מה שאפשר לפעול ביום הזה הוא מחמת רוב הקירבה
כשמגיעים לשיא ולתכלית של כל חודש תשרי, מגיעים ליום 'שמיני עצרת', יודעים כולם את דברי הזוהר הקדוש (ח"ג לב, א), 'וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון ושראן בברכתא, דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מיניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו'. זה יום של דבקות גדולה ברבונו של עולם, יחודא שלים, צדיקים אמרו שכל העבודה של חודש תשרי היא להגיע ליום הזה.
ביום הזה יהודי יכול להגיע לדבקות הגדולה ביותר, ובכלל העבודה של היום הזה היא עבודה של דבקות ברבונו של עולם, אין ביום הזה מצוות דאורייתא ודרבנן כבשאר הימים טובים, רק בחינה של 'עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' (סוכה נה, ב). וכך אכן עושים את זה גם באופן הפרקטי, עושים הקפות ורוקדים עם הספר תורה, זה הכי הרבה שאפשר לעשות באופן מעשי לבטא את בחינת היחוד עם קוב"ה ואורייתא.
אחר כך יש חלק האחר בזוהר הקדוש שם, 'ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל, ויהיב ליה'. דהיינו שזה יום שמה שמבקשים מהקב"ה הוא נותן, יום שמסוגל מאד לקבלת התפילות. אבל צריך להיזהר שלא יהיה לנו הבנה ילדותית במשמעות קבלת התפילות, כאילו זה יום שיש בו כוח שאפשר לפעול הכל, כי כשלומדים את דברי הזוהר רואים שזה לא שני דברים נפרדים, אלא שמשום שאנו כה קרובים אל הקב"ה, לכן כל מה שנבקש ממנו הוא נותן לנו. כי כשמתחזק כל כך הקשר של היהודי לרבונו של עולם, אז הבקשה שהוא מבקש באה מהמוח והלב, הבקשה מצידו מגיעה ממקום אחר, ממקום שהוא מבין את הקירבה שלו.
יש שאדם מתפלל כי כואב לו, או כי הוא סבור שמגיע לו, וכל מיני מחשבות קטנוניות, ואז כשמגיע שמיני עצרת והוא מבין שאפשר לפעול הרבה ביום זה, אז הוא ממשיך באותו אופן, את אותו הדבר שהוא עושה תמיד הוא עושה הרבה יותר חזק. אבל לא זו הכוונה, זה לא עובד כך. אלא הכוח לפעול ביום הזה נובע מתוך קשר הדבקות והקירבה לרבונו של עולם שמתגלה ביום הזה באופן מופלא ועמוק.
ביום הזה מתגלה שלרבונו של עולם יש אהבה גדולה ליהודי, וכשיהודי מבין את הקירבה שלו לרבונו של עולם, אז באופן ממילא צורת התפילה שלו היא באופן שהוא מבין את המקום הקרוב שיש לו, והוא מבקש מתוך אותה קירבה ואהבה.
משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו פרוטקציה אצל איזה עסקן, כי פעם הוא עשה לעסקן טובה והעסקן אמר לו כשתצטרך טובה תפנה אלי ואחזיר לך. בעצם אין לו אתו כלום, רק נשאר לו עודף, אז כשהוא צריך הוא מזכיר לו עכשיו אני צריך טובה, זה מה שאני צריך. בקשה כזו היא טכנית, זה משהו רחוק, יש לו זכות לבקש, אבל הבקשה היא מבחוץ ולא מתוך קירבה.
