לתת לנלמד לחלחל פנימה
בענין עבודת הנענועים, מובא בספרים רבים, כל אחד בסגנונו, שקיימת שם העבודה להמשיך לאדם את הדעת שכבר נוצרה בראש השנה ויום הכיפורים ולהחדירה עמוק בתוכו. הרי זה כמי שקנה תרופה ועכשיו הוא צריך להכניסה לפיו ולבולעה. ואם יאמר האדם שהמשל רחוק כי כשקנה את התרופה עוד לא עשה כלום, נביא משל אחר ממי ששמע מושג בתורה, אבל עדיין המושג לא נבלע בדמו. הוא לא גרם לו לשנות את התנהגותו, כי הוא עדיין לא נעשה חלק מצורת חשיבתו. הוא עדיין לא נעשה ההשקפה הראשונה אצלו.
הרי זה כמי שחברו מוסר לו תורה שלימה, עצה למצוקה שיש לו, כי אם אדם מיושב הוא, בדרך כלל, תגובתו הראשונית היא: "אני שומע". הלה מסתכל לו בעיניים ושואל: "כן או לא? מה אתה מתכוון כשאתה אומר אני שומע?" והוא מסביר: "אני מתכוון לומר ששמעתי מה שאתה אומר. אינני מתנגד. אבל עכשיו הנח לי לישון על זה לילה, הנח לי להתבונן בזה". הלה שואל: "לא הבנתי, מה זה יעזור לך? אתה רוצה לחשוב על זה פעמיים? אתה רוצה להתייעץ עם מישהו אחר?" והוא שוב מסביר לו: "אמרת לי רעיון שזה עתה שמעתי עליו לראשונה. כדי שאוכל לבחון את טיבו, אני צריך תחילה לתת לו לחלחל בי".
אחד בא ואומר לו: "אני חושב שמאוד כדאי שתשנה את סדר יומך, שתתחיל ללמוד בכולל חצות. כך תוכל להספיק הרבה יותר, כי תלמד באין מפריע. כבר תוכל לנוח אחר כך בהמשך היום. אני מכיר אנשים רבים שישנים אחר הצהריים. גם אחרי תפילת ערבית תוכל לישון שתים שלוש שעות. אני אומר לך, תוכל ללמוד הרבה יותר, להתעלות הרבה יותר, ואולי גם בשביל הפרנסה זה יהיה לך יותר טוב".
אני שומע. לא חייב להיות שאני מתנגד. תן לי לחשוב, תן לי לראות אם זה יעבוד בשבילי.
האדם למד בחודש תשרי עד שהגיע אל ארבעת המינים, הרבה מאוד דברים. הקב"ה מנהל את העולם, 'מלכותך מלכות כל עולמים', 'והיה ה' למלך על כל הארץ', 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו'. הוא למד על מחילה סליחה וכפרה, הוא למד על הקרבה שיש לכלל ישראל עם הקב"ה, מלכיות זכרונות ושופרות, 'כי אנו עמך'. נכון שהאמנת בכל אלה, אבל כעת אתה צריך לתת לזה לחלחל בתוכך. לא משום שאתה מסתפק חלילה. לא זה הענין. אין הענין שאתה צריך לישון על זה לילה כדי לראות אם זה אמיתי. חס ושלום. ידעת שזה אמיתי עוד לפני ראש השנה. אבל זה צריך להיות חלק ממך, זה צריך לכבוש אותך.
ובכן, זוהי עבודה ששייכת לעבודת הנענועים, לתת לכל הנלמד עד כה לחלחל פנימה. אפשר לצרף לזה גם את השמחה, כי סוף כל סוף ארבעת המינים נועדו לעורר שמחה, כלשון הפסוק 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם'. ניתן לראות בכמה מקומות שמקיימים זאת בהידור רב בעת הנענועים בהלל עם ריקודים ממש. זה לא דבר מופרך כלל. זה הולך ביחד. האחרים מחלקים את זה. את ההלל אומרים באופן אחד ולאחר מכן הם רוקדים. לענייננו, הנלמד צריך לחלחל פנימה עד שיהיה חלק מהאדם.
לקח טוב נתתי לכם
יש בענין זה לשונות רבים בשפת הקבלה, אך יש גם בשפה קלה והוא בשפת אמת בשם זקנו ה'חידושי הרי"ם' זיע"א. הוא כותב בלשונו: "שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי במצות סוכה בא שפע הדעת כמו שכתוב 'למען ידעו', ובלולב מקבלין בני ישראל הדעת כמו שכתוב 'ולקחתם'. ומובן ביותר לפי מה ששמעתי ממנו ז"ל פירוש 'לקח טוב נתתי לכם', כי השי"ת מלבד שנתן לנו התורה, גם הלקיחה שלנו הוא מסייע לנו להיות כלים לקבל הטוב, ודפח"ח. וכן הוא במצות 'ולקחתם', שנתן לנו לולב ומיניו להודיענו כיצד יכול כל אחד לקבל הדעת".
