למען ידעו שקיבלו מה שלא ביקשו
בבני יששכר (מאמרים לחודש תשרי מאמר י' אות טז) כתב: ידוע שבני ישראל במדבר זכו לשלוש מתנות, למן מן השמים, לבארה של מרים, ולענני הכבוד, ויו"ט סוכות הוא זכר לענני הכבוד, והשאלה היא מדוע קבעו יו"ט רק לענני הכבוד ולא למן ולבאר? והביא מהרחיד"א יסוד נפלא: כשאנו מתבוננים בפסוקים, אנו רואים שכדי לקבל את המן ואת הבאר, צריכים היו בני ישראל לבקש. הם באו בתלונה - חסר לנו, מה יהיה, אין לנו מים. היתה להם תרעומת ומרירות שהם נמצאים במדבר ואין מוצאים עצה לנפשם, ואז משה רבינו הביא את טענתם אל ה', וחזר והודיע להם שיגיע שפע רב. מה שאין כן לגבי ענני הכבוד שלא ביקשו אותם כלל. אך הקב"ה ידע את צרכיהם מבלי שיבקשו כי ידע בעצמו מה הם צריכים ונתן להם. בני ישראל לא העלו כלל בדעתם לבקש דבר שישווה להם את הדרכים, ויעטוף אותם באופן מושלם ויגן עליהם מפני החמה ומפני שאר מרעין בישין. מבאר הרחיד"א שעל מתנה שקיבלנו אחרי שהתלוננו והתרעמנו, אין עושים יו"ט. רק על מתנה שקיבלנו מתוך ידיעת והכרת צרכינו מבלי שנבקש, על זה עושים יו"ט.
מוסיף על זה ה'בני יששכר' שכאשר התורה אמרה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, למה התכוונה? האם התכוונה שיידעו שנתן להם טוב וסיפק להם את צרכיהם? לא! לא לזה התכוונה. אלא למען ידעו דורותיכם שיידעו שכמה שהם חושבים שהם יודעים מה הם צריכים, הקב"ה יודע הרבה יותר טוב מהם מה הם צריכים והוא נותן להם מפני שהוא אוהב אותם. את זה רצה הקב"ה שילמדו מהיו"ט למען ידעו דורותיכם שלא ביקשתם שתהיה לכם סוכה ואעפ"כ נתן לכם. ומזה ילמדו שכאשר הם צריכים אוכל ומים, הקב"ה נותן להם אף מבלי שיבקשו. צורך גדול הוא לזכור זאת שהקב"ה יודע ומכיר בצרכיך יותר טוב מכפי שאתה יכול לתאר לעצמך.
יו"ט סוכות גדול מפרשת המן
וכשמתבוננים קצת ביסוד נפלא זה, נראה עד כמה זה חודר לנפש האדם מדי יום ביומו, ובמהלך חייו זה נוגע הרבה ביסודות הבטחון והתפילה שהם יסודות הדת. הבה וניזכר קצת כיצד המצב נראים בתי הכנסת מבפנים ביום שלישי פרשת בשלח. עסק גדול. מה הפשט? פשוט מאוד, כי כשאדם אומר פרשת המן ביום זה, הוא יכול לזכות לקבל את כל צרכיו ולא יחסר לו מזונו. המקור הוא בירושלמי, שם כתוב שיש לומר פרשת המן בכל יום. מה שרוצים לייחד את זה לג' בשלח. זה כבר נושא אחר. בכל אופן בפרשת המן יש אור גדול, כי כאשר האדם זוכר ומאמין שהקב"ה מפרנס, כפי שכתב רש"י בענין צנצנת המן שצוה הקב"ה להשאיר למזכרת, שיזכור האדם שהקב"ה מפרנס ואין צריך להגיע לשום דבר. מי שבוטח בהקב"ה, הקב"ה נותן לו את כל צרכיו. שים את מבטך לעבר המדבר. היה להם שם את כל הטעמים. היה להם כל מה שהצטרכו. כשהאדם קורא פרשה זו שבתורה, הוא זוכה לפרנסה. ויכולים להעיד לכך אנשים הרבה שכאשר התחילו לומר פרשת המן בתמידות, התחילו לראות דברים גלויים. צריך ללמוד את הפרשה ולהתבונן בה וזה מה שמביא שפע גדול לאדם, כי בפסוקי פרשה זו נמצא האור שהקב"ה מפרנס ואין צריך להגיע לדרך הטבע. להיפך, הקב"ה מביא את הפרנסה מן השמים.
