הזמן מתעלה הרבה מחמתה, אף על פי שלא נחלץ מצרתו, שומעים אותו אומר: "האם נושעתי מצרתי למעשה? - לא. אבל קניתי כל-כך הרבה".

זה עתה סיפר לי יהודי שציפה לישועה באיזה ענין במשך שנים רבות, עד שיום אחד התאגדו כמה מחבריו ונסעו יחד עמו להשתטח על קבר זקנו שהיה אחד מהצדיקים המפורסמים פועל ישועות, ודחקו בו חבריו שיבטיח שאם ייוושע יעשה כך וכך. והוא סירב באמרו: "הקב"ה ינהל כרצונו". אמר לי האיש: כבר עברו מאז שנתיים. אז כשהיינו בקברו של זקני, אמרתי את ספר התהלים במשך שלוש שעות, שרתי, אמרתי, הבנתי, קיבלתי שם מתנה כה נפלאה, מתנה ושמה אמירת תהלים. אני יכול לומר את כל ספר התהלים, ומיד להתחיל שוב. אומרים שיש סגולה לומר את כל ספר התהלים פעמיים. עבורי זה לא נחשב בכלל כנסיון. זה דבר כל-כך מתוק. את המתנה קיבלתי שם כשהייתי בקברו של זקני.

הוא הפטיר ואמר: "עוד לא נושעתי, אבל זכיתי לישועה גדולה! זה הסיפור שלי. קיבלתי מתנה יותר גדולה מכפי שיכולתי להעלות בדעתי, ואני שש ושמח אתה. כלומר: זה גופא שאני יכול לדבר אל הקב"ה, הוא דביקות בה'. אם ממש אין לי כלום, אין לי שום דבר שמעכב את דביקותי בה'. אילו היה לי משהו, היתה לי הרגשה כלשהיא שאני שווה משהו, ואז לא הייתי יכול להתחבר לגמרי להקב"ה, כי בחלק ההוא, לא הייתי מרגיש כמקבל".

חיבור מצריך הרגשת חסרון

אם אדם נותן אוכל לחבירו, והחבר אומר: "איני צריך" אי אפשר להיווצר ביניהם חיבור. אחד בא להשתתף בחתונת חבירו. חבירו מפציר בו: "עשה ברכה, שב ותטעם משהו". והוא עונה לו: "אינני יכול לאכול". למה? "אני בא עכשיו משמחה אחרת וכבר אכלתי ושבעתי". באופן כזה, אינו יכול להתחבר אל בעל השמחה. הוא מבקש ממנו לשתות לחיים, והוא עונה: "אני צם היום". הוא מבקש ממנו לצאת עמו לריקוד, והוא משיב: "אני בשנת אבל". האדם אינו יכול להתחבר אם אינו יכול לקבל. חברו רוצה לתת לו והוא אינו יכול לקבל כי יש לו כבר.

כשהאדם בא אל הקב"ה ואומר: "את זה יש לי כבר, גם את זה יש לי וגם את זה, אני צריך רק דבר פלוני" אינו יכול להיות מקבל אמיתי. אמר היהודי בעל המעשה: "כיון שאני מרגיש ורואה שאין לי כלום, יש לי יכולת גדולה ביותר להתפלל. אני יכול להתחבר, אני יכול לעצום את עיני ולהרגיש - אני תלוי בך ורק בך. אפילו מצוות אין לי".

יש לי אך ורק תפילה

דוד המלך אמר (תהלים קט, ד): "ואני תפילה". הרמב"ן על הפסוק (תולדות כה, כח) "כי ציד בפיו" מבאר שכאשר האדם עוסק בדבר מסוים בתדירות, זה נעשה חלק ממהותו, עד שהוא נקרא על שמו. אם האדם עושה איזה דבר באופן תדיר, עדיין אינו נהפך לאיש כזה. רק כשהוא חושב על זה בכל עת והרגשיו מחוברים אליו, או אז הוא נהפך איש. מבאר הרמב"ן שם שזהו שאמר דוד 'ואני תפילה'. כל מהותי היא תפילה. חוץ מזה אין לי כלום. ה'מאירי' כותב שם שהוא הרגיש שאין לו שום דבר כי אם את כח התפילה שבפיו.

