כולם חגים סביב החג הזה
ידועים דבריו של הרמ"ע מפאנו ז"ל שיש שינוי לשון בנוסח התפילה דשמיני עצרת, שבכל החגים נאמר חג ואח"כ שם החג, חג המצות הזה, חג השבועות הזה, חג הסוכות הזה, ובשמיני עצרת נאמר השם ואחר-כך חג - שמיני עצרת החג הזה. מבאר הרמ"ע מפאנו שחג הוא מלשון מחוג, כמו מחוגי השעון שחגות סביב נקודה אחת. כך כל הימים טובים שבמעגל השנה, סובבים סביב נקודה אחת, והיא שמיני עצרת אשר אליה צריכה הנשמה להגיע. כך איתא בזוה"ק לשונות נפלאים בענין הנעשה ביום קדוש זה, והרי הם מובאים בספרי הצדיקים, וכן מובאים בהם דברי הרמ"ע מפאנו הנ"ל, שכל הימים טובים מקרבים את האדם אל הנקודה של שמיני עצרת אשר שם מקום הנשמה.
הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א הוסיף על זה בדברי קדשו שמסר בשבועות. שנינו באבות על שלושה דברים העולם עומד על תורה ועל עבודה ועל גמילות חסדים, והנה שלושת הרגלים הם כנגד שלושת העמודים. חג השבועות הוא תורה, חג המצות הוא מדתו של אברהם - מידת החסד, וחג הסוכות הוא עבודה, כי בחג זה מתפללים מעומקא דלבא עם ארבעת המינים ועם הערבות על השפע שירד מן השמים. שלושת הרגלים מרימים את האדם, ואז מגיע שמיני עצרת אשר הוא היום של קיום כל העולמות, ועל מה הוא עומד? - על שלושת העמודים. כמה שהאדם הזדכך בתורה ועבודה וגמילות חסדים, הקב"ה מסייע לו שיוכל לשמוח כדבעי ביום קדוש זה.
כולן עצות לדביקות בה'
והנה ביאור הענין הזה באופן מעשי כמובא בספרים, בנוי על יסוד נאמן שתלמידי הבעש"ט הק' זיע"א חזרו עליו שוב ושוב, והוא מה דאיתא בזוה"ק שתרי"ג המצוות הן כולן עצות ומהלכים להגיע לקיום מצות 'ולדבקה בו'. דביקות היא דבר עליון, דבר פנימי, לכן מוסר לנו הקב"ה בתורתו כל המהלכים שאם נפעל על פיהם, נוכל להגיע לכך. הוא אומר לנו: אם תקיימו את רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כבר תראו לבד מה יקרה. תהיו כל-כך מרוממים ותוכלו להרגיש את נשמתכם ולהיות קרובים אלי באופן שאינכם יכולים לתאר.
דא עקא שלפי סדר העולם, רוב רובו של הזמן האדם עסוק במלחמות. היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. היום לעשותם פירושו שיש יצרים וצריך להתגבר עליהם. זהו העוה"ז. אתה רוצה לחיות כמו מלאך?! - למחר. לא עכשיו. עכשיו אין אנו חיים כמלאכים, אלא כבשר ודם. כפי שדייק השרף מקאצק: 'ואנשי קודש תהיון לי' - 'אנשי' דווקא. אנו אנשים ונלחמים שוב ושוב עם יצרנו הרע, ואם נופלים, מיד קמים ומדברים אל הקב"ה. העוה"ז הוא עולם החושך. זו המציאות.