אולם כאן בבני יששכר מבואר שיש דרגה גדולה מזו. כמה שפרשת המן גדולה, סוכות יותר גדולה, כי פרשת המן היא הדרגה שבה האדם רואה שאין לו מה שהוא צריך ומחפש עצות ופונה לרבש"ע ומתחנן ומחזק את אמונתו עד שהקב"ה עוזר לו. אבל זה עדיין אינו קובע יו"ט. ג' בשלח עדיין אינו יו"ט. הדרגה שלמעלה הימנה היא זו שהאדם יושב בביתו ושר זמירות ותשבחות לרבש"ע. הוא זקוק לדברים הרבה, אבל הוא אומר לעצמו: כמה שאני יודע מה אני צריך, הקב"ה יודע הרבה יותר מה אני צריך. זה שהאדם עורך רשימה של דברים שהוא צריך ואומר אותה בברכת שומע תפילה ובמקומות הקדושים, זהו הדרגה הראשונה, הדרגה של פרשת המן. לא לזלזל. זו פרשה בתורה. אבל אין זה יו"ט. אשרי זה יו"ט. האדם מתיישב ושר שירה. הוא נזכר כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. הוא נזכר שיהודי אע"פ שחטא, אם הוא פונה אל הקב"ה, הקב"ה סולל לו דרך לחזור אליו - סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים, קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. הוא מתבונן בזה ומתיישב ללמוד, וכשהוא מתפלל עם הציבור, הוא מתפלל לפי סדר התפילה, אבל הוא אומר בלבו: יותר ממה שקריתי כאן אני צריך. הצרכים שלי הם הרבה יותר ממה שכתוב בדפי הסידור. מוחי חושב שעכשיו זה מה שנחוץ לי. האם מוחי יכול לתפוס שתוך כדי תפילתי אני זקוק לשמירה גדולה? האם אני יודע מה שעלול לקרות לי בעוד כמה רגעים?
האדם תמיד מתפלל לפי השגת מוחו הדלה. עכשיו מטריד אותו כך וכך והוא משקיע את כל כוחותיו בענין זה שהקב"ה ישלים לו. אבל אין הוא מכיר את כל התמונה, מהי התכלית שבגינה בא לעולם? איזה נסיון הוא החשוב לו ביותר? איזה חלק בלבו הוא צריך לזכך הרבה? הוא לא יודע.
היהודי צריך לדעת שיש שתי הפרשיות בתורה
יש פרשת המן ויש ענני הכבוד, הדרגה הראשונה והדרגה השניה. שתי הדרגות נכונות. אף אחד אינו נמצא תמיד בדרגה השניה. לכל אחד יש תקופות וחלקים בחיים שבהם הוא בדרגה הראשונה וכאלה שהוא בדרגה השניה. אך עכ"פ הדרגה היותר גבוהה היא זו של ענני הכבוד. יו"ט סוכות הוא היו"ט שמביא את האדם לידי השגה גבוהה ולידי דביקות. הוא חי עם הקב"ה. המצב טוב ונפלא. הוא לא צריך לייגע את מוחו לחשוב איך ומה ולמה. המצב טוב. הקב"ה יודע מה הוא עושה ויודע מה אני צריך, ותפקידי אינו אלא לעבוד אותו. אני יכול לשיר בפסוקי דזמרה כל יום יהיה מה שיהיה. המושג של השלך על ה' יהבך. איני צריך להיות עסוק ברצון לשנות ולהפוך עולמות. אני צריך רק להיות קרוב לה'. הקב"ה יודע מה שטוב לי ואיני צריך להכניס את עצמי לתמונה בכלל. מדרגה היא של ענני הכבוד.
המצבים מגדלים את ישראל
נסביר עוד: רבינו בחיי כתב בפרשת בשלח שהקב"ה העביר את בני ישראל ארבעים שנה במדבר, כי רצה לגדלם, היינו לבנותם (מלשון גידול שער) ולרכך את לבם שיידעו איך לבטוח בו יתברך. הם צריכים היו להיעשות אוכלי המן אדם כזה שהולך במדבר ואינו יודע כלום. אין הוא יודע כמה זמן הוא יהיה כאן, כדברי ה'אור החיים' הק' בפרשת מסעי. אין לו מושג. הקב"ה העמיד אותי כאן אעבדנו כאן. מתי הולכים? לא יודע. אולי בעוד שנה? אולי היום? אולי בעוד תשע עשרה שנה? כפי שהיה באחד המקומות שהשתהו בו תשע עשרה שנה. היו מהם שנולדו במקום זה וכבר הגיעו לגיל השידוכים ואולי כבר התחתנו. הם היו בתחנה אחת מאז לידתם. הם לא ידעו. אולי ליום אחד, אולי לתשע עשרה שנה, ואולי לשעות אחדות בלבד. זוהי דרך אחת שבה גידלם הקב"ה. וכן הוא גידלם עם המן. הקב"ה ידע שיש שהאדם בדרגה שיש לו תרעומת. חסר לו. הוא צמא, הוא רעב. וידע הקב"ה מה קורה כשהאדם מתפלל. אם אתה פונה אל הקב"ה - יגיע לך לחם מן השמים. אם אתה פונה אל הקב"ה - יגיעו לך מים מן הסלע. גידלם הקב"ה במדבר שיידעו מדרגה זו, אך בו בזמן יידעו גם מהדרגה השניה, שהקב"ה מספק להם גם את הדברים שלא עלה בדעתם כלל לבקש עליהם, והדברים האלה מרובים מהדברים הידועים לו.