הרבי ר' בונים מפרשיסחא זיע"א תיאר זאת בצורה כזו: כשאדם מתרחץ ומתלבש בבגדים הדורים ואז הוא פונה לבית עשיר ודופק על דלתו, העשיר פותח ושואל: "במה אוכל לעזור לך?" כי אינו יכול לדעת מה הוא רוצה, האם הוא רוצה להתלונן על רכבו שחוסם את דרכו, או שמא הוא רוצה ללוות קצת חלב או אפשר שהוא רוצה תרומה. אולם, כשאדם מגיע עם בגדים קרועים, והוא צנום וכחוש ורועד מקור העשיר אינו צריך לשאול כלום. משהוא רואה אותו, מיד הוא אומר לו: "היכנס! שב, התחמם, אתן לך מה שאתה צריך".

כך הגיע דוד המלך אל הקב"ה. הוא הגיע כמי שאין לו כלום, וכיון שהוא הגיע אל הקב"ה, מיד נודע מה הוא צריך. "אני רוצה לדבר אתך, אני רוצה לשפוך את לבי לפניך, אני מבין שאין לי כלום חוץ ממך. דלותי ואני בטוח שתושיעני, כי אין לי מי שיושיעני".

כשכלו כל הקיצין נפתחים השערים

כל הספרים מביאים את הסברא הפשוטה שהיא סברא בהלכה וסברא בסדר הבריאה ורואים שבני אדם נוהגים כך. אדם מגיע אל חבירו ושואל: "אתה יכול להלוות לי כסף?" וחברו משיב לו: "אני קצת מצומצם עכשיו. נסה אצל מישהו אחר, אם לא תצליח תחזור אלי". מי לימד את בני האדם לענות כך? אכן התשובה באה מצורת חשיבה ישרה. אתה זקוק הלוואה? - בסדר, בוא נראה. תנסה למצוא מישהו אחר, אם לא תמצא אתאמץ בשבילך, כי לא אשאיר אותך על המים.

דומה לכך, האדם רוצה להכניס את בנו לישיבה. מנהל הישיבה אומר לו: אצלי כבר עמוס. אינך מאמין לי? בא ואראה לך את הרשימות. אתה צריך דווקא את הישיבה שלי? חפש ישיבה אחרת. אבל אם הבחור נותר בלי ישיבה ויושב כבר כמה שבועות בבית, אז זה כבר סיפור אחר. העסקנים כבר מתכנסים וההחלטה מתקבלת להכניסו לישיבה. מה הפשט? מה השתנה? המנהל הרי טען שאין מקום. אכן אם אין שום פתרון לבחור, אז אני מוכן לקבל אותו הגם שזה מעל למכסה הרגיל.

האדם כלפי הקב"ה כשהוא מתפלל מתוך הרגשה של חוסר אונים בידיעה שאין לו כלום, הקב"ה שואל אותו: "למה אעזור לך?" והוא עונה: "כי אין לי לאן ללכת. כל חיותי תלויה בך. ממך אני מקבל את חיותי. אין לי אף אחד ושום דבר חוץ ממך". זה היה מהלכו של דוד המלך בתפילה. כך הוא התפלל, כי הוא הכיר בכך.

רק יהודי יכול לבקש על נס

הגוי אין לו שום הבנה לסגנון זה; וכשאתה מניח חותם זה על תפילותיך ועבודתך של אלול ותשרי, אתה פועל בכך שכאשר השפע יגיע, הוא יגיע רק אל היהודי ולא אל הגוי.

הדבר דומה לצינור שיורד דרכו שפע, ועד שהוא מגיע למטה, אי אפשר לדעת באופן ברור לאן ילך. השפע הגיע כבר למדינתך, אחר כך לעירך ואז לרחובך, אך עדיין אין הדבר מוכח שהוא יגיע אליך. משום כך אתה מניח עכשיו חותם, ובכל אתה מפנה את השפע אליך ורק אליך. כאמור, את החותם אתה מניח על-ידי שאתה מתפלל תפילת הושענא רבה שהיא תפילה שהגוי אין לו גישה אליה.