את יסוד הבקשה מתוך קירבה רואים במגילה, שכשאסתר המלכה הגיעה לאחשורוש, 'נוכח פתח הבית', היה זה קירבה גדולה, שהמלכה באה למלך, ואז המלך אמר 'מה בקשתך וינתן לך', ושוב בסעודה שהיתה קירבה גדולה הוא אמר 'מה בקשתך עוד ותיעש'. זה לא היה משהו מתוכנן, רק המעשה היה שהיתה כזו קירבה גדולה, ואז הוא אמר אתן לך מה שאת צריכה. והרי מבואר בספרים ש'המלך' שכתוב במגילה סתם זה מלכו של עולם, וממילא כך זה גם בבקשות כלפי מעלה, שכאשר הקירבה היא כל כך פנימית, נעשים ממש קרובים, אז הבקשה יוצאת ממילא מתוך התרגשות מהקירבה, ואז אומר הקב"ה תגיד לי מה שאתה צריך ואתן לך, כי אני מרגיש אותך כל כך חזק.
יהודי צריך לעבוד בהכנה ליום הקדוש הזה, בכך שהוא בונה את הקירבה שלו לרבונו של עולם, שאז תצא ממילא הבקשה 'אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש שבתי בבית השם כל ימי חיי', זה יוצא ממקום כל כך טבעי, ובפרט שזו הפעם האחרונה בשנה זו שאומרים בתפילה את המזמור 'לדוד ה' אורי וישעי'. הוא אוחז כבר במוסף אחרי ההקפות, הוא כל כך שמח וכל כך קרוב להשם, הוא מרומם, ואז הוא בוכה בתפילתו ואומר, הרי אתה הקב"ה יודע שמגיע כעת חורף קר, יהיו לי הלאה נסיונות, לכן אני מבקש שאוכל לעמוד בזה, שאשאר בבית השם ושאחזה בנועם השם. זוהי העבודה, שהבקשות יצאו מתוך מצב של קירבה.
לפעמים טוב להימנע מבקשות אם יודע שבהמשך תהיה קירבה גדולה יותר, כי מוטב לבקש בזמן של קירבה, 'כטוב לב המלך ביין'. אפשר אולי להבין בכך את הענין שאת תפילת מנחה של יום כיפור מתפללים מהר ובנוסח של חול, הסיבה היא כי רוצים להשאיר את הצעקות והבקשות לנעילה. שכן כתוב בספרים שיש זמנים שונים של עת רצון, אלול, סליחות, וכו'. וכן עצם היום כיפור זה זמן אחד, ונעילה זה עוד זמן. לכן יש בחינה שיהודי לא רוצה לבקש במנחה כי מעדיף לבקש בנעילה, עוד כמה דקות נפתח שער חדש, הוא ממתין לאותו זמן.
עיקר הנקודה היא לא שהוא ממתין כדי לפעול יותר, וכך גם בשמיני עצרת ההבנה במחשבת האדם לא צריכה להיות שזה יום שאפשר לפעול בו, כי כתוב שביום הזה אפשר לפעול כל כך, לא זה מה שמתכוונים. אלא הכוונה שיתעלה ויגיע למצב מרומם, לבחינה כזו שהשכינה והנשמה ימצאו את עצמם יחד, ומתוך קירבה זו הוא יוציא את הלב לרבונו של עולם. זה הפשט הפשוט.
האור עצמו בלי כלים
עלינו להתבונן ולהבין קצת מהי העבודה המוטלת עלינו ביום הקדוש של שמיני עצרת, כדי להגיע למצב המרומם שאפשר להגיע בו. הדבר הפשוט הוא מה שכתוב בסידור, ומה שהונהג בקהילות ישראל לעשות ביום הזה, זה הדרך להגיע, זה הכלים לאור.
כי הנה בכל יום טוב יש כלים מיוחדים להגיע ולקבל את האור של היום טוב, כידוע מה'קדושת לוי' שבפסח יש אור גדול, והמצוות של מצה וסיפור יציאת מצרים וכו' הם הכלים להגיע אל האור הזה, וכך גם בכל יום טוב המצוות שבו הם הכלים לקבל את האור. אך במדה מסוימת בשמיני עצרת זה יותר קשה, כי אין בו כלים של מצוות דאורייתא ודרבנן, אלא היום טוב הוא החיבור עם האור בעצמו.