הדבר מזכיר את דברי ה'נועם אלימלך' בענין 'הנותן בעין יפה הוא נותן' שכאשר האדם נותן בור בחצירו לחבירו, הוא נותן לו בוודאי גם את הדרך להגיע אליו. וסיבת הדבר, כי כשהאדם נותן, כוונתו להטיב למקבל, וממילא הוא נותן לו בעין יפה (בשונה ממוכר שכל כוונתו אינה אלא לכסף, כי הסברא נותנת שעל כל דבר הוא גובה כסף בנפרד). כך כשהקב"ה נתן לנו את השבת, נתן לנו גם את הדרך לקבל אותה. האדם בא ואומר: "אני מתבייש, אבל אני איני יכול להרגיש טעם בשבת, למה? כי לא עבר עלי שבוע טוב. היתה נפילה וכדומה". אומר לו הקב"ה: "אבל את השבת נתתי במתנה. למי נתתי אותה? הן אחד מהדברים שקיימים בשבת הוא זה שהיא מכפרת עוונות. אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. ואם היא ניתנה בשבילך, התעלה בדעתך שלא אתן לך דרך?! אני נותן לך את יום השישי, אני נותן לך דרך לחזור בתשובה קודם השבת, אני עושה הכל כדי שתוכל לקבל את המתנה".
כך הוא לגבי הדעת שהקב"ה נתן לנו בחודש תשרי, אשר היא מאוד נחוצה לנו ומשמשת לנו כסם חיים לכל השנה, כי כפי שנתנה לנו, נתן לנו גם את המצוות שתפקידן להמשיך אותה ולהחדיר אותה אל תוכנו.
ממושגים נשגבים לעולם המעשה
נבוא לראות מעתה מה משמעות הדברים באופן מעשי. הנה אפשר להתבונן אפילו בצורת הלולב בלבד, בצינור שבו, כפי שהמקובלים מביאים, ולהבין שאחרי שהאדם קיבל בראש השנה דבר שכלי שהוא מרומם יותר, הוא מקבל עכשיו מצוה הנעשית בידיים. הוא מנענע את ארבעת המינים לארבע הרוחות, הוא מודה, הוא אומר את ההלל, הוא מבין שהקב"ה עוזר. 'מאשפות ירים אביון'. כל מיני האשפות. 'להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו'. הוא הוציא אותנו כל-כך הרבה פעמים. פעם אחר פעם הוא הוציא אותנו על-ידי ניסים ונפלאות מכל מיני מצבים קשים. ואף כשהמצב נראה אבוד 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו'. דוד המלך. צחקו עליו, גירשו אותו. ובסוף, 'היתה לראש פינה'. לפי רוב המפרשים, 'אנא ה' הושיעה נא' אינו בקשה חדשה, אלא הוא מספר את הסיפור. הוא אומר: כשהייתי במצוקה, צעקתי 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא', והקב"ה עזר לי.
וכך כשהאדם מוציא את זה מפיו ומכניסו באופן מעשי בחייו, זה מחדיר אותו עמוק לתוך הלב.
אלע שונאים זאלן גיין אין די ערד
אך נקרב את המושג עוד יותר אל השכל. ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א סיפר שראה פעם עם הארץ אחד עושה את הנענועים, פנה למזרח ואמר: "רבונו של עולם! אתה הרי יודע שיש לי שונאים לימיני, הצל אותי". פנה למערב ואמר: "רבונו של עולם! אתה הרי יודע שיש לי שונאים גם לשמאלי, הצל אותי", וכן הלאה. וכשהוריד את ארבעת המינים כלפי מטה, אמר: "יהי רצון שכולם ילכו לאדמה - אין די ערד אריין".
ה'דברי חיים' סיים את סיפורו והפטיר: "זהו כוונת האריז"ל בנענועים".
הסבירו החסידים שיש קליפות שרודפים אחר האדם, כמו שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', וארבעת המינים הם הרי גירא בעיני דשטנא כדאיתא במסכת סוכה, ואם כן על-ידי הנענועים ממיתים אותם. הם הרי השונאים הגדולים ביותר של האדם, כי הם רודפים אחריו להחטיאו. אפילו שלא בדרך עבירה. ליצר הרע יש כזה תענוג להוריד את האדם לטמיון בכל דרך שהיא, כגון על-ידי עצבות ויאוש. ובכן, ארבעת המינים הרי גדלים על כל מים ויונקים ממקום עליון ויש להם יותר קדושה, וכיון שהיהודי מחזיקם כשהם אגודים בידיו, הוא אוחז בשם הוי"ה, וכשהוא מנענע אותם לכל הצדדים, הוא מכריז שהשמים והארץ וכל הרוחות, של הקב"ה הם, ומכניס בהם אלוקות ועל-ידי כן הוא ממית את הקליפות ועוצר את הרוחות הרעות ואת הטללים הרעים.
זה היה העומק של דברי ה'דברי חיים' להוריד את כל השונאים האמיתיים, שהם הקליפות 'אין די ערד אריין'.