הפוך בה והפוך בה דכולה בה
והנה הקב"ה כתב את כל המצבים האלה בתורה, כל המצבים שהאדם מרגיש - אבל לפלוני יש ולי אין, ומדוע הבאת אותי כאן? במצרים היה יותר טוב, זכרנו את הדגה את הקשואים ואת האבטיחים... את הכל כתב הקב"ה בתורה, בהעלותך, שלח קרח. מספרים שפעם פגש ה'חידושי הרי"ם' זיע"א בתקופת הקיץ את ידיד נפשו הרה"ק רבי יעקב אריה מראדזימין זיע"א, וראה כי מאור פניו איננו אתו. שאל אותו לפשר הדבר. אמר לו שהוא עצב בלבו בגלל שבתקופה זו קוראים על אודות החטאים שחטאו בני ישראל במדבר. אמר לו ה'חידושי הרי"ם' בהאי לישנא: יענקל'ה, יענקל'ה, מהעבירות שלהם נעשית תורה, ומהמצוות שלנו טרם ראיתי שייעשה מהן תורה.
ומה היא התורה שנעשית מהעבירות שלהם? התורה היא שהקב"ה מכיר התנהגויותיו של הגוף. פעם הוא נעשה ברוגז, פעם הוא נעשה עייף, פעם הוא מתאכזב כי רצה שיקרה איזה דבר וזה לא קרה, ותמיד הוא מוצא את עצמו בתורה. התורה מדברת על כל הדברים האלה. היא כותבת אפילו את רגשותיהם. הם חשבו שהיה עדיף ככה, ואז חשבו שמשה רבינו החליט על דעת עצמו, ואח"כ אמרו: מי אומר שהוא צריך להיות המנהיג? אולי יהיה מנהיג אחר? כל הפוליטיקה... כבר היו דברים מעולם. שלום עליכם. האדם חושב שהוא חכם עולמי שעלה ברעיונו שצריך לעשות כאן מהפכה והעולם אינם יודעים מה הם עושים. כל הסיפור הזה כתוב מפורש.
כלל ישראל היה צריך לעבור לפני שנכנס לארץ ישראל כל סוג של פרשה, ואחרי כל פרשה כתוב גם מה שקרה, ולאחר שעברו את כל אלה והכל נרשם ונעשה מזה תורה, הם נכנסו לארץ ישראל, ועכשיו כל פעם שהאדם מרגיש שמתעוררים בו רצונות חזקים לעשות מהפכות ושינויים, עליו לדעת שזה בסדר, כי הקב"ה הכניס אותנו לעולם שיש בו רצונות. איננו נולדים בלי רצונות כמלאכים שהם בטלים לגמרי לרצון ה'. יש לנו מה לומר. הוא מנסה בכה ומנסה בכה. אעשה פרנסה באופן כזה ובאופן כזה... פלוני עשה לי עוול... זהו הסגנון של הגוף. כך הוא מתחיל. יש לו טענות על כל העולם, ואינו יודע את מי להאשים... אבל עכשיו הוא פותח את ספר התורה, וכמה מאיר לו כשהוא רואה שהתורה דיברה עליו. הוא מתפלא, איך התורה ידעה? התורה מדברת על ענין זה ואומרת: כן, כבר היה כן לעולמים. אתה לא הראשון. יש דרך כבושה לאנשים שמרגישים שעשו להם עוול, יש דרך כבושה שחושבים שהקב"ה אינו מספק להם מה שהם צריכים. בתורה כתוב מה קורה כשהאדם מרגיש שלפלוני יש ולו אין. הכל כתוב. הכל כתוב במפורש בחומש ורש"י.