הרמ"ע מפאנו (מאמר חיקור דין ח"ב פכ"ז) כותב, 'ואין שמיני עצרת נקרא חג בכל התורה כולה ולא בדברי קבלה, וזה מעלתו שכולם חוגגים וסובבים על נקודת המרכז שהוא מקומו, והרמז בו על השלמתם והשגת תכליתם של כל יעודי התורה והנביאים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת לעיני כל ישראל' וכו'. כלומר המילה 'חג' היא מלשון מחוגה של שעון שסובבת סביב נקודה אחת, ובשמיני עצרת זה לא הסובב אלא זה הנקודה בעצמה שהכל סביב לה.
כל הימים טובים מזכירים לנו שהקב"ה בחר באבותינו, ושנתן לנו התורה, ושהנהיג אותנו במדבר עם ענני כבוד. אבל בשמיני עצרת זה הנקודה עצמה, להבין ולחיות את ההבנה עד כמה עמוקה הקירבה שלנו עם הקב"ה, וזה התכלית של הכל.
אמנם יש מנהגים שונים שעושים ביום הזה כדי להגיע להרגשה של היחודא שלים עם הקב"ה, אך זה הכל מבחוץ, והקושי הוא שלא כל אחד יכול להתאים את עצמו לכלים האלו ולהגיע מהם להרגשה האמיתית של קירבת השם, צריך לנסות בכה ובכה כדי להרגיש, וזה הקושי ביום טוב הזה.
הקושי שאין מבנה מסודר ליום הזה
אחת הסיבות לקושי מסוים שיש לאנשים בשמחת תורה, הוא משום שיום זה לא בנוי כל כך במבנה מסודר, ולכן יש כאלו שקשה להם להיות כך במצב מרומם. כך זה גם בפורים, שזה יום מרומם מאד, אבל יש אנשים שמחמת הבלבול מתקשים להתרומם בו כראוי. שם לפחות יש מצוות מעשיות, משלוח מנות ועוד, אך בשמיני עצרת זה יותר קשה כאשר אין מבנה מסודר.
אומרים לאדם ביום הזה עליך לשמוח עם הקב"ה, לרקוד עם התורה, ויש מי שלא מסתדר עם זה, הוא לא מכיר את האנשים וכדו'. אך צריך לדעת שזה עדיין לא אומר שאיבדת את היום טוב, כי אפילו אדם שהגיע כמה דקות להרגשה של דבקות, לנקודה של קירבת השם, כבר הגיע לתכלית היום טוב. זה לא תלוי בזמן.
גדר ההצלחה של היום טוב הזה לא בנוי מכך שכל דקה מהיום ידעת בדיוק מה לעשות, ושאף אחד לא הפריע לך, ושהיית במוחין דגדלות. אלא כל טיפת רגש של דבקות וקירבת השם, היא כבר התכלית.
יש אנשים שהם מאוד טכניים, מאד מסודרים, ההרגשים שלהם לא כל כך עובדים, לפעמים זו תכונה טבעית ותורשתית. אדם כזה כשהכל מסודר ודופק אצלו הוא מרוצה ושמח, אם הוא ממזכי הרבים והוא מתרוצץ מבית כנסת זה לבית כנסת זה למסור שבע שיעורי דף היומי כל יום, אז טוב לו, כי יש לו מבנה, ומאוד ברור ומסודר לו כל שעה מה הוא עושה. לדידו, אם יורשה לו גם בשמחת תורה לעשות אותו דבר, להסתובב מבית כנסת אחד לשני ולמסור את שיעוריו, הוא יגמור את היום בהרגשה מאד שמחה, וירגיש שהוא אף זיכה אנשים בלימוד תורה, מה שמשמח אותו זה שיש לו מסגרת ברורה. אבל זה לא אומר שהוא השיג את התכלית של שמחת תורה, שמחת תורה זה לא כך.
או אחד שמחשב ובודק איפה ההקפות הכי קצרות ומהירות, הוא שמח ונהנה לראות את האנשים החוזרים מאוחר מבית הכנסת, ואומר לכולם עם מעין שמחה שהוא אוחז כבר אחרי הסעודה. זה בוודאי גם כן לא השמחה האמיתית של שמחת תורה.