אתה מבין זאת, אתה חושב על חטאיך, אתה חושב על הרגליך, אתה חושב על הסיבוכים שלך ומבין שאין להם פתרון בדרך הטבע, ואתה מבקש על נס. וכביכול, הקב"ה אומר לך: "מדוע תבקש על נס? הרי אין סומכין על הנס". הוא שולח לך את כל מאמרי חז"ל כדי לבחון אותך ולראות אם אתה יודע מה הוא מבקש. מדוע אתה רוצה שאעשה לך נס? כלום מגיע לך נס? הוא רוצה לדעת אם אתה יודע את התשובה לשאלה. ואתה עונה: "הייתי מנסה בדרך הטבע. רבונו של עולם! אני מתבייש, הייתי מנסה בדרך הטבע, אבל אין לי שום דרך. על כן אני מגיע אליך, כי אין לי שום דרך אחרת. לאיזו ישיבה אלך? אמור לי. לאיזו ישיבה? אדרבא! קח אותי למקום אחר. אתה רוצה לעזור לי בדרך הטבע? אמור לי איזו דרך יש לי על פי טבע". אינך אומר זאת מתוך תביעה, אלא מתוך הכרה. והקב"ה עוזר לך.

כי אתם המעט מכל העמים

ה'שפת אמת' מציין לזה את דברי הגמרא במסכת חולין (פט, א) על הפסוק (ואתחנן ז, ז) "לא מרובכם חשק בכם כי אתם המעט מכל העמים" כי אתם המעט, שאתם ממעטין עצמיכם כשהקב"ה משפיע להם טובה. הגוי כשמטיבים עמו, הוא מתמלא גאוה. אכן בדיוק בשביל זה זקוק היהודי לשמירה, כי טבע האדם כשמקבל איזו הטבה, לומר: זה מגיע לי, זה מתאים לי, זה צריך להמשיך כך.

ישנו מושג של 'עבד לרוץ לפניו', מושג שקיים באופנים רבים. יש לפעמים מי שהתרחבה פרנסתו והתחיל לחיות ברחבות. אם יש הלא יש. התקציב שלו עלה לסכומים די גבוהים. והנה הגיעה תקופה חדשה שבה הקב"ה החליט לצמצם מהשפע שלו. זה כבר לא כפי שהיה. הדולר עלה, הדולר ירד וכו', הוא כבר לא מרוויח כפי שהרוויח פעם. עכשיו הוא מגיע אל הקב"ה ואומר: "רבונו של עולם! מגיע לי". למה? "כי אני אדם מכובד". והקב"ה עונה: "בגלל זה?! בגלל זה מגיע לך?! אני זה שעשיתי אותך אדם מכובד ועכשיו אתה אומר לי שאתה אדם מכובד ומגיע לך".

בכל הדברים זה כך, בגשמיות וברוחניות. אני זה שנתתי לך את מה שיש לך ועכשיו אתה בא אלי בטענה: "הרי אני כזה וכזה ואם כן מגיע לי". שואל האדם להקב"ה: "ובכן, האם אני הולך להתייסר מעתה? האם תתחיל לסטור אותי על ימין ועל שמאל?" והקב"ה כביכול עונה: "לא! לא זה הענין. שאלתי אחת היא: האם אתה יודע כיצד להתפלל? אני רוצה לראות האם אתה יודע כיצד להתפלל".

ככלי מלא בושה וכלימה

הדרך הנכונה להתפלל היא כאמור, שיאמר האדם: "רבונו של עולם! אני מתבייש. לא מגיע לי כלום, לא ההתחלה, לא האמצע ולא הסוף. אינני אדם מכובד. אתה הרי יודע את האמת. אתה יודע מה קורה אצלי בלב וכמה פעמים בחרתי ברע. אני עומד כאן בוש ונכלם. אם יש מקום אחד שאני כל-כך מתבייש בו כי אני יודע שאני חשוף בו לגמרי, זה בעמדי לפניך".