ועל האדם ללמוד את התורה הנוגעת למקרה שלו ולהתייגע בה, והיא תיישר את לבו ותועיל לו להתבטל לתכניתו של הקב"ה
וכך יוכל להיות קרוב אליו וכך יוכל ללמוד תורה. וכבר אמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. הכוונה ליהודים כאלה שעברו כזה מעבר. יהודי כזה יכול ללמוד תורה, יהודי כזה יכול להתדבק לה'. כל עוד האדם מתלונן, מאוד קשה לו להגיע לדביקות.
תפילה מתוך קבלת המצב
מלמדנו ה'בני יששכר' בענין יו"ט סוכות שיש בזה עוד דרגה. יש דרגה שהאדם אינו מרוצה ויש לו תרעומת והוא מתפלל והקב"ה עוזר לו, ויש דרגה שבה הקב"ה מספק לו לאדם את צרכיו בלי שתהיה לו תרעומת ובלי שיתפלל. לא מפני שביקשת אני נותן לך, אלא מפני שאתה יודע שאתה תלוי בי. האדם מרגיל עצמו לחיות כך מה הולך להיות היום? איני יודע. שהקב"ה יעזור לי ויוביל אותי בדרך הנכונה. אין לי מושג לאן אגיע, באיזה משעולים, באיזה מצבים משונים אמצא את עצמי. אבל הקב"ה יודע מה שטוב לי - ואינו מתנגד למצב. בכלל לא. הוא שר לרבש"ע ואומר: מה שאתה עושה מקובל עלי. שלך אני. אני מאמין שמה שאתה עושה לי, זה הטוב ביותר בשבילי.
על האדם ללמוד להפוך את המצבים. אותו מצב שבעבר היה מרבה בו בתפילות ובסגולות כדי לשנותו, עכשיו הוא עושה ממנו ענני הכבוד. הוא יודע שהקב"ה יודע טוב ממנו מה שהוא צריך. יש לו סדר היכן הוא מזכיר את זה בתפילתו, שם הוא יודע שהוא פונה להקב"ה, אבל בלבו הוא אומר: זה טוב כפי שזה נראה. אם הקב"ה רוצה שאזכיר את זה ברפאנו - אני מזכיר את זה ברפאנו. אם הקב"ה רוצה שתפילתי תמשיך את הרפואה - אני מתפלל. אבל זה אצלי אותו דבר בין אם יחליט הקב"ה לשלוח לו רפואה בין אם יחליט להעבירו לעולם האמת. זו באמת דרגה גדולה, אבל לא צריך שהאדם יגיע מיד לדרגה הגבוהה ביותר. די בכך שהאדם יודע שקיימת דרגה כזו ושהוא מעביר אותה במוחו עכ"פ פעם אחת. הוא לוקח מצב אחד בחייו שעסק בו בתפילה באופן של מרירות. אומר היה: רבונו של עולם! אינך יכול לשנות את המצב?! מה יהיה? יש לי בושות! ומה אומר לפלוני ולאלמוני? והרי ישימו אותי ללעג ולקלס! אני מתחנן בפניך רבונו של עולם! אל תעשה לי את זה. הן אתה אב הרחמים ואני בנך. אלמד ואתפלל ואעשה כל מה שתאמר, אבל אני מבקש ברחמים...
מי שמדבר כך, הוא עכ"פ מדבר אל הקב"ה ואי אפשר לזלזל בזה, אבל זה לא יו"ט. אתה רוצה להרגיש יו"ט? תרגיש יו"ט כשתיקח את המצב הזה ותאמר: הקב"ה יודע מהבושות שיהיו לי, הוא יודע כמה כסף זה יעשה לי, הוא יודע שאח"כ יהיה לי קשה לעשות שידוכים, את כל זה הוא יודע, והוא מספק לי כל מה שאני צריך. המצב טוב, המצב נפלא, אני יכול לקום ולומר מודים. לא יכול להיות יותר טוב מהמצב הזה. כפי הנראה הקב"ה מכבס עכשיו את נשמתי ומה יש יותר טוב מזה. הקב"ה הולך להשפיע לי אורות גדולים ומתנות נפלאות, כי כל פעם שהאדם מקבל יסורים, הוא זוכה אח"כ למתנות נפלאות, כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי (ברכות ה, א): שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי יסורין. יהודי כזה עושה יו"ט בבית. גם באופן פשוט. זו המציאות. נעשה שמח בבית.