כלים להתרגשות והתפעלות
ה'דברי חיים' אמר דבר מאוד פשוט. האדם צריך להתלמד איך להתרגש ולהתפעל מכל דבר שבקדושה ולחיות אותו, אשר בשורש זהו הכלי לדעת. נדבר באופן פרקטי. האדם חייב להתלמד לחיות כל דבר שבקדושה. אתה יכול לראות אדם שנהנה מדבר מסוים, חי ממנו. הוא חייב לדעת עליו כל דבר, כי זהו החיות שלו, זהו החיבור שלו, הפנימיות שלו. והאדם חייב למצוא איך דבר זה יקרה אצלו לגבי תורה ומצוות.
נתן לנו הקב"ה כלים שבאמצעותם הדברים העליונים יפעילו את האדם, שייצא מהכלים, שיהנה, שזה ידבר אליו. זוהי מתנה נפלאה שהקב"ה נתן לנו. הוא לא רק אמר לנו שיש דברים עליונים שאיננו מבינים אבל פועלים דברים גדולים. זהו אמת אחת. אבל יש עוד אמת, שהקב"ה נתן לנו לא רק את הידיעה שקיים משהו גדול, אלא גם את הדרכים שהאדם יוכל להתחבר לפי דרגתו אל הדברים האלה, שתהיה לו שייכות אליהם, שיוכל לחיות אותם.
התורה יורדת למקום נמוך
כיצד הקב"ה נתן לנו דבר זה? על-ידי שקבע סדר בעולם שהתורה יורדת ממקום גבוה למקום נמוך, שלתורה יש הבנה והסבר ודבר מעשי לעשות לאדם הגדול מאוד, ובאותה מדה יש לה הבנה וחיבור ודבר מעשי לעשות לאדם הפשוט, ושניהם באים מאותו שורש, אבל כל אחד יכול להיאחז בשורש לפי דרגתו. זהו הדבר הפלאי שקיים בתורה.
בשמחת תורה עומדים להתחיל את התורה מחדש. 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ'. ילד יכול ללמוד פרשת בראשית. הוא יכול להבין. הקב"ה ברא את העולם, את השמים ואת הארץ, את האור ואת החושך, ואת האילנות וכו'. הוא יכול להבין את כל זה. מי שכבר גדל קצת, יכול להבין גם פירוש רש"י והרמב"ן. וכך הוא ממשיך הלאה אל אור החיים הקדוש ועוד. זה לא נגמר. אבל מחמת שזה לא נגמר, זה אינו אומר שמי שנמצא בדרגה קטנה, אינו יכול להתחבר לפי דרגתו. הוא יכול להתחבר, ולא רק להבין, אלא גם להגיע לדרגה של חיבור שיגרום לו להתרגש. זו הנקודה. שם, במקום שאתה נמצא, עם החטאים שלך, יש ידיעה של תורה ומצוות שאתה יכול לבוא על ידה לידי התרגשות. אם יש שם חטא, הוא יצטרך להשתמש גם עם נקודות של תשובה. נפלא, על התשובה הרי נאמר 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו'. אבל להתרגש מהמצוה, ליהנות מדבר שבקדושה, לקפוץ מהבנה בתורה, לא נועד לאנשים נעלים בלבד, כי אם כן מה יעשו המון העם? כשיש לו לאדם הרגש, הוא חי את הדבר.
הצורך לדבר נובע מדעת
נתן לנו הקב"ה ראש השנה, יום כיפור וסוכות עם הרבה מושגים מעניינים... כשכתוב שלד' המינים והנענועים, יש כח להביא לכך שהאדם יקבל את הדעת, שיהנה מהדעת, שיצא מהכלים בגלל הדעת... הדעת הציפה אותו... זה הרי נקודת הדעת, שמציפה את האדם. 'ובדעת חדרים ימלאו'. הוי אומר: היא לא סתם הברקה, אלא היא כל-כך מציפה את האדם, עד שהיא גורמת לו לשנות את התנהגותו. כאשר אדם מבין נושא מסוים לעומק ונתקל בדבר מה הקשור אליו, קשה לו מאוד להימנע מלדבר על כך. הוא מרגיש דחף לשתף זאת עם אחרים.
מהו הדבר הזה? תופעה זו מראה את מושג ה'דעת'. שכן הדיבור והדעת מדה אחת הן. כל עוד ההבנה אינה מציפה את האדם, היא עדיין לא יצאה מן הכח אל הפועל. היא היתה יותר בבחינת "אני שומע", כפי שצויין לעיל. אינני זוכר באיזה ספר, אינני זוכר משם איזה צדיק, הרעיון הוא משהו כזה. אם המטרה היא רק לומר את הרעיון בפני החותן במהלך הסעודה, די בכך. אולם, אם רוצים מטרה אחרת, הרעיון צריך לגעת באדם באופן כה עמוק, עד שהוא מרגיש שאינו יכול להתאפק והוא מוכרח לשתף אותו עם אדם אחר. מדוע הוא מרגיש חובה זו? מפני שכאשר ההבנה מציפה את האדם, היא עולה על גדותיה.
השפעה זו אינה חייבת לבוא לידי ביטוי דווקא בדיבור, וייתכן שאף עדיף שתתבטא במעשים. אך זוהי מהותה של מדת הדעת היא מציפה את האדם ופועל עליו לשנות את התנהגותו.