אושפיזא דשלמה המלך
אכן הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א מביא בענין זה דבר נפלא. היום הקודם לשמיני עצרת הוא הושענא רבה - אושפיזא דדוד המלך. דוד המלך היה עסוק כל ימיו במלחמות. זו היתה עבודתו. מביא רבי צדוק הכהן שבאמצעות המלחמות שהיו לו לדוד עם יצרו (אין לנו השגה, אבל אנו יודעים מה שכתב ה'אור החיים' הק' המלך הוצרך להיוולד בתכונת נפש זו, כי זו היתה עבודתו), נלחם עם אומות העולם, כי תכליתו היתה להיות אחד שנלחם, וכיון שנלחם עם יצרו, נלחם עם כל שבעים האומות. ויום שמיני עצרת, הוא אושפיזא דשלמה (כך מביא רבי צדוק, והוא מובא בעוד הרבה מספרי הצדיקים), אשר עבודתו לא היתה מלחמה אלא לעבוד מתוך מנוחה - 'הוא יהיה איש מנוחה' (דהי"א כב, ט). הוא מביא מהקדמונים שהפסוק 'כן יתן לידידי שינה' עולה על שלמה שאף בעת שינתו היה מקושר להקב"ה. תקופת שלמה היא התקופה שבה יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו ובית המקדש עומד על מכונו. החיים בתקופתו היו חיים של עוה"ב.
לעומת כן, ברוב הזמן שהאדם נמצא כאן בעולם, הוא שרוי במלחמה. בכל עת הוא צריך להתגבר על יצרו ולעמוד בנסיונותיו. אבל יחד עם כן רצה הקב"ה שכאן בעוה"ז נוכל להרגיש טעם עוה"ב. יסוד גדול הוא בחסידות. הקב"ה רוצה שהאדם יבחון את עצמו לראות אם הוא באמת מרגיש כבר טעם עוה"ב או לא. כי כשיעבוד נכונה עם מלחמותיו, יהיו לו זמנים שבהם ירגיש מעין עוה"ב.
עולמך תראה בחייך
יסוד זה נקרא אצל הרבי ר' אלימלך ועוד מהצדיקים זיע"א בשם: 'עולמך תראה בחייך'. אמת נכון הדבר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אמת נכון הדבר שהעוה"ז הוא עולם של חושך, אמת נכון הדבר העולם שבו משיגים את כל ההשגות ומתענגים מזיו השכינה, הוא העוה"ב, ואילו כאן באנו להלחם, אך עם כל זה, הקב"ה רוצה שהאדם כבר יטעם בעוה"ז מאותו אור, ויש לזה כמה מטרות, ואחת מהן כפי המבואר בכמה ספרים, שזה משמש לו לאדם במבחן לראות היכן הוא עומד, כי אם הוא רואה שאינו מרגיש שום טעם מיוחד, אלא תמיד הוא מרגיש טעם עפר, יכול הוא לדעת שדבר מה אינו הגון אצלו, כי מי שהוא שמור ומי שחזר בתשובה על פרשיות שהיו לו ולומר תורה לשמה, לא יימלט שלא ירגיש אותה רוממות, אותה מתיקות.
זה חייב לקרות, אמנם לא בכל יום, כי זמנים יש שבהם הקב"ה מסתיר קצת את עצמו, ויש בחינה של ימות החול, אבל בשבת... הקב"ה נותן לך את מתנת השבת ובה אתה חייב להרגיש איזו מתיקות ורוממות. בשבת ובשאר זמנים המיוחדים, אתה יכול לבחון את עצמך, ואם אתה רואה שאתה נשאר יבש, אתה צריך לחזור ולבדוק מה לא עשית נכון.
התכלית היא קרבת אלוקים
תכלית נוספת היא שהאדם בעוה"ז יוכל להיות קרוב אל ה', לא רק לעבדו, אלא גם להתקרב אליו, או במילים אחרות: לעבדו לא רק כעבדים, אלא גם כבנים. אילו היה האדם צריך לשרות בחושך כל ימי היותו על האדמה, היה קשה לו מדי. הוא זקוק ליכולת להיאחז בגבהות - בקרבה. הקב"ה אומר: נכון שאמרתי 'אנכי הסתר אסתיר פני', אבל מאחורי זה יש 'חזק ואמץ'. קרבה גדולה שבה אני מתראה לך.