אכן יו"ט סוכות הוא זמן שמחתנו. ביו"ט סוכות האדם נזכר בענני הכבוד, וכשהוא רואה שהוא נמצא במצב מורכב, אינו מנסה להתנגד. הוא מבין שהמצב באמת טוב. הוא לא חושב על העתידות. רגע אחד! הקב"ה יכול לרפא אותו? הוא הולך לרפא אותו? אני צריך להאמין בניסים? זה לא משנה, זה בכלל לא מעלה ולא מוריד. דבר אחד. הקב"ה הוא כל יכול והוא יודע בדיוק מה עובר עלי והוא מספק לי את כל צרכיי. עכשיו אני צריך להאמין בזה ולהתלהב בזה ולומר אשרי.
מדרגת תהילה גבוהה מתפילה
ספרי החסידות מביאים, וביותר זה מופיע בבית אהרן לשביעי של פסח, שאנשים חושבים שכאשר יש להם צרה, חולי או מצוקת פרנסה, הם צריכים לומר תהלים ותוך כדי כך לחשוב בצרתם ולבקש רחמים מהקב"ה שיחלצם מן הצרה. אך דוד המלך לא כך אמר. הוא אמר: מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע. הוא מביא שם מהמדרש על מה שהקב"ה אמר למשה כשעמדו על הים: מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו, אשר לכאורה אין לזה פשט, כי מה יעשה יהודי השרוי במצוקה אם לא לצעוק אל ה'? ומבאר המדרש שהקב"ה התכוון לומר לו: למה אתה צועק? הדבר הטוב ביותר שאתה יכול וצריך לעשות עכשיו הוא שתתן שיר ושבח למי שהמלוכה שלו. כן, עכשיו, בתוך המצב הלחוץ והמתוח. המצרים עומדים מאחוריכם והים מלפניכם וכל בני ישראל שרויים במצוקה נוראית, עכשיו תתן שיר ושבח. ובזוה"ק מבואר שבוודאי יש דרגה של תפילה שבה האדם עומד ובוכה ושופך את לבו לרבש"ע וחלק היא בתורה. אבל עכ"פ צריך לדעת שיש מהלך שהוא בדרגה יותר גבוהה. וכשבני ישראל עמדו על הים, הם היו במצב שלא יכלו לפעול ישועה בדרגה הנמוכה.
וכך מביא ה'בני יששכר' כמה פעמים שיש דרגה של תפילה ויש דרגה של תהילה. כשהאדם מתפלל מתוך מצוקתו באופן של צעקה - זו תפילה. מצות עשה דאורייתא היא וחס ושלום לזלזל בה. תפילה היא מדת המלכות ועל ידה האדם עושה יחוד ומתקרב אל ה' באופן אחד. אך כשהאדם עושה יחוד על-ידי תהילה שהיא בינה, הוא עושה יחוד יותר גדול. יש מצבים שאי אפשר לעזור להם עם תפילה. צריך בהם המהלך של תהילה. זהו יו"ט. זוהי שמחה. הוא לא מתנגד לשום דבר. כשרואים יהודים באים בימים הספוגים בחסידות וביראת שמים, הדבר הראשון שרואים בהם, זה שהם חיים עם המחשבה שהקב"ה יכול לעשות בהם כרצונו. הקב"ה יכול לעשות אתי מה שהוא רוצה. אם המצב עכשיו לא נראה כפי שאני מצפה שייראה - אשנה את ציפייתי. הבעיה איננה המצב. הבעיה היא שזה שונה מכפי שציפיתי. בסדר, זה לא כל-כך נורא. אני פשוט צריך לשנות את המחשבה במוחי ולהפסיק לצפות למה שאני מצפה.
שמחתו של יהודי משותק
כל פעם שהאדם מניח הנחה שצריך להיות כך וכך, ואם לא - זה יהיה בשבילו אסון, הוא מתרחק מהקב"ה. הוא לא יכול לראות את טובתו של הקב"ה. הוא מרגיש דחוק, יש לו תרעומת. מדוע דווקא אני? הן אני הוא זה שעסק בענין זה (כגון ענין החינוך) ודווקא אני צריך הייתי לקבל כאלה סטירות?! והלא זה נובע מכך שהאדם שכח את היסוד הגדול ביהדות שהקב"ה יודע את החשבון במלואו. הקב"ה יודע ומכיר את כל העובר עלי ומה טוב בשבילי, והוא הכניס אותי עכשיו למצב זה. המצב אינו כפי שקיוויתי וייחלתי. מעולם לא רציתי להיות במצב הזה. הוא מצב לא נעים וגוזל ממני את ישוב דעתי. אבל אם הקב"ה הכניס אותי למצב זה, מוכרח הדבר שדווקא המצב הזה יקרבני אליו. הקב"ה יודע מה שאני צריך, ואם הוא הכניס אותי למצב הזה, סימן הוא שזה מה שאני צריך. הן כך אני מברך בבוקר: העושה לי כל צרכי, וכי ברכה לבטלה היא?! אין זה אלא שהמצב הזה הוא צרכי כי דווקא מתוכו אני צריך לעבוד את ה'.