צריך להכיר את הצד הזה של האנשים, כדי להבין את הצד השני, רוב היהודים שאין להם מהלך מסודר ביום הזה, אין כל כך שעון. וכמו שיש אומרים בדרך צחות, שהסיבה שיש מקומות שנוהגים לערוך קידוש אחרי העליה לתורה, כי אז כבר אוחזים אחרי זה, שמחים שכבר עשינו משהו היום.
אבל האמת היא שכל אחד יכול לשמוח ביום הזה, זה 'קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך', לא צריך דווקא בצורה פלונית ובסדר מסוים, כי ביום הזה המהלך הוא למעלה מכל זה. צריך לשמוח ולחגוג עם המצב הזה, עם השייכות הזו שיש לנו עם הקב"ה, וזה לא מותנה ולא מוגבל לשום מצב או סדר.
לחזק את קשר האהבה
יש מציאות שהקב"ה הכניס בבריאה, שאדם ששמח עם השני מוציא את זה בביטוי שפתים, או שהוא מראה את זה עם חיוך או עם מתנה. כך הוא מוציא ומגלה את ההנאה שיש לו מהקשר עם אותו פלוני, וזה בונה ומחזק את הקשר, וגורם שהקשר יהיה פרה ורבה. כך גם כשאנו מדברים על שיש לנו הנאה מהקשר עם הקב"ה, זה מעורר את השייכות האמיתית והעמוקה שיש לנו עמו, וכך אנו שמחים יותר ויותר.
הביטוי לכך הוא בשיר השירים [וכן נהוג בהרבה מקומות בשמחת בית השואבה לומר פסוקי שיר השירים], שם כתוב פסוק אחרי פסוק איך שהקב"ה אומר את המעלות של בני ישראל, ואיך שבני ישראל אומרים את המעלות של הקב"ה.
וזה גם ענין התפילין שהם בחינת קשר ודבקות, ואמרו חז"ל (ברכות ו, א), הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב 'את ה' האמרת היום', וכתיב 'וה' האמירך היום' וכו'. והכוונה שהקב"ה כביכול מדבר ומוציא מההעלם אל הגילוי את ההנאה שאנו קרובים אליו, וזה הכוונה שהקב"ה מניח תפילין, שכביכול הוא עושה פעולות שיתגלה האהבה הזאת, 'וראו כל עמי הארץ' מצד הקב"ה. וכפי שאנו עושים זאת מצידנו בהנחת תפילין.
וזה לא רק לדבר על המעלות ולשבח כדבר צדדי, אלא זה צריך לבוא עם התבוננות, כמה קרובים אנו לרבונו של עולם, 'מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו', קירבה נוראה. ומחמת שאני נהנה להיות קרוב, אני מוציא ומבטא למה אני כל כך נהנה.
אדם עומד ביום כיפור ואומר 'האדרת והאמונה' וכו', שזה בעצם שבח של המלאכים, כי באמת ביום הזה הוא למעלה ממלאך. ואז כביכול הקב"ה עונה לעומתו 'על ישראל אמונתו' וכו', כאומר, אני יגיד לך מה זה יהודי שלכן בחרתי בך, כי הרצונות שלך כל כך קדושים, הנאמנות שלך כל כך חזקה, הקדושה שלך כל כך גבוהה, ולכן אני אוהב אותך למרות הכל, ואני דואג לך כפי מה שאתה.
גילוי בחינת 'עוז וחדוה במקומו'
הגמרא אומרת בחגיגה (ה, ב), ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר 'הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו'. לא קשיא, הא בבתי גואי, הא בבתי בראי. יש מחלוקת במפרשים היכן היא השמחה והיכן העצבות, רש"י כותב שבבתי בראי שם זה השמחה. ומובא בשם צדיקים שלכן בשמחת תורה מקיפים עם הספר תורה בחוץ, שלא כמו בהושענות שהספר תורה בבימה ומקיפים מסביב, כי בשמחת תורה זה הזמן שחוגגים את ה'עוז וחדוה במקומו', ולכן שמחים עם הספר תורה מבחוץ, בבתי בראי. השמחה הזאת נמצאת אמנם כל הזמן, כי בחינת 'עוז וחדוה במקומו' אינה פוסקת, אלא שביום הזה חוגגים ומעוררים את החלק הזה.