הרה"ח ר' נטע ציינווירט זצ"ל אמר: בערב היהודי מכין את עצמו לשינה. עבודה שלימה. נעגיל וואסער, ק"ש שעל המיטה. כך איתא מהאר"י ז"ל שק"ש שעל המיטה היא הכנה לק"ש של שחרית. כל עבודת הלילה והשינה שבה הנשמה עולה למעלה, היא הכנה לשחרית. הוא קם בשחרית, עוד פעם הכנה. כל מוחו עסוק בהכנה לתפילה. ואח"כ התפילה עצמה, חוץ מזה שהיא עצמה מיוסדת באופן של הכנה אחרי הכנה. יש קרבנות ופסוקי דזמרה וברכות ק"ש, אבל אפילו התפילה בכללותה, הכנה היא, כי אם אמנם עכשיו אתה מרגיש קרוב אל ה', עדיין מדובר בכלי מלחמה. 'בצלותי ובעותי' - 'בחרבי ובקשתי'. זה עוזר לך כשאתה יוצא לרחוב. מה חשבת? אם לא התפללתי כדבעי, בוודאי תיכשל בשווקים וברחובות. הכנה היא שכאשר תצא החוצה, תוכל להחזיק ראש ולהישאר קרוב אל ה'.
ואח"כ מכין האדם עצמו למנחה, ומנחה היא הכנה לערבית, וכך כל ימות החול הם הכנה ליום שישי ויום שישי לליל שבת וליל שבת לצפרא דשבתא. מתי מגיעים? שאל החסיד הנ"ל. בכל עת מתכוננים. מתי מגיעים? הוא שאל והוא השיב מתוך הרגש שבלבו: בנשמת מגיעים. עובדים כל השבוע, וכעת אתה שר להקב"ה, אתה מודה להקב"ה, אתה שמח עם הקב"ה. אין עכשיו כלום בעולם. עומקו של דבר הוא שהקב"ה נתן לנו זמנים שבהם צריך להגיע. להגיע פירושו שעכשיו שמחים עם הקב"ה ואין כלום בעולם. ובעיקר הקב"ה רוצה שבזמנים ירגיש האדם מעין עוה"ב. שיוכל לטעום באמת מהרוממות הנפלאה. זה לא אומר שזה מוכרח לקרות דווקא בזמן כזה או כזה, אבל זה מוכרח לקרות מתי שהוא.
מנוחה ממלחמת היצר
יסוד זה של 'עולמך תראה בחייך' הוא שהאדם יבין שסדר העבודה בנוי באופן זה, שיהיו זמנים של מנוחה, כלומר, מנוחה מהמלחמה העצומה עם היצר. אין הפירוש שאין יצר, אך הפירוש הוא שאז נותנים לו להרגיש את מציאות השי"ת עד כי בוז יבוז לכל שאר הדברים. אינך מחויב עכשיו להיות בתוך החושך ולהלחם. אתה רשאי להיות קרוב אל ה' ולשכוח מהכל.
שבת היא אחד מהזמנים. הקב"ה נתן ליהודי את השבת ברצותו שיחיה מזה ושזה יעניק לו חיות לכל השבוע בהשתוקקו אל השבת. בימות החול הוא הולך למלאכתו ויותר שרוי בחושך, אבל הוא מבין שהקב"ה רוצה שנחיה כמו בשבת.
פגישה עם הקב"ה
יום שמיני עצרת, הוא מבט לעוה"ב. כך מובא בכל ספר חסידי. יום זה שבו היהודי נפגש עם הקב"ה, הוא תוצאה של יגיעה בפסח ובימי הספירה ובשבועות ובסוכות, וכפי שראינו מהרה"ק מטאלנא זיע"א, סוף כל סוף הדברים שהאדם צריך להשתלם בהם, הם שלושת העמודים. התורה לשמה יחד עם גמילות חסדים רצינית... לחשוב על פלוני, לדאוג לצרכיו... ויחד עם תפילה לה' מעומק הלב, ביטול לה', חמימות וחיות, צריכים לגרום לו לאדם שאם יש לו באמת פסח שבועות וסוכות, יוכל בשמיני עצרת לטעום טעם עוה"ב.