הקב"ה זיכני וביו"ט זה פגשתי יהודי שאינו יכול להזיז אבר מאבריו ואף לא להוציא הגה מפיו, אבל מוחו פועל כראוי, והוא מתקשר עם הסביבה על-ידי הזזת עיניו על לוח עם אותיות. נכנסתי לראותו והוא יושב בסוכה שנבנתה בשבילה, סוכה קטנה של ז' על ז', והאור שם קלוש, וראיתי, וראה כל מי שנכנס, את השמחה האופפת את פניו על שהוא זוכה להיות בצילא דמהימנותא. וסיפר לי בנו שבערב יום כיפור היה אביו עסוק בשאלה במה יוכל לענות את עצמו. לא לאכול כפי שכולם אינם אוכלים ביום זה, אינו נחשב לו לעינוי, שהרי כל השנה אינו אוכל, בבחינת לא אפשר. עד שנזכר שהוא מקיים את העינוי על-ידי איסור סיכה, היינו שיתן הוראה לגוי המטפל בו שביום זה לא יסוך אותו בשמן כהרגלו. איזו השגה של יהודי!
המלאכים אין להם כזו סוכה, המלאכים אין להם כזה יום כיפור. אכן כשרואים מציאות כזו לא צריך להיות תלמיד חכם כדי להבין שהיהודים יותר גבוהים מהמלאכים. צריך לראות אדם כזה. יש מצוה לעלות לרגל ולראות את השכינה. אצל אדם כזה רואים את השכינה. אתה רואה אדם עם עיניים נוצצות אור של עבודת ה'. איך הוא עובד אותו? ככה. בלי יכולת לדבר, בלי יכולת לקיים מצות סוכה על-ידי אכילה. הוא יושב בתוך הסוכה ועובד את ה' בשמחה. הוא יושב ולומד. הוא בשמחה גדולה. אני עובד את ה'.
מה המלאך מבין בעבודת הישראלי?
בקדושת כתר אנו אומרים: יחד כולם קדושה לך ישלשו. הקב"ה מקבל כתר מזה שבני ישראל יחד עם המלאכים שרים אליו. הוי אומר: המלאכים אינם יכולים להביא את שלימות הכתר. ואף שהמלאכים עונים באימה ואומרים ביראה. יש להם השגה בהקב"ה שאין לאף אחד מבני האדם. אפילו יחיה האדם אלף שנה, לא ישיג מה שהמלאך משיג, והמלאך כולו קדושה ואין בו כלום חוץ מרצון ה', ואין בו לא חטא ולא פירוד. אעפ"כ אין המלאך יכול להביא שבח לרבש"ע כמו זה של היהודי שעובד את ה' מתוך מצבו. הוא קיבל עכשיו בשורה קשה, הוא נחל עכשיו כשלון גדול, הוא כל-כך ייחל וקיווה, וחזרו אליו עם תשובה שלילית, והוא נעמד ושר שירה לרבש"ע. לבי הולם, קשה לי, אבל אתה יודע יותר ממני מה טוב בשבילי ואני שר לך שירה. המלאכים אינם יכולים להראות דבר כזה. אין להם שום השגה בעבודה כזו.
הרה"ק מפיאסצנא זיע"א דיבר בסגנון זה: מה המלאך מבין לדמעה? מה הוא מבין לכאב? כפי שאנו אין לנו את ההשגה של המלאך, כך אין למלאך את ההשגה שלנו. יחד כולם קדושה לך ישלשו. ביו"ט נעמדים ושרים יחד אתם וכך עושים כתר מושלם.
כשהאדם מתבונן בענין הפשוט הזה, הוא מבין מדוע יתכן שמצבו כפי שהוא נראה במדויק, יחד עם הבזיונות ועם ההוצאות הכספיות ועם חוסר ידיעת העתיד, הוא השלימות הנפלאה ביותר, שהוא יקום מתוך מצבו זה וילך להתפלל מנחה. אם אתה רוצה, אתה יכול לכוון על זה כשאתה אומר פרשת התמיד. תחשוב שאתה מקריב את רצונך לה'. כל-כך רצית ואתה מוסר את רצונך לרצון ה'.