העבודה ביום שמחת תורה היא לחזק את הקשר והשייכות שלנו עם הקב"ה בגלוי, דבקות בדרגה הכי גבוהה. ובמילים פשוטות, זה יום שאנו מציינים וחוגגים בו את השייכות שיש לנו עם הקב"ה, שהוא עמוק ואמיתי יותר מכל סוג שייכות לכל דבר אחר בעולם. ומנהגי היום הזה הם כולם לעשות דברים שיגלו את ההנאה שיש לנו מזה, את השמחה שיש לנו מהדבקות ברבונו של עולם, והדרך הכי גבוהה שאדם יכול לעשות זאת היא בכך שהוא רוקד עם הספר תורה, בכך הוא מראה שהוא שמח שהוא יהודי, שהבורא כל עולמים שמנהיג את כל העולם ושהוא הכוח הכי חזק בעולם ומעל הכל, הוא רוצה אותי ומקרב אותי אליו.
אדם שיבין ויפנים זאת בפנימיות לבו, יגיע לשמחה עצומה שתאפיל על כל הקשיים שלו. אפילו אדם שכל חג הסוכות ישב בדד, ואף אם אירעה לו טרגדיה, הוא איבד ל"ע את הקרוב אליו, הוא מאוד שבור, אם הנשמה שלו תבין כמה אמיתי זה שהוא לא לבד, כמה נכון זה שהקב"ה חושב עליו ודואג לו, כשיגיע להכרה הברורה הזאת עד שהוא יוכל ממש למשש אותה, זה יעשה אותו כל כך שמח, וזה הרי האמת.
אהבה מקלקלת את השורה
הדבר שהכי מצער את האדם, ומונע שלא יוכל לחגוג את השמחה האמיתית הזו, כי הרגש והלב שלו קשורים עם החסרונות והקשיים שיש לו בחיים. הוא מנסה להתעלות אבל הוא קשור למטה, כמו להבדיל כלב שרוצה לרוץ אבל הוא קשור בחבל. הלב קשור לדברים שהוא צריך לסדר ולדברים שמכאיבים לו, היד שלו יכולה אמנם לעשות דברים אבל הלב שלו קשור.
אדם צריך ויכול לשמוח בעצם זה שהוא יהודי, אבל יש מי שלא קל לו והדבר שעולה לו בראש מיד שח"ו זה קשה להיות יהודי, וכשאומרים לו לשמוח ביהדותו זה סתם זורה מלח על הפצעים שלו. אך זה רק משום שהלב שלו קשור לחסרונות, ולמה שלא הולך לו טוב. והאמת היא שכשיכיר באמת בקירבה שלו לרבונו של עולם, וברוב האהבה שיש לרבונו של עולם אליו, אז כל החסרונות שיש לו הן בגשמיות והן ברוחניות, לא יתפסו אצלו מקום כלל.
שכן כאשר אדם דבוק ברבונו של עולם, כשהוא ביחודא שלים עם הקב"ה ברוב אהבה ושמחה וכל סוג רגש, אז הוא למעלה מכל עניני חסרון. כי ביחס לדבר הנעלה ההוא, הרי שזה טפשי כל כך לחשוב על החסרון. זה כמו אדם שמבשרים לו שזכה בכמה מיליונים, ובמקום לשמוח הוא יתאונן על ששכח איזה חבילה ועליו לשוב לקחתה, הרי זה לא בפרופורציה בכלל. לפעמים אתה שומע ילד שאומר שחג פלוני אהוב עליו ביותר בגלל איזה משהו פעוט וצדדי, ואתה מבין שזה כל כך קטנוני ביחס לגודל הדבר.
