למען ידעו דורותיכם
ידוע מה שהעידו צדיקים על הרה"ק רבי נפתלי צבי מראפשיץ זיע"א ששורש נשמתו היא ממצות סוכה. בכל יום מימות השנה עוסק היה במצוה זו, אם על-ידי בניית הסוכה... עוד קורה, עוד משהו של עשייה בשביל הסוכה... ואם על-ידי לימוד מסכת סוכה. כך אנו יכולים למצוא יסודות גדולים על מצות סוכה בספרו זרע קודש, וללמוד מאת מרא דשמעתתא.
הנה על ליל א' דסוכות אמר כך: בפסוק נאמר: 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. "ידיעה זו פירושה שתרגישו הקדושה". הקב"ה אומר: אני נכנס עמכם בסוכה, כדי שתוכל למשש את הקדושה. "דאם לא כן, הוה ליה למימר למען תזכרו".
בחינת הרגשה ממש
לפלא לציין שכך כתב בעל התניא בתורה אור פרשת משפטים:"דעת אין ר"ל ידיעה בלבד, אלא בחינת הרגשה ממש". והאמת שהדברים ידועים שדעת היא חיבור כמו 'והאדם ידע את חוה אשתו'. וממשיך שם: "כשההשכלה ניכרת ונקבע בנפשו". כשיש לו לאדם הבנה כל-כך עמוקה בדבר, הבנה שמביאה אותו לידי התפעלות, אזי הוא מרגיש את הדבר. הוא מביא לזה ראיה מהפסוק 'מבשרי אחזה אלו-ה'. היתכן לפרש 'אחזה' כפשוטו?! הלא אי אפשר לראותו. אלא הכוונה שהאדם יודע ומרגיש בנפשו ובקרבו. אכן כן, מה הפירוש ראיה? ראיה היא דרגה של ידיעה, כי כך האדם אומר: לא רק שמעתי, אלא גם ראיתי במו עיני, ואם ראיתי, אני מחובר אל הידיעה יותר חזק. הרי למה האדם מתפעל כל-כך כשהוא רואה בעיניו? התשובה היא כי כשהוא רואה, הידיעה חודרת עמוק עמוק בנפשו, והוא מרגיש אותה.
ממשיך שם בזרע קודש: "גם הלא בלימוד יכולים ג"כ לזכור". הנה כי כן, כמה פעמים התורה אומרת זכר ליציאת מצרים? התורה מצוה להזכירו כל יום בק"ש, וכן בליל פסח, אז צריך לא רק להזכיר, אלא גם לספר סיפור יציאת מצרים באופן של שאלה ותשובה, אך כל זה בדרגה של דיבור, אבל כשמגיעים למצות סוכה, הקב"ה אומר: כאן אני רוצה לבקש ממך משהו אחר. אני מקווה שכבר התקדמת קצת מאז פסח, אני מקווה שכבר כיפרת על עוונותיך בראש השנה ויום כיפור, כעת צא מביתך והיכנס לסוכה, ועכשיו אני רוצה שתרגיש יציאת מצרים - לא רק תזכור.
הרגשה שנכנסים לקדושה
הוא ממשיך עוד: "רק שצריך להרגיש בכניסה לסוכה שנכנס לקדושה, כמו ביציאת מצרים שפתאום נכנסו לקדושה אף שהיו מקודם בטומאה". אע"פ שהאדם אומר מה אני ומה חיי, הרי אני מכיר את מצבי שאינני מזוכך לגמרי, אבל גם במצרים הקב"ה לקח את בני ישראל הגם שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, הוציאם משם בבת אחת והכניסם תיכף ומיד אל הקדושה, ואם כן אף אתה יכול להכנס אל הקדושה. רוצה הקב"ה מן האדם שכאשר האדם נכנס אל הסוכה, ירגיש שהוא נכנס אל הקדושה.
בהמשך הוא אומר שזהו ענין מצות עשה שהזמן גרמא, הוא לא ענין טכני בלבד, אלא הביאור הוא כי כשמגיע זמן זה הקב"ה שולח אור מרחמנותו ית"ש, מבחינה של 'וחנותי את אשר אחון', בחינת שם 'א-היה'. כלומר, זה מגיע ללא אתערותא דלתתא, כמו שאמרו חז"ל על 'וחנותי את אשר אחון' - אע"פ שאינו כדאי. הקב"ה אומר: כמו שביציאת מצרים שלחתי קדושה במהלך של אתערותא דלעילא, כך בכל שנה כשמגיע הזמן הזה, אני שולח את האור הזה, ועכשיו אתה צריך לפעול מצדך שתוכל להרגיש אותה קדושה.
עולמך תראה בחייך
נרחיב את הדברים בס"ד.
היסוד הראשון הוא זה שהקב"ה רוצה שנרגיש את הקדושה. שהיא לא תהיה ידיעה בעלמא, אלא שנרגיש אותה. אבל יש כאן יסוד נוסף שתלוי בראשון, והוא שהאדם צריך לקלוט שכאשר הקב"ה הוציאו ממצרים, הוא הוציאו מעולם אחד והכניסו לעולם אחר. הוא הוציאו מהמהלך הגשמי, מהלך המזלות, מהלך הטבע, והעמידו בעולם אחר, עולם שיש לו כללים ומהלכים אחרים.