גדלותה של מסירת האהבות לה'
יהודי שח לי עכשיו בהתפעלות: היה לי גילוי אליהו. והסביר: ב'מאור עינים' (פרשת ויצא) ובעוד ספרים מבואר שכאשר האדם מקבל איזו הבנה בהארה מן השמים, הרי זה בחינת גילוי אליהו. סיפר היהודי: בחור אחד ניגש אלי ושפך את מר לבו שכל-כך קשה לו. יש לו רצונות בלתי טובים שמושכים אותו כל-כך חזק לעבר פי פחת ואינו מוצא עצה לנפשו. לא ידעתי מה לומר לו. הייתי יכול לומר לו מה שאומרים תמיד במקרים כאלה, אך הבנתי שלא זה מה שיעזור לו. התפללתי אפוא במחשבתי: רבונו של עולם! גַלֵה לי מה לומר לו. ופתאום כמו הבזיק לי רעיון במוחי. אמרתי לו כך: בתחילה אמר הקב"ה לאברהם אבינו: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה. וכשראה שעמד בנסיון, אמר לו: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. ואח"כ אמר: בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי. נשאלת השאלה: מדוע לא אמר ולא חשכת את בנך את יחידך 'אשר אהבת' כפי שאמר לו בתחילה קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת? אין זה אלא שהתורה באה ללמדנו שעל זה שהאדם מוסר להקב"ה את בנו יחידו, עוד אפשר לתת לו שכר בעוה"ז, אבל על זה שהוא מוסר לו את אהבתו - אי אפשר לתת לו שכר בעוה"ז. כשיש לו לאדם רצון כה חזק לאיזה ענין ומוסרו להקב"ה, הרי זה דבר שהוא למעלה מהשגת אנוש, ואי אפשר לצמצם את שכרו באותיות.
תפקיד מיוחד לאחר הכשלונות
וככל שהאדם מכיר במציאות הזאת, הוא מבין שהוא ממלא כאן תפקיד. תן לי למלאות את התפקיד הזה. בכל גיל שהאדם נמצא, בכל שלב בחיים שהוא נמצא... הוא מוצא את עצמו אחרי כל-כך הרבה טעויות שעשה, הוא מוצא את עצמו לאחר שנפל בהרגלים כה קשים... לא משנה... באותו הרגע שהרעיון נופל לו במוח, באותו היום שהוא תופס את המציאות ואומר: הקב"ה הכניס אותי למציאות זו שבה אני מוקף בחטא ומסובך בבין אדם לחבירו וכו', וכעת הוא מטיל עלי תפקיד לסדר את המצב, ואני הולך לעבוד אותו עכשיו עבודה תמה מתוך המצב הזה כי זהו הצורך שלי.
אמנם קשה לתפוס את זה כשמדובר בבעיות ברוחניות, אבל הקב"ה נתן לנו מהלך של תשובה, בפרט בחג הסוכות כשמדברים על תשובה מאהבה, שבו האדם יכול לקחת כל מצב ולעבוד באופן שיתהפכו לו זדונות לזכויות. כל דבר שאינו ראוי ואינו הגון, נהפך אצלו למסכתא. הוא מבין טוב יותר את הקב"ה מתוך שהוא מבין את טעויותיו, הוא יכול לעזור לאחרים כי הוא מבין מה לא לעשות, הוא משתף אחרים... איזה מין חסד הוא זה, איזה מין תורה הוא זה. ללמוד וללמד... הוא עוזר לבני ישראל. הוא כבר היה שם, הוא כבר התמודד עם הנסיונות האלה, ועכשיו הוא מגיש עזרה לאחרים. התורה ניתנה באופן זה שהאדם יכול לקחת כל מצב ולהפכו באופן שכל חלק ממנו יהיה עוד פרט בעבודת ה', עוד הבנה, ועוד דרך לעבוד את ה'.
וכמה שהאדם יודע בגשמיות שהקב"ה יודע ומכיר את צרכיו והכניסו במצב המדויק בשבילו עם כל פרטי החיים וקשייהם, ובגלל זה תפילתו יותר שלווה. הוא לא צריך שעניני הגשמיות יסתדרו בדיוק כפי שהוא חושב. הוא לא יודע בכלל האם זה צריך להסתדר עכשיו לגמרי. הוא אומר: אולי דווקא טוב שהבעיה תימשך עכשיו. איני יודע, ואני אומר שירה. אני משריש בלבי את חג הסוכות, אני משריש בלבי את ענני הכבוד, אני משריש בלבי שהקב"ה יודע ומכיר את צרכיי הרבה יותר ממני - כך האדם לוקח את שברון לבו ואת ההרגשה שהוא מרגיש שהוא שרוי במצוקה, ומכניסם ברוחניות. אתה רוצה להתפלל עם דמעות? אתה רוצה לקיים ממעמקים קראתיך ה'? הפלא ופלא! תכנים את זה ברוחניות. הצל אותי מיצר הרע. הוא רודף אחרי. כל יום הוא מגיע עם חידושים. אני צריך שמירה גדולה עד מאוד מהישיבה בסוכה.