כשמתגלה האהבה לרבונו של עולם אז כל חסרון הוא לא כלום, אדרבה האהבה עושה שהחסרון לא יורגש בכלל. העבודה ביום הזה של שמיני עצרת היא להסיח דעת מהדברים הקטנוניים והבינוניים ולהתבונן בגדלות, לא לעסוק עם התשוקות, ולא לדאוג שיסתדרו כל הדברים השונים, הן גשמיים והן רוחניים. לפעמים דברים טכניים, כמו מתי לעשות את הסעודה או היכן לעמוד, מסובב לו את כל המוח, ואין לזה הגיון.
גם כשהמצב מסביב לא מסודר, אפשר לעמוד בצד ולומר פסוקים המדברים בשבח התורה, כמו 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', או לחזור על המילים של 'אתה בחרתנו...'. כי שמחת תורה זה זמן שאדם שמח עם מה שיש לו ומניח בצד את מה שאין לו, זה לא נוגע היום כל הנושא.
מאד מצוי אצל ילדים, שכולם עומדים בשקט בקידוש ופתאום ילד אחד צועק אוי שכחתי את התיקיה שלי, וכדו', וכמובן שכולם מבינים שזה קטנוני, כי מה זה עכשיו באמצע קידוש, זו התנהגות ילדותית. וכך אצלינו צריך להבין, שביום הזה של שמחת תורה, ההתעסקות והטירדה בדברים טכניים זה קטנוניות ביחס לגודל מעלת היום. ביום הזה צריך רק להתבונן משמעות הדבר שאני יהודי, וכמה הקב"ה דואג לי, כי היום הזה הוא ההזדמנות שהדבר הזה יוצא מההעלם אל הגילוי. יש ביום הזה אתערותא דלעילא שנוכל להרגיש זאת, לכן עלינו להיות עסוקים רק עם זה ולא לתת מקום לשאר הדברים.
אמנם ודאי טוב לתת גם עצות איך להסיח דעת משאר הדברים. ועצה טובה שמעתי מיהודי שעבר דירה, איך הוא חי את התקופה של המעבר ברוגע ובשלוה. שכן בעת מעבר דירה יש הרבה דברים שצריך לסדר, והכל תלוי זה בזה, שרק אחרי סידור ענין אחד יכול לבוא הדבר הבא. ולמעשה היו תקלות, שהזמינו משהו ולא הגיע בזמן, והיה צריך לדחות את הדבר הבא, ועוד הרבה דברים לא צפויים. ואז הוא קיבל החלטה, שלא נוגע לו שום דבר, הוא לוקח הכל בקלות, הכל טוב לו, צבע כזה או כזה, היום או מחר, הוא לא צריך להיכנס לבית החדש לפני פסח, לא צריך כלום.
זה מה שנכון וכדאי להחליט גם בשמחת תורה, הכל טוב ומיוחד, כלום לא נוגע לי ביום הזה. ובפרט שכאן זה לא רק קבלה בעלמא, אלא זה בעצם המהות של היום הזה, וכפי שהתבאר שהחסרונות לא תופסים כלל מקום מחמת גודל האהבה והדבקות המתגלה בו.
וכפי שאמרו חז"ל ש'אהבה מקלקלת את השורה', והפשט הוא שמרוב האהבה אזי השורה לא נכנסת כלל. וכאן זה יום שרוב האהבה המתגלה בו מקלקלת את השורה. גם אם רציתי שיהיה כך ונהיה אחרת, גם אם האורחים איחרו והאוכל התקרר, זה לא נוגע לי כלל. וגם כל המנהגים של שמחת תורה, לא משנה אם הצליח או לא, איך אני רוקד ועם מי, הרי הכל זה רק מנהגים, זה סוגי ביטויים להוציא את האהבה והשמחה לרבונו של עולם.
