אחד מהדברים שעוזרים לאדם להבין את האמת שלו, כמה בוערת בו אהבת ה' ודבקות ברבש"ע, הוא הענין של ראיית התמונה הכללית והרחבה. יש דברים שאומרים בתפילות ובהושענות עם דגש חזק, ולפעמים לא מתחברים לזה, כי יש דברים שעוצרים את האדם מלראות את האמת, ומלתפוס את התמונה הכללית.
נקח לדוגמא, כשרואים ל"ע בבית-המדרש אדם שמשתטה, עושה מעשה ליצנות, או איזו פעולה שטותית, עוברת מיד הבנה בראש שאותו אדם הוא שוטה או שובב, ואינו מן היישוב. אך מי שמכיר את אותו האדם מצעירותו ויודע שהוא אדם נורמלי, הוא לא מבין את הדבר כך, הוא אמנם רואה שמשתטה, אך אומר שצריך להבין מה קרה לו, אולי הוא היה עייף, או אולי לא אחזתי ראש עם כל מה שקרה, כי אני מכיר אותו ואני יודע שזה לא הוא.
כשיש פרופורציה ותמונה רחבה, מבינים אחרת את המציאות, מבינים שמה שקורה עכשיו זה רק חלק מהתמונה. ואם מישהו יאמר לי וכי אתה תגיד אחרת ממני, הרי אני ראיתי בעצמי. נאמר לו העינים שלך מאוד מוגבלים, ראית רק חלק קטן, זה לא ראיה כוללת. אחד שמכיר קצת מקודם, יודע יותר טוב ממה שראית בעינים, כי זו מציאות יותר חזקה ותמונה רחבה.
כשאדם מסתכל על עצמו ועל סביבתו יש לו הבטה מסוימת, הוא אומר כל אחד ככה, כל העולם נוהג כך. אבל האמת היא שצריך לדעת מי זה העולם. כמו ילד שחוזר מהתלמוד תורה ואומר שכולם קנו משחק מסוים, ולבסוף מתברר שרק שנים שלושה ילדים קנו. כשאדם מתבונן במצב שלו ונראה לו שהוא לא יודע מיהו, הוא לא רואה כל כך ברור מה קורה איתו. נאמר לו תגיד קצת תהלים, ותסתכל קצת אחורה על ההורים שלך, על הסבים שלך, תראה את מסירות הנפש שהיה להם, ותבין לאיפה אתה שייך.
ואם אמור יאמר האדם, סבא שלי באמת היה חשוב, אבל מה אני, מה זה קשור אלי. נאמר לו, הרי מבריאת העולם עד סבא שלך היו מאות דורות, ומסבא שלך עד עכשיו כמה יש, המרחק הוא לא גדול, ואתה שייך לזה, תראה את כל התמונה ותבין שאתה חלק ממנה.
בכל הדורות היה ליהודים מסירות נפש לקיים את המצוות, ולשמור על היהדות. וכמו שאומרים בהושענות 'הושענא ההרוגה עליך, הושענא ונחשבת כצאן טבחה'. וגם בסליחות אומרים 'עשה למען הרוגים על שם קדשך'. ולכאורה מה הענין בהזכרת הרדיפות והשמדות שעברו על עם ישראל, הפוגרומים והרציחות והשמדות, והאינקוויזיציה, וכי מה זה עוזר לנו, ומה זה קשור אלינו. רק עלינו להבין, שכלל ישראל זה קומה שלימה, גם מה שכבר היה זה לא סתם הסטוריה, משהו שהיה ונגמר, אלא העבר הוא חלק מהתמונה הכוללת.
עלינו לתפוס כמה מסירות נפש יש בשורשים שלנו, כמה דם הוקז כדי שאנחנו נהיה מה שאנחנו, בלי זה לא היה הרבה ממה שיש לנו היום. והרבה מסיפורי המסירות נפש לא רחוקים כל כך, אפשר עוד לשמוע מכלי ראשון סיפורי מסירות נפש בדור הקודם עבור סעיף בשלחן ערוך, עבור החזקת כשרות, עבור שמירת שבת. וזה מה שנתן את הכוח לדורות הבאים, ועל כן אנו חלק מהסיפור הזה, חלק מקומת כלל ישראל.
אנו לא באמת מכירים את עצמנו בתמונה הכללית. רואים בתורה מה הקב"ה אומר על כלל ישראל, ואנו גם כן חלק מזה. וגם אם בזה הרגע נפלנו חלילה, הרי הרגע עכשיו הוא רק חלק קטן מתמונה כללית, ויעזור ה' שנתרומם ונעשה תשובה מאהבה והכל יתהפך לזכויות, ואז נסתכל אחורה ונראה שזה היה רק התחלה, משהו שהיינו צריכים לעבור כדי לתת לנו הבנה לאחר מכן. אדם עובר דברים בחיים, שבהמשך יתנו לו הבנה עמוקה ביהדות, ועלינו לראות את התמונה הכללית בין כשמודים על העבר ובין כשמבקשים על העתיד.