אין מצוות ביום זה. הוא עומד עם ספר התורה ורוקד עם הקב"ה. אין אכילת מצוה, אין ישיבה בסוכה, אין ד' מינים. יש רק רבש"ע והוא שמח אתו.
כשהאדם מבין את הנקודה, הוא מבין שזה נוגע לא רק לשמיני עצרת, אלא זה מגלה שזה מה שהקב"ה רוצה מן האדם. עכשיו תעבוד עוד פעם. עלה לדרגה יותר גבוהה. עוד תורה, עוד עבודה, עוד גמילות חסדים, עוד טהרה וקדושה. תרי"ג המצוות צריכות לגרום לו לאדם לזרוח ולהשתוקק - הלוואי שאוכל עוד פעם להרגיש כזו רוממות.
כך מובא בספרים שהריקוד הוא דרך לעורר השתוקקות זו. כשהאדם עומד ומשתוקק לה', הוא במצב של נשמת כל היום. הוא במצב של דביקות. ועבודתו בתוך מצב זה, היא לשיר ולהשתוקק לעלות עוד יותר. זה הכרה. ההשתוקקות היא הכרה ששם נמצא חיים. כל שאר הדברים הם דברים בטלים ומבוטלים. רק לשם הוא משתוקק. וזה מה שעוזר לו שבאמת יוכל לטעום את טעם העוה"ב.
וירא מנוחה כי טוב
נעבור מכאן לענין פרקטי. אמרנו שימות החול הם זמנים של מלחמה עם היצר, ושבת היא זמן של מנוחה - 'בלתי לה' לבדו'. ובכן, יש שישאל האדם, אולי מתוך בורות: אם כן אולי באמת אין צורך לעבוד כל-כך קשה בשבת. מדוע אנו מתייגעים בליל שבת עם שירות ותשבחות, ושוב קמים באשמורת הבוקר, ואח"כ לומדים ברציפות בשבת אחר הצהריים. למה צריך לעמול כל-כך בשבת? הלא היא יום מנוחה?
יותר מזה, מי שמחפש לטפס גבוה יותר, ימצא את עצמו טוען שבשבת הוא עובד הרבה יותר קשה מבימות החול. בימות החול יש לו סדר מתי הוא מתפלל, מתי הוא לומד, מתי הוא עובד. ואילו בשבת הוא מתמודד. לא קל לו. הוא נלחם כל הזמן. כאן הוא נלחם עם השינה, כאן הוא נלחם עם תאות האכילה. והרי הוא שואל: אני מבין שאני צריך לעבוד, אבל אם כן מדוע אתה אומר לי שהשבת היא יום מנוחה? אם אתה אומר לי שזה זמן של עבודה, אני מקבל. מסתדר לי היטב. אבל למה מנוחה? אתה הרי אומר שהשבת צריכה להיראות כפי שהיא צריכה להיראות. איך שני אלה עולים בקנה אחד?
טרחת הדרך אל החלוקה החינמית
ובכן, יש תשובה פשוטה, אבל צריך לסדר אותה במוח. שני סוגי עבודות יש לו לאדם. הסוג הראשון הוא כזה שהרע עומד לו לנגד עיניו והוא צריך להילחם בו בגבורה. אך כשמדברים על כך שבשבת צריך האדם להילחם עם עצמו, למשל, בליל ש"ק בקיץ שלא להירדם, אלא ילך לשיר יחד עם רעים וידידים, מדובר בעבודה מסוג אחר, והוא שאומרים לו: התייצב במצב הנכון באופן שנשמתך תוכל להשתעשע עם הקב"ה. אינך יכול לשים את נשמתך במיטה. זה לא יעבוד. זה זמן שהקב"ה נותן רשות להרגישו.