המנהגים הם כדי להביא לתכלית ולא להיפך
שמעתי ממחנך גדול בנוגע לחינוך הרצוי בעניני גדרים וסייגים. יש דברים שזה הלכה, ועליהם יש לעמוד ולחנך את כל הילדים, בלי יוצא מן הכלל. אבל יש גדרים וסייגים, או ענינים של מנהגים וחומרות, שהגם שכתוב בתורה שצריך להחמיר ושצריך ללכת לפנים משורת הדין, וגם ידוע שאם לא נשמרים בגדרים נופלים ח"ו בהלכות. אבל בהם יש יוצא מן הכלל, שאם אתה יודע בילד פלוני שאם תעמוד עליו בעניני גדרים וסייגים זה יגרום לו לבעוט בהלכות, אז אצלו הגדר הוא דווקא לא להחמיר.
כי כל מטרת הגדרים היא כדי שהנקודה של ההלכה תישאר, ואם תאמר לו כך נוהגים אצלי בבית, וזה יגרום לו לעשות את ההיפך, ולדאבוננו זה מאד מצוי, אז כאן אתה משתמש בגדר כדי שח"ו ההלכה לא תישאר. לכן כאן צריך להיות פורץ גדר, כי כאן זה הגדרים וסייגים, שלא יביא אותו לעשות הפוך.
כך גם בשמחת תורה, שמהות היום היא מה שהתורה אומרת 'לא תעשה כל מלאכה', עם זה מקיימים את מצות היום, 'עצרת תהיה לכם'. אמנם המדרש אומר שזה בחינה של עשו לי סעודה קטנה, והזוהר מפליג בגודל היחוד שיש ביום הזה, אבל זה לא המהות של היום על פי התורה. לכן גם אם רצית מהלך מסוים והתהפכו היוצרות, תדע שהכל זה רק מנהגים מתחילתו ועד סופו, ואם זה מביא אותך למצב של כעס ואכזבה, אז אין צורך בכל זה, משהו כאן לא נכון, לא זו המטרה. צריך לדעת שזה יום קדוש כל כך, למעלה מכל הדברים, הקב"ה לא נתן שום מצוה ביום הזה מלבד שביתת מלאכה.
בבדיחותא ניתן לומר [הגם שזה בודאי לא אמת], שיש אנשים שנעשים בשמחה כשהם בכעס וברוגז על כל העולם, אולי להם יש היתר. אבל האמת היא, שאדם צריך לדעת מה אני מחפש לעשות, לא להגדיר זאת בזמן ובמקום, אלא להגדיר זאת בנפש, להחליט שלא נוגע לי כל המסביב, אני ברור עם עצמי שאני שמח עם הקב"ה, או אני לבד או עם אחרים, עומד ורוקד עם התורה.
מי שיכול להגיע לשמחה רק עם לימוד תורה, אז מוטב שישב וילמד, העיקר שיהא שמח, אצלו זה הביטוי. אלא שודאי שללכת ללמוד בלי לחשוב שיש לי עכשיו קירבה עם הקב"ה, זה סתם שטות, רק תחשוב שיש לי רבונו של עולם שאני יכול ללמוד את התורה שלו, תשמח אתו ותוציא את הביטוי של ההנאה בשייכות שיש לך עם הקב"ה, באיזה דרך שאתה יכול.
הפיוטים והניגונים של שמחת תורה מלאים במילים מחממות ומרגשות עד מאד, 'מפי א-ל יבורך ישראל', 'אין סגולה כתורה', קודם כל תגיד את זה, תשיר את זה, תתרגש. גם בפרשת 'וזאת הברכה' יש כאלו מילים מחממות, 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'', יש בזה כל כך הרבה חמימות בפשטות. אפשר גם ללמוד בספר אור החיים הקדוש, למשל מה שהוא כותב לפני מתן תורה, או בענין גדלות היהודי והאהבה של הקב"ה ליהודי, וכן בשאר ספרי קודש. צריך להוציא זאת מן הכוח אל הפועל, ואז ממילא יוצא מתוככי הלב בקשה מהקב"ה.