תמיד הרי יש בשידוכים וכדומה, שברחוב יש לאדם או למשפחה תדמית מסוימת, ומנגד ישנם קרובים שיודעים היטב מה קורה שם בבית. לענייננו, הקב"ה מכיר את הסיפור מבפנים. האם יבוא האדם לומר להקב"ה שלא מתאים להוריד רמת חיים? הוא מתבייש. הוא אומר: "רבונו של עולם! אין לי שום זכות. עד כדי כך אני שרוי בבעיה, שעוד התרגלתי לחיות ברחבות. איני יודע מה לעשות. לא מגיע לי כלום. אני סתם מבקש ממך שתעזור לי".

שתי אמיתיות משולבות

תכלול את זה בתפילתך. לא אמרנו שאסור לך להתפלל. מותר לך להתפלל שתהיה לך פרנסה בהרחבה, מותר לך להתפלל שיהיה לך שפע גדול בתורה, בתפילה, בגשמיות ובכל הענינים. השאלה היא רק כיצד אתה מבקש, מהי הבנתך כשאתה ניגש להתפלל. סיבה יש לכך שמחזיקים היום את הערבה ביד ונקרא היום יום ערבה. היום אני בא עם הערבה. אני אפילו לא אומר לך שאני בן אברהם יצחק ויעקב. זה נכון שאני בן אברהם יצחק ויעקב, ועוררתי את זכותם בימים הקודמים. כל ימי ראש השנה הזכרנו את עקידת יצחק, וכן הזכרנו את שאר הזכויות שיש לנו. אמרנו 'עשה למען הרוגים על שם קדשך, עשה למען טבוחים על יחודך'. לישראל יש היסטוריה של מסירות נפש ואני חלק מהם. זוהי אמת אחת. אך כל זה בתחילת תשרי כי אנו בניך, אנו עמך, סגולתך. אבל עכשיו כשאני עומד בהושענא רבה, אני עוזב את הכל - אין לי כלום. וזוהי האמת השניה. מדובר בשתי אמיתיות שמשתלבות.

בכל שחרית זה כך. האדם מתחיל מה אנו מה חיינו מה צדקתנו, אין לי כלום, אבל אנחנו עמך בני בריתך. שני החלקים אמת. והאמת היא שבשתי החותמות זה פועל בנוסח זה, כי כל מה שאומרים שם בשחרית מה אנו וכו' כי הכל הבל, אומרים גם בנעילה. בחזרת הש"ץ של נעילה, בחותם של נעילה, אומרים דבר זה. אין אומרים על חטא, כי אם דבר זה. אין לי כלום. עומדים בדקות האחרונות של נעילה, בזמן שהקב"ה שומע את התפילות, ומבקשים: שמע קולנו רק בגלל זה.

הגוי אינו יכול לעבור את הדלת הזו, וזה מה ששומר על השפע שיגיע אל המקום הנכון. והאדם חייב להתבונן כדי שיוכל להתפלל. אנו יכולים להיות דוד המלך להתפלל כך, כי הדבר ברור שאין זה המילים, אלא ההרגשה, לא האותיות, אלא ההבנה. השאלה היא האם הוא באמת מרגיש שאינו כלום.

מלכא דלית ליה מגרמיה כלום

דוד המלך היה מדת המלכות דלית ליה מגרמיה כלום, ולכן הקב"ה העמיד לו חיים כאלה, כפי שרואים שהיו לו בעיות כאלה, והוא התמודד. היתה לו לפי דרגתו פרשה נוראה כזו של חטא. כיצד זה קורה? כיצד יתכן שדוד המלך שהוא מרכבה לשכינה יגיע למקום הזה? זה לא מתחיל להסתדר בכלל, ודוד המלך התייסר והתענה עם ההרגשים. זו היתה המציאות שלו. אתם יודעים מה זה אב שבורח מבנו ושרוי בסכנת חיים?! ועוד היו לו פרשיות והשמצות והוצאת שם רע. חייב היה לחיות חיים כאלה כדי שיצליח לגלות את הנקודה הזו שבנפשו שאומרת: "רבונו של עולם! באמת אין לי כלום". אפס אפסים. עשר פעמים אפס. ודבר זה מוריד את השכינה לעולם. דבר זה הביא את דוד המלך לדביקותו להיות נעים זמירות ישראל.