משל למה הדבר דומה, לעשיר שמוציא כרוז שהוא הולך לחלק סכומים גדולים של כסף לכל מי שיבוא אליו למעונו בזמן פלוני. שואלים אותו מה צריך לעשות כדי לקבל, והוא עונה: לא צריך לעשות כלום. מי שבא אני נותן לו. בבוא הזמן והנה אחד מגיע בטענה. אמרת שזה בחינם, ובכן, הבה ואספר לך איך הגעתי הנה. רציתי להזמין מונית ולא הצלחתי, עד שמצאתי ביוקר, ואז עמדתי בפקק תנועה. שעתיים תמימות חיכיתי עד שהגעתי הנה. זה עלה לי בדמים תרתי משמע. בסוף הגעתי, אבל מדוע אמרת שזה בחינם? אומר לו העשיר: דבר טכני הוא להגיע לכאן, ובמקרה זה עלה לך הרבה, אבל ברגע שאתה פה, אני נותן לך בחינם. מי שגר כאן בקירוב מקום, אין צריך כמעט לטרוח. אתה היית צריך לבוא מרחוק, אבל בסוף מחלקים כאן בחינם.
במיטה לא מרגישים כלום
כך הוא לגבי השבת. בשבת קודש הקב"ה מסיר את העוה"ז ואומר לך: אני אומר לך שתוכל להרגיש רוממות נפלאה, טעם של קרבת אלוקים. אתה מתפלא: מה, בעולם הזה?! חז"ל הלא אמרו היום לעשותם ומחר לקבל שכרם! אכן שבת יוצאת מן הכלל. הקב"ה אמר: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. אני נותנה לך. אתה יכול להיכנס היום לעוה"ב.
חייבים להיכנס לבית הכנסת
כך הוא הדבר ממש לגבי שמיני עצרת. אם האדם יישן או יתגשם בדרכים אחרות... יהודים בין כה וכה לא עושים זאת, אך אנו מתכוונים להסביר את הנקודה, מה גם שפעמים שהאדם עלול להיתפס במשהו מזה, למשל, להימשך אחר דברים בטלים. הוא נעמד לשוחח על דא ועל הא, שטותים והבלים. זה טיפשי מה שאתה עושה, כי כשאתה עושה את זה, אתה עומד מחוץ לבית הכנסת, ושם אין מחלקים.
אכן באופן ממילא נמצא שהאדם צריך להכניס את עצמו למקום הנכון. הוא צריך לבוא לבית הכנסת ולהיות יחד עם אחיו ישראל, כפי שאמרו הצדיקים בפירוש מילת עצרת, שמתאספים יחד כבעצרת תפילה. נמצאים יחד עם ספר התורה, משתוקקים להקב"ה, מודים להקב"ה, עם ריקודים ועם שאר כל האופנים. כל זה הוא להכניס את עצמו למקום הנכון. התבונן באיזה מצב אתה צריך להיות בשמיני עצרת. אני צריך להיות במצב שבו לא מעניין אותך עוה"ז. במצב שבו כאשר הגוף אומר לך שהוא עייף, אתה אומר לו: לא עכשיו. יש עכשיו עשרים וארבע שעות בשביל הנשמה.