הזכרנו כבר כמה פעמים את דברי ראש ישיבת טעלז זצ"ל, אשר הגדיר את המושגים חכמה, בינה ודעת: 'חכמה' היא הידיעה שהעישון מזיק לבריאות; 'בינה' היא ההבנה מדוע הוא מזיק, כגון פגיעתו בריאות; ואילו 'דעת' היא הפסקת העישון בפועל. כלומר, מדובר במצב שבו ההבנה משפיעה על האדם בעוצמה רבה וחודרת אליו לעומק, עד שהיא מביאה אותו לחדול מהעישון. אין זו סתם החלטה שלא לעשן הדעת היא הכוח שמניע את האדם אל ההחלטה הזו; היא מטלטלת אותו במידה כזו שהדבר מוביל ממילא לידי מעשה.
לפיכך, כאשר ישנו יום טוב שנקבע במטרה 'למען ידעו דורותיכם', או מצוות ארבעת המינים שנקבעה לשם 'למען דעת...', המשמעות היא שהקב"ה נתן לאדם את היכולת שבכל מצוה יקבל גם את ה'לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. זה מה שאומר ה'חידושי הרי"ם'. נתתי לך כלים, נתתי לך מהלכים לקבל את המתנה.
שתי מדות בעמי הארץ
אמר ה'דברי חיים' רעיון נפלא. כשיש לך אדם שאינו בקיא בעניינים נשגבים, הוא לא למד הרבה. הוא נמצא במדריגה הרוחנית שבה הוא נמצא בזמן שהוא נוטל לולב, עלולים להתרחש שני דברים. וזה מה שצריך לחדור לנו לעצמות. ישנו עם הארץ שיש לו מעלה אחת: הוא נמנע מלעשות דברים מוזרים. כשאינו יודע מה צריך לעשות עם הלולב, אינו אומר כלום. הוא אוחז בלולב ומסתכל בזווית עינו כדי לוודא שהוא עושה מה שכולם עושים ומניח אותו בחזרה למקומו, בעודו אומר בליבו: "אני מקווה שלא היו לי בושות".
לעומתו, ישנו עם הארץ אחר שאינו מתחכם. הוא אומר כך: "לי יש שונאים. אתה אין לך? ברוך השם, שתה לחיים. לי יש. עת אני עומד ומחזיק לולב בידי, ואינני מכיר סיפורים נשגבים. ריבונו של עולם! אני יודע היטב מהי הבעיה שלי כרגע. אולי בחג הסוכות הבא, אם ארוויח כסף או אם יהיה לי מזגן חדש בבית, אוכל להשקיע יותר בנענועים של 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. אבל השנה יש לי שונאים, ולכן אני אומר: רבונו של עולם! ראה את חודו של הלולב - פגע בו בשונאיי וקבור אותם עמוק באדמה".
אמר ה'דברי חיים': האדם השני עומד הרבה יותר קרוב אל ה' מהראשון. בחן את עצמך כדי לראות אם אתה דומה לראשון או לשני. יש מי שלועג לעם הארץ השני. הוא אומר שהשונאים ייקברו באדמה? בדיחה יפה. עם איזה רבי זה היה?... למה אתה צוחק? כי לך אין את העמארצות הזאת. ושמע. ובכן, על מה אתה עצמך חשבת בזמן הנענועים? מוטב שלא נרחיב על כך בחג כדי לא לפגוע בעונג יום טוב. אומר ה'דברי חיים': אתה זקוק לרופא. אינך מבין על מי צריך לצחוק. יש להצטער על מי שאינו חושב כלום. לעומת זאת, אם מצאת מתוך עולמך דרך לחבר את המעשה לכוונה אמיתית, מצבך טוב בהרבה, משום שאתה מחובר אל האמת.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
ילד קטן שואל מאביו בעת סיפור יציאת מצרים: "מה המשמעות של היציאה ממצרים?", האב מתרגש עד עומק נשמתו. זה קורה עכשיו!!! עכשיו מתקיים 'כי ישאלך בנך'. הוא שואל בתמימות כזו: "מדוע יושבים בסוכה? אני רוצה לדעת". האב מתמלא שמחה על כך שהוא יכול לקיים עכשיו את המצות עשה דאורייתא של סיפור יציאת מצרים. אולם, יבוא אחד ויטען: "נכון, אך מה הילד כבר מבין? הרי הוא תם. אין לו מושג מהי מצרים". אם תשאלו את הילד, לאחר כל ההסברים, האם הוא באמת מבין מהי יציאת מצרים או מה פירוש הדבר שהקב"ה הוציא את הנשמה מהקליפה, התשובה תהיה שלילית. אבל זוהי המצוה דאורייתא. יש גם חכם. בין ד' הבנים, יש גם את הבן החכם. אבל אין אומרים לתם: "עדיף שלא תשאל, מוטב שתלך לשחק; אל תזלזל בתורה, אל תוריד את הרמה שלה". מה, תלך לספר סיפור יציאת מצרים לתם ולשאינו יודע לשאול?! זה הרי בזיונות! בהמשך, כשיגדל... בגיל הבר מצוה, זה עדיין לא מספיק. הוא צריך לגדול עוד יותר, או אז תספר לו סיפור יציאת מצרים... לא! לא כך הדברים פועלים, מכיוון התורה מגיעה עד אפסי ארץ.