כתוב בספרים על יום הושענא רבה אושפיזא דדוד מלכא. בתהלים נאמר: "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תיכתב זאת לדור אחרון". ערער הוא פעמיים רע, כי הקב"ה עשה כן שתהיה ירידת הדורות ושבדור האחרון, דור עקבתא דמשיחא, יתמודד האדם עם כל סוגי המצבים, הנסיונות והפרשיות, דברים מורכבים, מסובכים ומפותלים, באופן שיוכל להתפלל בהושענא רבה כפי שצריך להתפלל.

אנו יכולים להיות דוד המלך

'תיכתב זאת לדור אחרון' עולה על היום האחרון ועל הדור האחרון. הוי אומר: היו דורות שהיתה להם עבודה אחרת. אך לדור שלנו יש את הכלים החזקים ביותר להתחבר אל הקב"ה בצורת תפילה זו. אמנם כן, אם האדם מסתובב עם כל הבעיות של הדור האחרון ומצד שני אין לו את ההרגשים האלה, אלא להיפך, הוא אומר לעצמו: "הכל כשורה אצלי, אני מוצלח ובני מוצלחים, כולי אומר כבוד, ממש קידוש השם" אזי הוא יוצא קירח מכאן ומכאן. אין לו לא זה ולא זה. על אדם כזה אומרים: מסכן, הוא נפל בדור הלא נכון.

בדור שלנו, אם לא נרמה את עצמנו, נראה שהבעיות שקיימות והקשיים שבני אדם מתמודדים אתם, גורמים לבלבול הדעת נורא, וכמה שהאדם מתחזק ולוקח את עצמו, הוא יכול למצוא את עצמו פתאום בנפילה כזו, אשר בעבר זקוק היה האדם למאתיים שנה של נפילות כדי להגיע אליה. כמה דעת יש לנו כבר? כמה השגות יש לנו כבר? כמה אנו מכוונים כבר בתפילתנו? אנו כל-כך קטנים וחלשים. אבל דוד המלך יכולים אנו להיות. אנו יכולים להיות 'תהלים זאגערס'. אנו יכולים לומר תהלים עם פירוש המילות וכוונה. וזוהי עבודתנו. 'תכתב לדור אחרון'. והקב"ה מקבל את תפילותינו.

בדור שכולו חייב

במדה מסוימת, ההושענא רבה שלנו יפה משל כל הדורות. אנו משמשים כחותם לכל הדורות. לכן נאמר "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או שכולו חייב". כולם שואלים: כיצד יתכן שיבוא דווקא בדור שכולו חייב? אכן התשובה היא שיש להם משהו שאין לאף אחד אחר. כך אנו מתפללים בהושענא רבה אין לי עם מה לבוא, אני מבקש על השכינה, וכי יש לי עם מה לבוא? אין לי עם מה לבוא. אני עומד בפתח ובוכה שיכניסו אותי.

כיצד היה מרגיש מנהל בישיבה שאחרי מבחן שעשו בישיבה, נעמד בפתח חדרו בחור שהשתדל כל-כך הרבה, אבל הקב"ה לא חנן אותו... יש לו מוח חלש ותכונות נפש קשות ובית קשה... ברגע של אמת, המנהל מתמלא רחמים, ואומר לעצמו: לבחור זה צריך לתת את כל הפרסים ביחד. לאיו היינו חיים בעולם של אמת, היינו נותנים לו את כל הפרסים ואת כל תשומת הלב. למה לתת לאחרים? האם בגלל שהם בעלי כשרון? האם בגלל שהם מצליחים? תסתכל על בחור זה. אין לו כלום. תן לו, תן לו חמימות, תראה לו כמה הוא חשוב. אמור לו: "אני מאמין בך, הקב"ה אוהב אותך, אני מבטיח לך".