חכמינו תקנו לנו לומר 'הלל' בימים טובים. אדם יכול אולי לחשוב, אם אני הייתי מתקן את נוסח ההלל, הייתי עושה שיהיה דף ריק, וכל אחד ימלא ויגיד את מה שהוא מרגיש, את ההודאה האישית שלו. אני כמובן לא אומר לחז"ל מה לעשות, אבל זה נראה לי יותר מתאים. כי מה אומרים לי המילים 'מושיבי עקרת הבית', זה לא אני, ובכלל כל ה'בצאת ישראל ממצרים', מה זה קשור אלי. אבל האמת היא שזהו השורש של כל יהודי, וכלפי הקב"ה העבר וההוה והעתיד הכל אחד.
כשאדם יבין כמה עשירה היא המציאות שלו, הוא יהיה שבע מההסטוריה של כלל ישראל, זה לא משהו שעבר, אלא הכל נכנס בו עצמו. וכמו שבענייני עסקים יודע כל אחד, אפילו סוחר מתחיל, שכשמתחילים להרויח זה לא הזמן למשוך את הכסף, אולי מושכים אחוז קטן, אבל את עיקר הקרן משאירים כדי שיצמח ויתפח עוד ועוד, שהקרן תביא עוד רווחים. כך המסירות נפש של עם ישראל, זה משהו שנמצא, הקב"ה נטע זאת אצל בני ישראל, וזה צומח ועושה פירות.
ואם ישאל יהודי מה הפירוש שזה נמצא, התשובה היא שכשבא זמן של נסיון וחושך זה מתעורר, ואז יהודי צריך את הכוחות האלו שיאירו לו מתוך חשיכה. יהודי מתפלל תפילת שמונה עשרה, והוא מקדים שהוא בא בכוח אבותיו אברהם יצחק ויעקב.
כשיושבים עתה בסעודת אושפיזא דיוסף הצדיק, צריך להתבונן איזה נסיונות הוא עבר, ועבור מי זה היה, הרי זה נשאר לדורות, זה הציל אותנו, וזה נהיה חלק מכלל ישראל. כל ענין ההצלה מעין הרע שיכולים לומר 'אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא' (ברכות כ, א), לפי חלק מהמפרשים זה לאו דווקא מי שהוא באמת מזרע יוסף, לא צריך להיות תולדות שלו, אלא זה כוח שהוא נתן לכלל ישראל בתור מנהיג, זה נטוע בתוכנו.
יהודי שיש לו נסיון, עליו לדעת שזה לא מתחיל אצלו, אלא הוא ממשיך את ההצלחה ואת ההתגברות מכוח האבות, שהם נטעו כוחות שממשיכים הלאה. וכשמסתכלים כך רואים תמונה אחרת, רואים שעד כאן השתלשל והאיר האור של הקב"ה, כעת אוחזים אצלך, ושואלים האם אתה רוצה להמשיך את שרשרת הזהב. כמובן שבהסתכלות כזו אדם אומר בטח שאני אמשיך, אני לא רוצה להיות זה שקוטע את השושלת, לא רוצה להיות זה שמפסיק את כל המסירות נפש.
כשרואים את התמונה הרחבה, חיים עם האמת, אז מתעוררת הנשמה, ומבקשים מהקב"ה 'אנא א-ל נא רפא נא לה בהראות לה נועם זיווך'. וממילא כשתגלה לי את האור, 'אז תתחזק ותתרפא', אתרפא מהבלבול ומהחושך שיש לי, ואז באמת 'והיתה לה שמחת עולם'. כי זה לא שמחה פרטית שלך לבד, אלא אתה ממשיך את השמחה מאז, עד השמחה הגדולה שתהיה לעתיד שהצדיקים יראו באצבעם 'זה ה' קיוינו לו'. זה הפירוש 'שמחת עולם', שנהיה חיבור של כל הדורות, כי מה שיש לאיש פרטי זה לא הצלחה שלו, אלא של כל כלל ישראל, כל הדורות קיוו לזה.
בשמחת יום טוב הקב"ה נותן לנו טעימה מהשמחה דלעתיד לבוא, כל שמחה שבאה מקדושה, ממצוה, זה מעין מה שיהיה לעתיד. לכן אמרו (סוכה נד, א) שמי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו, כי זה לא שמחה פרטית, אלא שמחת עולם, וזה עוזר לאדם לשמוח כל השנה. זה כוח השמחה שבאה מהערבות של בני ישראל, ומהחיבור עם הדורות הקודמים.
יום טוב סוכות הוא טעימה להבין מה זה באמת יהודי, צריך להתבונן כמה הקב"ה אוהב אותנו ועוזר לנו. וכשיש הצלחות להיתפס עם הקב"ה, ולא לחשוב שזה הכוח שלנו. ועם הבנות אלו יכולים לשמוח ולרקוד, כי זה מביא לאדם קרבת אלוקים באופן נורא, שעמה יוכל להתרומם גם בעתיד.