כוונות האריז"ל לילדים
אדם זה שיודע שיש אלוקים ויודע שמצוותיו פועלות והוא מבקש: רבונו של עולם! עזור לי שהמצוות יפעלו את פעולתן להכריע את שונאי - הוא נמצא במקום הרבה יותר טוב, כי הוא מכוון את הכוונות לפי דרגתו.
בימינו קיים ספר קומיקס בשם חפץ חיים לילדים. באופן דומה, ניתן לראות בכך מעין 'כוונות האריז"ל לילדים'. חשבו על כך, כשאחד כותב ספר חפץ חיים לילדים, האם הוא עושה בזה שחוק מהתורה? האם הוא מוריד את ערכה של התורה? ממש לא. להיפך, זה מרומם את התורה. הוא מצייר ציורים. חיים בייש את מוישי בחיידר, ומוישי לא ידע אם מותר לו ללכת לספר לאביו... ודאי שיש ללמד את הילדים בדרך זה. אלא מה רצית, שנחכה עד שהילדים יגיעו לגיל שבע עשרה ואז ילמדו את הספר שמירת הלשון?!
ובכן, התורה מגיעה אל כל אדם, בדיוק במקום שבו הוא נמצא. אין בכך כל גישה ילדותית; להיפך, הדבר מעיד על גדלות התורה. שם אתה מוצא ענוותנותה. התורה נמשלה למים כשם שהמים גם כשהם יורדים למקום נמוך, הם נשארים מים טהורים המסייעים לצמיחה, כך גם התורה. חיבור זה מעורר באדם התרגשות, התפעלות וחיות, ומעניק לו את ההרגשה שהוא פעל ועשה מעשה בעל ערך.
כך מקרבים את התורה
אדם אחד הטה אוזן כשהגה"צ רבי אביגדור מיללער זצ"ל אמר 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', ושמע אותו מודה על חתנו זה ועל חתנו זה. יש מי שתמה על סיפור זה ומזהיר שלא לספרו, אך כל זאת רק משום שאינו מבין כיצד התורה פועלת. המטרה המרכזית היא שהדבר ישפיע על האדם וירגש אותו. המילה 'לולב' בגימטריה 'חיים' המצווה צריכה לקבל משמעות עבורך. הנושא שתופס את תשומת ליבך כעת תלוי במקומך ובמדרגתך הרוחנית. אין מדובר בתוספת חיצונית או בהתנהגות ילדותית, אלא במהותה של התורה. הכלל 'במקום שלבו חפץ' אינו נוגע רק לבחירת המסכת הנלמדת, אלא גם לדרך הלימוד שלה, שכן לעולם ילמד אדם את מה שלבו חפץ.
הקונפליקט המוכר בין תלמיד הישיבה לבין מגיד השיעור. מגיד השיעור רוצה שילמדו עכשיו דווקא בעיון, והתלמיד רוצה בלימוד מהיר כדי להספיק הרבה דפים. קונפליקט מלווה את האדם לאורך כל חייו. האדם זקוק ליכולת לקחת את כל חלקי התורה של ראש השנה ויום כיפור וסוכות והנענועים ושמחת בית השואבה והושענא רבה ושמחת תורה ולתת להם פירוש לפי המקום שהוא נמצא בו היום. ויש להם פירוש כזה. זוהי חכמת התורה. לכל דבר יש משמעות מיוחדת עבור האדם במצבו הנוכחי.
אבל אם הוא מרגיש בסוף היום שבור ומדוכה כי לא למד היום כלום, אזי כשנקלע לפניו חדשות עסיסיות, אין לו יכולת להתאפק. מה יעשה הבן ולא יחטא? הוא משתוקק לחיים וכיון שלא קיבלם באופן הנכון, הוא מוכרח לקבלם עכשיו באופן הבלתי נכון.
כך זה לגבי כל החושים. כל הספרים מביאים שחג הסוכות מתקן את כל החושים של האדם. אם זה בכניסת האדם אל הסוכה, שהרי הוא נכנס עם כל החושים. אם זה בנענועים וכו'. משמעות הדבר שכאשר הוא מתפעל מכל המצוות, אין לו כבר צורך לחטוא.
אכן מה אפשר לראות הרבה פעמים דבר מעניין? אפשר לראות שהאדם יש לו עדיין צורך עז ללכת לספר למישהו. הוא עצמו תוהה: איך יכול להיות? הלא למדתי היום בחשק. זה דווקא לא היה יום חלול. זה היה יום כל-כך מלא. התשובה לכך היא: תודה בכך שעכשיו זה מביא לך התפעלות הרבה יותר חזקה מזו שהיתה לך במהלך היום. אילו היו המעשים טובים שלך מביאים לך את אותה דרגה של התפעלות, היית רואה שאין לך צורך לדבר עכשיו.