זה מה שהקב"ה עושה אתנו. אבל אתה תעמיד את עצמך במשבצת הנכונה. תבוא מתוך גישה כזו.

הסתירה של מדת המלכות

אחד מהדברים שמשלימים את ההושענא רבה ומובא בשם משמואל ובעוד מספרי הצדיקים, הוא ענין התיקון ללשון הרע. עבודת הושענא רבה הרי נעשית עם הפה. זה יום שמתפללים בו. אומרים משנה תורה וספר תהלים, מתפללים ואומרים הושע נא. ואף עלה הערבה דומה לפה. "אין לי כלום" אנו אומרים. "אין לי מצוות ומעשים טובים, אבל יש לי פה ובאמצעותו אני מתחבר אל ה'".

אכן לכח הדיבור יש דבר והיפוכו. הפה הוא מדת המלכות. מלכות תורה שבעל פה קרינן ליה. ולמדת המלכות יש תמיד כמין סתירה. מצד אחד המלך הוא החזק ביותר, הגדול ביותר, הגבוה ביותר, השליט על כל, ומצד שני, המלך לית ליה מגרמיה כלום. זהו באמת החילוק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אצל אומות העולם, ככל שהאדם יותר בעל גאוה, כך הוא מתאים יותר להתמנות למלך. אצל ישראל, דווקא דוד המלך שהיה העניו הגדול ביותר, ניתנה לו המלוכה, כי תכליתו של מלך ישראל היא שלא הוא יהיה המלך, אלא שיהיה כל-כך בטל להקב"ה, עד שאורו של הקב"ה יאיר בעדו על האומה כולה.

זה דומה למשל השמש והירח, אשר מפני כך אומרים בקידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים". הלבנה אין לה אור עצמי, אבל כשחשוך היא משמשת כמלך, זאת על-ידי שהיא עומדת כנגד השמש, מקבלת את אורה וחוזרת ומאירה את העולם. כן היה דוד המלך. מלך ישראל אינו יכול להיות מלך מצד עצמו, כי אם יהיה מלך מצד עצמו, זה יעמוד כסתירה עם להיות יהודי, עם להיות עבדים להקב"ה, כי 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'. לכן היחיד שיכול להיות מלך, הוא מי שבטל לגמרי להקב"ה.

המקבל הוא המשפיע

וכך הוא תמיד סדר ההשפעה. אם מדברים על צדיקים וחסידים, זה בולט מאוד. ניקח משל מזקני החסידים. אנו רואים שהנוער יונק הרבה מזקני החסידים. יש הרי דברים שקשה לינוק אותם מהצדיק, כי הצדיק תפקיד אחר יש לו. אבל החסיד יש לו את התפקיד שלו, על כן הולכים הצעירים להסתכל על החסיד וללמוד ממנו. ובכן, מי הוא החסיד המובחר שאפשר להתלמד ממנו ולהחשיבו כרב? התשובה היא: זה שהיה מתאבק בעפר רגליהם של הצדיקים, זה שלא החשיב את עצמו לכלום. אליו פונים כל צעירי הצאן ודולים ממנו עובדות וסיפורים, הבנות והרגשים.

הא לך שתמיד זה ככה. מי שעומד במקום הרחוק ביותר מכוחי ועוצם ידי, הוא זה שנעשה באופן ממילא המשפיע הגדול ביותר. למה? כי הוא זה שיכול להעביר את האור בטהרתו, כי אינו אומר מה שיש לו לומר. הוא עומד רק כמראה ועל ידו יכולים בני הדור החדש לראות ולשמוע את הדור הקודם.

כך הוא תמיד כח ההשפעה האמיתי, שמצד אחד הוא המקבל הגדול ביותר מהקודמים לו, וזה גופא הסיבה שהוא המשפיע הגדול ביותר לבאים אחריו, כי אין הוא משפיע מצד עצמו. הוא רק העומד באמצע כצינור. כפי שאמרו חז"ל שהקב"ה אמר על רבי חנינא "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", ופירש הבעש"ט הק' זיע"א שרבי חנינא היה כשביל להעברת השפע. הוא היה בטל לגמרי ולא החזיק את עצמו לכלום, וממילא היה השפע יכול לעבור דרכו.