מגיע האדם ואומר שגופו טוען שהוא עייף או שהוא יותר אוהב להתפטם עם מאכלים ממאכלים שונים. השאלה היא אבל כמה אתה רחוק ממקור החיות. בשבת אומרים לו לאדם דבר אחד: בוא הנה. כאן מחלקים. בוא ותקבל. אם תשכב כל היום במיטה, לא תוכל להרגיש כלום. אתה שואל למה? שאלה טיפשית. אם תתן לנשמתך לעבוד, יתנו לך לטעום. איך תתן לנשמתך לעבוד? על-ידי אמירת שירת ותשבחות, על-ידי תפילה מתוך הכנה וגישה נכונה. עבודה עד כה. יש לנו זכרון קצר, אבל אם מתבוננים קצת. השקענו כל-כך הרבה עבודה בפסח. איך שלא יהיה, כל אחד השקיע בפינוי החמץ, ובהוצאת ממון, ובעריכת הסדר. אומר רמ"ע מפאנו ז"ל, אומרים ספרי החסידות: עוד לא סיימת את ליל הסדר. אינך קולט כמה זה טיפשי לברוח ולהיות מאבד מה שנותנים לו. תבין שעכשיו מגיע שכר המצוה - השכר בעוה"ז, התענוגים, אשר אלה הם התכלית, כי הקב"ה רוצה שתידבק בו. הקב"ה רוצה שיוכל להראות באצבע כי אנשים הנמצאים בעוה"ז משתעשעים עם הקב"ה.
הריקודים מבטלים את הקליפות
איתא בספרים, כל אחד בלשונו, בענין גודל התועלת שיש לנשמה על-ידי הריקודים של שמיני עצרת. זה מרגיז מאוד חזק את הקליפות. וסיבת הדבר, כי זה פועל באופן אחר מתמיד. תמיד נלחמים עם הקליפות, כגון עם ארבעת המינים ועם קרבנות החג. לא פשוט. אבל כאן הסטרא אחרא נופל על-ידי הדביקות עצמה.
נסביר: רבי צדוק זיע"א כתב בענין מכת בכורות שאין הפירוש שהקב"ה בא והרג את הבכורים בסייף. העומק של "אני ולא אחר, אני ולא שרף, אני ולא מלאך" הוא שהקב"ה התגלה בחצות הלילה, ומגודל האור, מתו כל הבכורים באופן ממילא, כי לא יכלו לסבול אור כזה.
כך בענייננו, יש שני אופנים של ניצוח היצר. אופן אחד הוא על-ידי לחימה חזיתית. האדם לומד ומתפלל ונותן צדקה. הוא לוחם עם היצר. יש אופן אחר שבו אין האדם מנהל מלחמה כלל, אך אומר ליצר: אינני מדבר אתך עכשיו. אין לך מה לחפש אצלי. זה לא היום שלך. אתה עומד בחוץ. רק בני ישראל והמלך נמצאים כאן כלשון הזוה"ק. עצם הדביקות בה', ממית ומכלה באופן ממילא את כל הדברים הבלתי רצויים. הם אינם יכולים להתקיים מחמת גודל האור.
הדרך להפטר מטרדן
משל לסבר את האוזן, אם כי בוודאי הנמשל גבוה בהרבה מן המשל: מעשה בשמעון שמטריד את ראובן. הוא רוצה לדבר אתו, הוא רוצה ללמוד אתו, הוא רוצה לקבל ממנו הלוואות. כל היום הוא נדבק אליו ויורד לו לחייו. ראובן כבר ניסה להשתמש בכל הדרכים והמהלכים כדי להיפטר ממנו. תן לי מנוחה, תן לי לחיות - אך ללא הצלחה.
ובכן, מהלך פשוט יש. במקום לנסות לדחות את שמעון מפניך, תתחיל לקרב אותו, לדבר אתו, לחייך אתו, וכשהקרבה תהיה כל-כך גדולה, הוא בעצמו יברח ממך. כשאתה מתאחד עם האור, החושך אינו מוצא מקום לעצמו, וממילא נעלם.
ביום כזה, כשהאדם מתדבק בה', יש לזה כח עצום להגיע למקומות בנפש אשר אינו מצליח להגיע אליהם על-ידי מלחמה. כך כתב רש"י בביאור מה שאמרו חז"ל שהתקיעות מבלבלות את השטן, שכאשר הוא רואה שהם מחבבים את המצוות, ומתדבקים בה' בדרגה עמוקה ביותר, הוא בולע את לשונו ואינו יכול לקטרג יותר.