אכן כן, האדם יושב בסוכה כי המקטרגים רודפים אחריו, ואם הוא עוד מצליח קצת - ה' ירחם כמה שהם רודפים אחריו. אם הוא כבר לומד קצת, אם הוא כבר שמור קצת בטהרה - אוהו! הם רודפים אותו עם כל כלי הזיין, ומנסים להפילו מכל צד. שם אתה יכול להכניס את כל מצוקתך. לא שיחלפו במוחך מחשבות שהקב"ה אינו יודע עם מה אתה מתמודד. הקב"ה יודע היטב עם מה אתה מתמודד, אבל אתה מגלה בתפילתך שאתה בעצמך יודע באיזו מצוקה אתה שרוי. אתה מגלה בתפילתך שאתה חי עם הידיעה שהקב"ה צריך לעזור לך בכל רגע ורגע. הוא נושא תפילה לרבש"ע שיעזור לו לבל ייכשל והוא יודע שבכל יום הוא זקוק לסייעתא דשמיא מחדש. הוא משקיע את כל כוחות נפשו והרגשיו בתפילה על החלק הרוחני. לגבי החלק הגשמי, הוא אמנם מתפלל, אבל הוא שר שירה. הוא מתפלל כך: יודע אתה מרא דעלמא מה אתה עושה, אבל עזור לי למלא את שליחותי; עזור לי לנצל את המצב ושאגדל ממנו; עזור לי שהמצב ילמד אותי ויקרב אותי אליך.
זמן שמחתנו בהשפעה לכל השנה
כשהאדם חי באופן זה, יש לו זמן שמחתנו אמיתי - חג אמיתי. הוא לא מרגיש שחסר לו כלום, כי הוא יודע שהמצב מדויק בשבילו. הוא אומר כך: הקב"ה ברא עולם מושלם, והרבה יותר קל לו לתת לי כל מה שאני צריך... הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל היה אומר שמי שנופל לו בפתע פתאום מאה אלף דולר לנישואי בנו - אין בזה כל חידוש. זהו הסדר. הקב"ה שולח שפע. הנס הוא כאשר חסר לו מאה אלף דולר. איך יתכן? הלא הוא בן יחיד והוא עורך חתונה עכשיו ולרבש"ע יש מספיק כסף, איך יתכן שחסר לו כסף? אכן זהו נס. הקב"ה משנה סדרי בראשית כדי שהיהודי יפנה אליו. אבל האדם יודע שהכל תפור בשבילו באופן מדויק, וממילא הוא מתמלא שמחה, וכפי שכתבו הספרים שאין לך שמחה גדולה משמחת הבוטח.
הקב"ה אומר לנו בחג הסוכות: הכנס תחת צלא דמהימנותא. שב שם באותו מקום במוח שאתה מרגיש שאין חסר לך כלום כי אתה מוקף בענני הכבוד. בכל השנה יש ענני הכבוד. בחג הסוכות אנו נזכרים מכך, אבל בכל השנה כולה, ככל שהאדם משריש בנפשו את ענין ענני הכבוד, כך הוא חי בשמחה. לסיום, הצדיקים אמרו שכאשר האדם מעורר בלבו שמחה בחג הסוכות, זה מותיר בו רושם לכל השנה. ולפי מה שלמדנו, זה מבואר באופן פשוט ולא רק באופן סגולי, כי כשהאדם משריש בלבו בחג הסוכות יסוד זה שהקב"ה מספק לו כל צרכיו, כמו שנאמר טרם יקראו ואני אענה, הוא קולט שגם בטבת שבט יש סוכה. הן תראה שבכל ארבעים שנות הליכתנו במדבר, הוא נתן לנו סוכות. הוא רק רצה שנתפוס את זה ונחיה עם זה. וככל שהאדם חי עם זה - הוא רואה את זה, וככל שהוא רואה את זה - הוא מתמלא שוב שמחה, ובכל מקום שהוא עדיין צריך סייעתא, הוא מתפלל לרבש"ע שיפקח את עיניו, וכך הוא יכול לחיות עם שמחה של מצוה עצומה ודביקות נפלאה ברבש"ע.