החיים והמוות ביד הלשון

לענייננו, לפה האדם יש כח עצום. מצד אחד הוא נראה הכח החלש ביותר שקיים באדם. האדם אומר כך: אילו היתה לי גבורה בידי - הייתי יכול להכריע את שונאי, לו היה לי ממון רב הייתי יכול לבנות בניינים, אבל עכשיו שאין לי לא כסף ולא גבורה ואף גופי חלוש וצנום, מה יש לי מזה שיש לי פה? יש לי פה, אני יכול לנסות לדבר, אבל מי אומר שזה יפעל משהו? יש שהאדם אומר ככה: אגיד לך את האמת, אינני בעל הבית על הישיבה ואפילו לוועד אינני שייך. אני יכול לנסות לדבר אתו. האם זה יעזור? לא יודע.

מצד שני, אנו יודעים שמי שיש לו כח בפיו, כל הדברים האחרים אינם מעניינים. הוא רק צריך לומר מילה אחת ונגמר העניין. הוא אומר לקבל את פלוני לישיבה ומקבלים אותו. זה הרבה יותר חזק מכסף ומאיומים. הכל נראה קטן לעומת מילה אחת שיוצאת מפיו.

הפה הוא צינור בלבד

אכן מתי יש לפי האדם כח? התשובה היא כמו שלמנדו. כשהאדם הוא אדם של כוחי ועוצם ידי ופיו אינו מביא דבר מגבוה, אלא אומר מה שהוא רוצה לומר, בדומה למלך גוי, כאומר: מה יש לי? - את עצמי; מה אני מוכר? את עצמי. זה מה שאני מוכר, שאני גדול, שאני חזק, שאני חכם. אינני מביא את החכמה האלוקית. אני מביא מה שיש לי. אזי פיו הוא הכח החלש ביותר שלו.

לעומת כן, מי שפיו הוא רק צינור לכח עליון... הוא לא אומר מה שהוא אומר. הוא אומר מה שהקב"ה אומר, אזי יש לפיו כח עצום, כי הוא מעביר מה שהקב"ה אומר, מה שנשמתו אומרת, מה שהתורה אומרת. במקרה זה, אין לו כח יותר גדול מכח פיו.

קחו דוגמא פשוטה מצינור של מים. הצינור בעצמו אינו כלום. אתה יכול לקנות אותו בשקלים בודדים. אבל אם אתה מחברו למקור של זהב נוזלי, הלא כי אז מדובר בכח עצום, כי בלעדיו, לא היה הזהב מגיעה למקום. הצינור מביא זהב. לא כן אם אינך מחברו לשום מקור, כי אז אתה פותח את הצינור עשר פעמים ואין בזה שום תועלת. או כעין זה אם אתה מחברו למקור של מים עכורים, אשר אז הוא מביא מים עכורים.

תיקון עוון לשון הרע

פה האדם הוא צינור והאדם יכול להחליט מה יעבור דרכו. כתב ה'שם משמואל': ראש השנה הוא לתקן עוון דעבודה זרה, כי בראש השנה ממליכים את הקב"ה. יום כיפור הוא לתקן עוון דעריות, כפי שרואים שבמנחה קוראים פרשה דעריות, וסוכות הוא לתקן עוון דשפיכות דמים, והנה בירושלמי ריש פאה מבואר שלשון הרע הוא כנגד כל השלוש. ללשון הרע יש כח לגדל את כל השלוש. והושענא רבה בא לתקן עוון זה כדאיתא בזוהר הקדוש.

מעיד עדות שקר בעצמו

כשיתבונן האדם, יראה שלשון הרע בשורשה היא ביטוי לגאוותו. מדובר בדבר פשוט ביותר, כי מה הצורך שלך לדבר? ומי אתה בכלל לדבר? אין זה אלא שהוא מחזיק את עצמו כגדול יותר מחבירו ומתכבד בקלונו וממילא הוא מסביר את דעתו. הוא מחבר ספרים, לא ממש בכתב, אבל בע"פ. אם מפיו יוצאים דיבורים של לשון הרע, פירושו של דבר שהוא משתמש בפיו ל'כוחי ועוצם ידי'. ונמצא שזהו ההיפך הגמור מכל הסוד של הושענא רבה.