נקודה זו היא הדרגה העליונה ביותר בסוגיית סור מרע על-ידי עשה טוב. יש אור פשוט של מי שלומד ומתפלל. אור זה אינו גורם להרגלי הרע להבטל. אך יש דרגה גבוהה מאוד של עשה טוב שבה האדם אינו אדם של עוה"ז אלא של עוה"ב, אשר זו באמת מבטלת את ההרגלים.
כך יוצאים מקהילת הס"א
פעמים שרואים אברך בימות החול ששקוע במלאכתו הגשמית ואין נראה שהוא שואב את חיותו מן הרוחניות, והסטרא אחרא אומר: כן-כן, כאן הוא לומד, כאן הוא מקיים איזו מצוה, אך למעשה הוא מהקהילה שלי. נאמר כך: יש קהילות שאי אפשר להבחין בהן מי שייך אליה ומי לא, אך זמן אחד בשנה יש שמי שבא אז להתפלל עם הקהילה, נחשב כחלק ממנה, לעומת שאר זמני השנה שבהם אינו חייב להופיע כלל.
אם רוצה אתה לראות על יהודי למי הוא שייך, הנה בימות החול הוא יכול לספר סיפורים - קרה כך וכך... אך כשאתה רואה אותו רוקד עם ספר התורה, אז אתה רואה שאינו שייך לקהילתו של הסטרא אחרא. נאמר בשפת בני האדם: היצר הרע מסתכל על אדם זה שרוקד עם ספר התורה ואומר: אותו איבדתי. חבל על דאבדין. איבדתי אותו. הוא לא שלי יותר. מצוי שכמה ישיבות רבות על איזה בחור כאשר כל אחת חפצה בה, ויש שהמשגיח של אחת הישיבות מסתכל ורואה איך הוא נתפס על-ידי ישיבה אחרת, ואומר: איבדתי אותו.
כשיהודי רוקד עם ספר התורה, והוא מתמלא אהבה ותשוקה ושמחה, פירושו של דבר שזה מה שהוא. ובכן, כמה בעיות נעלמות אז מאליהן.
לא מניחים ספר תורה ויוצאים
אח"כ הוא זמן נפלא להשקיע עצמו בתורה. הנה במסכת ברכות (ח, א) שנינו: מאי דכתיב 'ועוזבי ה' יכלו'? זה המניח ספר תורה ויוצא. אמר על זה ה'אמרי אמת' זיע"א שזה עולה על על מחרתו של חג השבועות. האדם קיבל את התורה, השאיר אותה פתוחה, ויצא כאילו לא היה.
אף כאן, אם היה האדם מבין כמה נקי וצח הוא יוצא מחודש תשרי, היה מסתכל על מציאות זו בהסתכלות אחרת לגמרי. אילו היה מבין כמה חבילות השאיר מאחוריו וכמה הוא מוכן וראוי לתורה... הוא קיבל עכשיו לב בשר, הוא כל-כך מוכן לדביקות. הוא כבר טעם אותה. היצר הרע נבהל ממנו... אל תחזור אל ההרגלים שלך. תשתדל שאינך חוזר אליהם... אילו היינו מבינים זאת, לא היינו רוצים אפילו להסתכל לעבר הדרך הישנה! הצרה היא שאיננו קולטים עד כמה זה נכון. התפילות הלא מתקבלות ביום כזה יותר מן הרגיל, וכבר אמרו הצדיקים שבעיקר מתפלל האדם על הרוחניות ועל השכינה. הן זוהי התכלית, וכל השאר אינם אלא טפלים. אם כן צריך לנצל את היום ולהתדבק בה', ולוואי שנזכה.