שמירת סוד כסימן לשמירת הברית
אחד מהסימנים לדעת על האדם שהוא נוטר הברית הוא זה שהוא שומר סוד. מהי הנקודה של שמירת סוד? האדם בדרך כלל אומר לעצמו: אני רק רוצה לספר לחבר אחד. הלה הזהיר אותו מאה פעמים לא לספר לאף אחד, והוא גם מזהיר את הבא אחריו שלא לספר לאף אחד, וכך יש שרשרת של מאה אנשים שמזהירים זה את זה לא לספר לאף אחד. מה הדחף הפנימי הזה? ואם יש צורך כה גדול, במה נשתנה שומר הסוד שאין לו את הצורך הזה?
ובכן, פעמים שאנשים חושבים ששומר הסוד הוא אדם יבש כזה. הוא לא צריך לספר לאף אחד שום דבר. אך לא, לא זהו השומר סוד האמיתי, כי אדם כזה נחשב כמי שאינו מגלה סודות כי אין לו סודות לגלות. מעלתו של שומר סוד היא שיש לו סוד לגלות והוא אדם שאוהב לדבר, אבל התפעלות זו שהנפש זקוקה לה על-ידי סיפור לאחרים, אשר היא יושבת על הרגשת ערך, כאומר הנה יש לי מה שלך אין, או על היכולת להביא את זולתו לידי התפעלות ולראות את הניצוץ בעיניו - הוא כבר מקבל מהמקומות הנכונים.
בימינו יש שהאדם שולח סוד לחבירו. היה לו צורך לספרו למישהו ובחר לספרו לחבירו פלוני. אבל פלוני התאכזר עליו ולא הגיב מאומה. הוא מחכה ומחכה, כבר עברו יומיים ופלוני לא הגיב. לפחות 'סמיילי'. לא, הוא לא מגיב כלום. הוא נשבר מזה, כי לא היה לו כלום משליחת הסוד. הצורך הנפשי שהיה לו, היה לראות שהוא מצליח להביא את חבירו לידי התפעלות, ואם אינו רואה שהצליח בכך, הוא לא קיבל את צורך נפשו. הכל ממדת היסוד הוא, מדובר בשורש אחד.
מהו, אם כן, הדבר שנותן לאדם את הכח להתאפק? יש לו סוד, יש לו סוד גדול מאוד. הוא יכול לספרו ולגרום לפלוני לצאת מהכלים... אני יכול לומר לו מילה אחת והוא יקפוץ מהתפעלות... פעמים שזה שייך גם למדת הניצוח... אני צריך להעביר לו סך הכל ידיעה אחת אמיתית וכולם סביבי יפצחו כמו במקהלה: "אתה צדקת". מה נותן לו את הכח להתאפק? התשובה היא שהוא הבין מה נפשו צריכה וכבר נתן לה את סיפוקה. אם יש לה כבר צורך זה, היא לא זקוקה לו שוב. כך היא טבעה של הנפש. ומהו הדבר הזה? הוא סיפוק עמוק מקשר פנימי עם הקב"ה. יש לו קשר עם הקב"ה. הקב"ה יודע שאני צודק, הקב"ה (כביכול) מתפעל ממני, יש לי קרבה עם הקב"ה, הקב"ה יודע כמה היה לי קשה ויודע שאני מנסה לעבדו בלב ונפש.
למישהו או משהו, כי הוא ישב כאן בעל כרחו ולא הצליח להתחבר. הוא אומר בלבו: אני רוצה להתחבר עכשיו למשהו, אני רוצה ליהנות ממשהו, אני רוצה לאכול משהו...
מי שנהנה מתפילת נעילה, מי שהרגיש מלא חיות בתפילת נעילה, אינו זקוק עכשיו לכלום. לעומת כן, מי שכאב לו הראש והיה קצר רוח והציץ בשעונו כל הזמן לראות מתי מסיימים כבר, מרגיש אחר כך שאינו יכול יותר. הוא חייב להתחבר למשהו.
המפטפט אחרי אמירת תהלים
לאחר שהאדם אמר את ספר התהלים, אם היה מרוכז והבין והרגיש מה שאמר, האם הוא צריך אחר כך לפטפט עם חברים? לא תמצא אדם כזה. לעולם לא תמצא אדם כזה. זו סתירה. אין יוצא מן הכלל. אם אתה רואה אדם שצריך אחרי אמירת כל ספר התהלים להתרענן על-ידי שיחת חברים, דע לך שהוא עבר עכשיו קבלת יסורים באהבה. הוא היה מוכרח לומר תהלים כי זה המנהג. הוא אמר ואמר וחלם בשעת מעשה וכבר כשל כח הסבל, ועכשיו כשהניח את התהלים, הוא מרגיש צורך עז להתחבר למישהו. תן לי לדבר עכשיו עם מישהו. אני כבר לא יכול. כמה יכול בן אדם אחד לסבול?
חייבים למצוא דרכי חיבור
כל התורה והמצוות פועלות באופן זה. לכן אמר לנו הקב"ה (כפי שדיברנו לעיל): אתה חייב לעשות כל טצדקי שהתורה והמצוות יתחברו אליך במקום שבו אתה נמצא, כי רק שם אתה יכול להתחבר. האדם מצווה בציווי כללי (ציווי היוצא מהפסוק 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', ומעצם הציווי להיות יהודי): אתה חייב למצוא דרכים להתפעל ולהתרגש מהתורה והמצוות הגם שאינן מדברות אליך. יש מה שאתה יכול לעשות כדי שידברו אליך, וזהו הציווי, שזה מה שתעשה.