תארו לכם שהוא בא אחר כך ואומר: "רבונו של עולם! אין לי כלום". מה פירוש אין לך כלום? הרי לפני דקה אחת השתמשת בפיך להראות מה יש לך. הסברת בחכמה ובתבונה את חסרונו של פלוני. לך אל חכמתך ותבונתך ותבקש ממנה שנה טובה.

מי אני ומה אני לדבר?

אכן אם האדם מתבונן בזה ושומר על פיו ולשונו שלא לדבר לשון הרע, וכן הוא נזהר מהכעס ומהפגיעה באחרים אשר לכולם שורש אחד, ואומר כל פעם שהוא נקוע לנסיון: "אני מתבייש, אני מתבייש לכעוס, מתבייש לדבר..." יש ששואלים את האדם שאלה, והוא מתמלא בושה ואומר: אין לי מה לענות. מה אתה רוצה שאענה? - לא יודע. אני כבר לא אומר כלום. יש לפעמים אדם שכשהיה צעיר, היה מעורר מהומות ומרגיש את עצמו למאן דאמר גדול, אבל הוא קיבל מכה אחת ועוד אחת ונחל בזיונות ולמד מזה ונהפך לאדם כנוע, שונה לגמרי ממה שהיה פעם. מישהו בא לשאול אותו: "מה אתה אומר על הגבאי?" והוא מגיב בבושה: "אינני אומר כלום. מי אני שאומר אם הגבאי צודק או לא? אני לא אומר. זה לא מעניין אותי". הוא כאילו אומר: אינני סבור שאני יותר טוב ויותר חכם ושאני המוצלח הגדול. אני כבר לא אומר כלום, בסדר? כבר ראיתי טוב טוב את ההצלחות הגדולות שלי. הוא לא מדבר. הוא לא מרגיש שהוא זה שצריך להסביר את חסרונותיו של כל אחד.

שלימות של הושענא רבה

כשהאדם שב בתשובה על לשון הרע על-ידי התבוננות או על-ידי עשיית גדר וסייג... הוא מוסיף זאת על הושענא רבה, הוא עושה בזה הכנה להושענא רבה... הרי זה מוסיף שלימות נפלאה ליום זה. כך מבואר בזוהר הקדוש. וכפי שדיברנו, האחד בונה את השני. ככל שהאדם יודע שאין לו כלום - אינו מדבר, וככל שהוא מבין שדיבורו מגיע ממקום מגונה שבנפשו - הוא מתחיל להרגיש אינו כלום, וממילא הוא מתפלל יותר טוב, והרי הוא יכול להתחבר יותר לדוד המלך. 'ואני תפילה'.

הלעיזו על דוד המלך, לעגו עליו, ביישוהו, והוא בלם את פיו. כך הוא אומר בתהלים. בני אדם חרפוני ולא אמרתי כלום. אני צריך את הקב"ה, חוץ מזה איני צריך את אף אחד. אינני צריך להגיב, אינני צריך להיות צודק. אני לא צריך לומר כלום. אני רק מבקש: "רבונו של עולם! עזור לי". זהו זה.

מאוד חשוב להתבונן בדבר ולהגיע להושענא רבה עם הרגשה כזו. כשהאדם מגיע עם הרגשה כזו, פיו טהור. הוא נחשב ככלי שרת, והוא יכול להוציא לא רק את מילות התפילה, אלא גם את ההרגשים של הביטול וחוסר האונים - 'דלותי ולי יהושיע'. אף אחד אינו יכול לעזור לי, אבל הקב"ה לא יעזוב אותי. באופן כזה, יתפלל האדם באופן הנכון ויפעל מה שצריך לפעול. מי יתן שתפילותינו יתקבלו לרחמים ולרצון.