תשוקה מתוך הטוב שיש לנו
עלינו להבין עוד נקודה, המושג של 'תשוקה' יכול לבוא אצל האדם מתוך דיבור והכרה בחלקים שחסר לו, אך יכול לבוא גם מתוך דיבור והכרה בחלקים שכבר יש לו.
כלומר, אדם שיש לו געגועים לרבונו של עולם, הוא יכול לבטא זאת כמו שאומרים ביום כיפור אחרי העבודה 'אין לנו לא אישים ולא אשם' וכו', וגם ביום טוב אומרים 'מפני חטאינו גלינו' וכו', וזה הכל מתוך הרגשה מה שחסר לנו.
אבל יש גם געגועים כשמדברים על החלק שיש לנו, כמו מה שאומרים בשבת ויום טוב 'שבענו מטובך', כי כשמבינים שהשבת והיום טוב מביא כזה אור, אז משתוקקים שאף פעם לא נאבד את הרגש שיש לנו עכשיו, תופסים שיכול להיות אחר כך חסרון, ומבקשים הלוואי שלא נאבד את ההבנה הזו. כך גם אדם שהיה לו חיזוק גדול, חושב איך אעשה שיישאר אצלי החיזוק הזה, ומבקש על כך.
וזה החילוק בין ההושענות להקפות, כי התשוקה בהושענות מתייחסת למה שאין לנו, שמבקשים על השכינה ועל בית המקדש, ובפרט בהושענא רבה שהרבה ההושענות מיוסדות על כך. אבל התשוקה בשמחת תורה זה על מה שיש, כי מבינים שהתורה זה כזה אור גדול, ולא רוצים לעזוב את התורה, לא רוצים לחיות חיים ריקניים, כל כך טוב עכשיו ורוצים שימשיך הלאה. זה הנקודה שמוציאים מן הכח אל הפועל ביום הזה, וזה מביא לאדם שמחה גדולה.
תשוקה ושמחה יכול להיראות כדברים סותרים, כי תשוקה הפשט שאין לך ואתה משתוקק שיהיה לך כך וכך, הרי שאתה מונח עכשיו בכאב. וכידוע שבספר העקרים מבואר מה נקרא שמחה, שהיה לו רצון ויצא מן הכוח אל הפועל, ולעומת זאת כשיודע שלא יגיע אף פעם למה שקיווה, כשמאבד תקוותו אז נהיה עצוב.
אדם שעובד כבר שנים להגיע למשהו ובסוף לא הצליח ונסתם הגולל על כל עבודתו, הוא נכנס לדיכאון. אדם שהשקיע להביא מזור ורפואה לקרובו, השקיע את כל כוחו ולבסוף הלה שבק חיים, אזי הצער הוא לא רק על שאיבד קרוב, אלא הצער העמוק הוא שהוא הכניס את כל הרצון שלו שרק זה לא יקרה וזה כן קרה, אז הוא מרגיש למה לי חיים.
אם כן תשוקה ושמחה זה סתירה, תשוקה הכוונה שאין לי, שאני מחכה, ושמחה הכוונה שקיבלתי והשגתי, שיש לי את מה שרציתי, שזה קרה.
רק תלוי איזו תשוקה, תשוקה שבאה מתוך מה שאין לי, זה כאב, אבל תשוקה שבאה מתוך שכל כך טוב לי ואני רוצה יותר, זה שמחה. כמו ילדים שמבקשים מהאמא שתספר להם עוד סיפור, כי היה להם כל כך טוב לי אז רוצים להישאר בזה, לא רוצים ללכת.
ביום שמחת תורה לעת צללי ערב, חוזרים הביתה עם הטלית מבית הכנסת, רוצים להישאר עם הקירבה, עם ה'אחת שאלתי', יש תשוקה גדולה משום שיש כל כך הרבה אהבה לרבונו של עולם, זה תשוקה ושמחה יחד. לא תשוקה כי אין לי, שהרי אני יהודי ומקיים מצוות, ואפילו אם נפלתי מאד, עדיין הקב