הדרך איננה שתצום עכשיו שנה ואחר כך תתרגש ותתפעל, כי אם כן מה יהיה אתך עד שתעבור שנה? אם התורה אומרת כי 'לא בשמים היא', פירושו של דבר שאין זה דבר שצריך לעבוד עליו זמן רב עד שיורגש. ממש לא. 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו'. היום אתה יכול להגיע לידי התרגשות והתפעלות. 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא'. אתה יכול לקיימה כבר היום (כפירוש ה'אור החיים' הק' שם).
זהו הצער שהוא מנת חלקם של כל אלה שאינם יכולים להתרכז בלימוד ובתפילה, ולכן כל-כך חשוב לעזור להם בתפילה ובעצה. הרי בימינו קיימים הרבה שיטות ועצות לעזור להם. האב מכריח את בנו ללמוד חצי שעה כל יום מימי חול המועד. הילד מרגיש באותה חצי שעה שהוא הולך להתפוצץ, כי אינו מצליח להתחבר. ומה הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות כשהוא מסיים? הוא רוצה להתחבר סוכות. כולם שמחים, כולם רוקדים בשמחת בית השואבה, ורק הוא מתייסר. זה לא דבר שהוא יכול לדבר עליו ברבים, אבל מה שהוא מתייסר בשלום בית, אין לך מושג. ה' ישמור ויציל מה שקורה שם. אין שם לא יום ולא לילה. אתה מדבר אתו על סוכות. הוא לא יודע בכלל מה שקורה אתו. הוא שכח כבר את השם שלו. הוא מקבל כאלה שיחות טלפון קשות. מטילים עליו כל מיני חשדות ומאיימים עליו, וזה מגיע למקומות שהוא בעצמו לא חלם שזה יגיע אליהם.
הוא אומר: "סוכות? אתה מדבר אתי על סוכות? מה סוכות? איזה סוכות? אני צריך קודם כל להיות אדם, אני צריך קודם כל לחיות. אם אחיה, אוכל להיכנס אל הסוכה. כרגע אין עדיין מי שייכנס אל הסוכה".
זה הכאב, שהוא חושב כך. אתה הרי זקוק לכך יותר מאחרים, ואתה יכול לחוות את זה יותר מאחרים. למה? כי כך הקב"ה קבע את הדבר. הוא קבע שזה יעבוד באופן זה. ילד שמתפלל, האם אין הקב"ה עונה לתפילותיו? הוא ילד תמים ומתפלל על הדברים הקטנוניים שלו. לפני כמה שנים עדים היינו לילד שהתפלל ביום ראשון של חול המועד לזכות בהגרלת אבות ובנים וזכה. קינא בו אחיו והורה לו אביו להתפלל אף הוא. למחרת אחיו התפלל וזכה. הטעות היתה שהלך וסיפר זאת לכולם, וביום השלישי כולם כבר התפללו. אבל האם הקב"ה מתעלם מתפילותיו של ילד קטן? ברור שלא. אדרבא, תפילותיהם של תינוקות של בית רבן טהורות יותר.
לענייננו, יש לך עכשיו קטנות הדעת בגלל מצבך, מה הבעיה? כן, נענועים. לא רק הסוכה. כל העסק. הנענועים עם ההלל. אתה יותר מכוון ב'מאשפות ירים אביון'? בסדר, אבל משם תוכל להמשיך הלאה. תכוון במילה אחת ויתקיים בך הבא ליטהר מסייעין אותו ותוכל לכוון גם במילה הבאה.
זוהי האמת, כי האדם נחלץ מבעיותיו באופן זה. אכן היצר הרע משקיע את כל כוחו בזה. לכן זה נחשב לגירא בעיני דשטנא. נסביר למה זה כך. כשהפציצו את אתרי הגרעין של האיראנים, הפציצו בעיקר את הפתחים, כי די בכך שאין גישה להיכנס אל האתרים. כל מה שנמצא בפנים מתחת להרים, יש להם ערך רק אם אפשר להיכנס ולהגיע אליהם. אם מפציצים את הפתחים, כל אלה נשארים קבורים שם ומאבדים את משמעותם.
היצר הרע מכה בסנוורים
חז"ל אומרים שהיצר הרע יושב על פתחי הלב. פירושו של דבר שאינו יכול לגנוב את האור. אין לו אחיזה באור ואין לו רשות לכבותו. מלחמתו היא על הפתח. הוא מכה את האדם בסנוורים כדי שלא ימצא את הפתח או את המפתח שפותח את הדלת. הוא משקיע את כוחו בזה שהאדם לא ימצא איך התורה והמצוות שייכות אליו ולא יבין מה הוא יכול לעשות לאורן.
יש שהילד נולד עם תכונות קשות וההורים אומרים בלבם: מסכן, הוא כזה כעסן, כל-כך קשה לו. כבר זרקו אותו מהישיבה והכניסו אותו בחזרה ושוב זרקו אותו. מה יעשה הבן ולא יחטא? הרי קשה לו כל-כך. או כעין זה, הילד אינו יכול להתרכז לא בתורה ולא בתפילה. מסכן, מה הוא יכול לעשות? זה לא נועד בשבילו.
אבל יש משהו, יש הרי משהו שהוא יכול לעשות. אך היצר הרע השקיע שם את כוחותיו שלא ימצא את הדרך להבין מה יכול לעבוד בשבילו עכשיו. זה הבעיה. הוא גורם לו לחשוב שיש 'כן' ו'לא' ושהוא מאלה שנאמר להם 'לא'. זה לא נכון. האמת היא שיש בשבילו גם כן, אבל אינו קולט עדיין איזה דבר יכול לדבר אל לבו עכשיו. החלק הזה חשוך אצלו. וזוהי הסיבה שאין הדעת נמשכת אליו, ולכן יכול האדם לחיות עשרות שנים ולטעון שאין לו טעם בלימוד. שואלים אותו: למה אין לך טעם בלימוד? והוא עונה: כי אין לי טעם בלימוד.
תמיד יש מה שלבו יחפץ
סיפרתי בעבר מה ששמעתי מיהודי אחד תלמיד וחכם וירא שמים מרבים, שכבר עבר היום את גיל השישים. הוא סיפר לי שכאשר היה נער בן י"ד לא מצא שום טעם בלימודו וסבל בישיבה. לקחו אביו אל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל וסיפר לו דברים כהווייתן. אחר כך שטח את בקשתו שהגאון יברכו שירגיש טעם בלימודו.
אמר לו הגאון: איני מבין, הלא חלקים רבים יש בתורה, הלכה, משניות, חומש רש"י. יבחר נא איזה חלק בתורה שהוא מוצא בו טעם ויערב לו. שחק האב ואמר: מה לעשות ואין לו חשק ללמוד... אך הגאון לא ויתר ואמר שוב: הלא במשנה אפשר ללמוד זרעים או טהרות, ובהלכה אפשר ללמוד חושן משפט או בשר בחלב, וכן אפשר ללמוד ספרי מוסר. יבחר נא מה שלבו חפץ ויהיה לו חשק ללמוד. שוב שחק האב: לא, לא, אין לו חשק בתורה. עד שהגאון התנער ואמר: הזמן קצר והמלאכה מרובה ואנכי לא זכיתי להבין את השאלה, יבוא נא הבא בתור...
זוהי האמת. לא כך מספרים שמלמדו של הרוגוטשובער לימד אותו בעודו מטפס על העץ? נדמה לכם שהוא הצליח לשבת בכיתה עם תלמידים? ודאי שלא. אילו היה יושב בכיתה עם תלמידים, לא היה לנו את הרוגוטשובער, אלא עוד סיפור כאוב. הוא לא יכול היה לשבת במקום אחד כי מוחו התרוצץ.
תיישרנו באורח סלולה
אנו מתחננים הושע נא. האדם כביכול מחזיק בידו של הקב"ה ואומר: רבונו של עולם! עזור לי. עזור לי שאמצא את הדרך. גירא בעינא דשטנא. שיפסיק להעלים ממני את הפתח. כך הוא מתפלל, ומשם הוא עולה ועולה ובסוף הוא מצליח להתפלל גם על דברים יותר מרוממים.
יש שהאדם טוען שאיני מבין המשמעות של להיות יהודי. ודאי שלא, כי זה מושג מאוד מרומם. ובכן, תתחיל. תתחיל מהמקום שאתה נמצא, תתחיל אפילו בדבר הקטן ביותר, וזה מה שיוביל אותך לעוד הודאה ועוד תפילה.
לסיכום, זוהי העבודה של החדרת הדעת פנימה. הקב"ה נתן לנו בראש השנה ויום כיפור הרבה דעת. אפילו הסוכה עצמה היא דעת, כפי שאמר ה'חידושי הרי"ם'. כעת יש עבודת הלולב והנענועים להמשיך את הדעת ולהחדירה פנימה. שהיא לא תישאר כדבר מבחוץ, אלא תביא את האדם לידי התרגשות והתפעלות. והרחבת היסוד היא שעל האדם לעשות פעולות שיעזרו לו להתפעל ולהתרגש.
התבוננות היא המביאה לידי התפעלות והתרגשות, אך זאת בתנאי שהאדם מתבונן בדבר שבאמת שייך אליו, שהוא מדבר בדבר שנוגע אליו, שהוא לומד אותו בדרגה שהוא יכול להבינו. אז זה יכול להפעיל אותו, ולאט לאט זה גורר אחריו עוד השגות ועוד דרגות. אבל הדרך היחידה היא שיחפש לראות איך זה מדבר אל דרגתו, שישאל שאלות לפי דרגתו, שיודה לפי דרגתו, שילמד לפי דרגתו. שם איפה שמוחו מתרוצץ, ילמד תורה, ומשם ואילך יזכה שיקוים בו הבא ליטהר מסייעין אותו.