ובכן, כל עוד האדם יושב בעולמו הישן ומדבר על רוחניות ואומר פרפראות, עדיין לא הרגיש יציאת מצרים. הוא שמע אולי על יציאת מצרים... כן, כן, כן, מישהו פעם אמר לי. כן, אני חושב שפעם שמעתי את העניין... אבל במצות סוכה רוצה הקב"ה שהאדם ירגיש שהקב"ה החליף לו לגמרי את המקום שבו הוא נמצא. אינך באותו עולם שהיית בו.
אך מה? כדי להגיע אל העולם הרוחני אשר יש לו כללים אחרים והרגשות אחרות וכללים אחרים של תענוג, אין צורך ללכת כברת דרך של מספר מסוים של קילו-מטרים, כאילו היו אומרים שצריך לצאת עם חללית מחוץ לאטמוספרה ושם נמצא את העולם הרוחני. לא כן הדבר. הקב"ה מגלה לאדם שהדרך לצאת מן העוה"ז ולהיכנס לעוה"ב היא התורה, קיום התורה ולימודה, כל האופנים של התקשרות להקב"ה. וזה באמת אפשרי שהאדם יהיה לו עוה"ב בתוך העוה"ז, בבחינת עולמך תראה בחייך. אך כדי לזכות לכך, אמר הקב"ה: דבר ראשון אתה צריך לקיים מצוה זו - צא מביתך והיכנס לצילא דמהימנותא, וכשאתה עוסק במצוה זו, אתה יכול לזכות לסייעתא דשמיא לשנות את מהלכי מחשבתך ואת הדברים המביאים לך תענוג, ולהתרחק מן הרע עד כדי שנאתו, ואז תיכנס אל העולם החדש.
ישראל יתבי ברזא דמהימנותא
רצונו של הקב"ה הוא שאחרי שישהה האדם שבעה ימים בצילא דמהימנותא, יישאר שם גם הלאה. הרי כך איתא בזוה"ק (פרשת אמור) שכאשר האדם נכנס אל הסוכה, הוא נכנס לצל האמונה, כלומר, הוא מזכיר לעצמו שהאמונה בה' היא זו שחוסה עליו, היא זו שנותנת לו את הטוב ומצילתו מן הרע, וכך אינו ירא מן המקטרגים.
לשון הזוהר הוא: "ישראל יתבי ברזא דמהימנותא בלא דחילו כלל דהא מקטרגא אתפרש מנייהו" ישראל יושבים בסוד האמונה בלי שום פחד, כי המקטרג כבר נפרד מהם. "וכל מאן דאיהו ברזא דמהימנותא, יתיב בסוכה כמה דאוקימנא דכתיב 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות', מאן דאיהו ברזא דמהימנותא ומזרעא ושרשא דישראל ישבו בסוכות" וכל מי שהוא בסוד האמונה יושב בסוכה. כמו שהעמדנו, שכתוב, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, דהיינו, מי שהוא בסוד האמונה, ומזרע ושורש של ישראל ישבו בסכות. ועוד שם: "דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה". כל מי שמתיישב תחת צל האמונה, מנחיל חירות לו ולבניו לעולמים, ומתברך בברכה עליונה.
היותר גבוהה בו דורשים מן האדם שיקיים 'למען ידעו דורותיכם'.
האמת היא, אנו רואים שבעת יציאת מצרים גם היה כך. בשלב הראשון הופיע עליהם אור פתאומי כאשר לילה כיום יאיר, אבל עדיין היו בתחילת הדרך. רק מאוחר יותר, אחרי שהיתה להם קריעת ים סוף והתעלו והזדככו, או אז הגם שהיו במקום נחש שרף ועקרב, אשר ה'אור החיים' הק' פרשת מסעי מדבר על גודל הטומאה ורוב הקליפות שנמצאות שם, הם היו מוקפים בענני הכבוד כאילו אינם נמצאים במדבר. מי שרצה יכול ללכת במדבר - לבריאות. הם לא היו במדבר. הם היו בצילא דמהימנותא.
חלון עם וילון לשום מה?
זוהי התוצאה של יציאת מצרים. כל העולם יכול לצעוק, להיות עסוק בתאוות ובשקרים ובכסף. אליו כל זה אינו קשור. הוא נמצא תחת כנפיו של הקב"ה, הוא נוסע בדרך זו, הוא מדבר בשפה זו, הוא משתוקק לרוחניות, מעניין אותו רק רבש"ע, הוא נהנה רק מקרבת האלוקים. כל שאר הדברים - עורבא פרח. לא שייכים אליו. הוא מציץ מהחלון בסוכה ורואה שעדיין ישנם אנשים שחיים בעולם השפל נו-נו, שהקב"ה יאיר להם. יום אחד אף הם ייכנסו לכאן. אולי זו הסיבה שעושים חלונות בדפנות הסוכה, שנדע שיש עולם חיצוני, אבל אנחנו אין לנו כלום עם זה. הרבה פעמים מתקינים שם וילונות. צריך שתהיה היכולת לסגור את החלונות. העולם החיצוני לא קשור אלי. הוא קיים, אבל אני נמצא כאן.
עליית מדרגה מחג הפסח
נפלא מאוד. הוא מביא לעצמו ולבניו חירות. למה חירות? פשוט מאוד, כי מדברים כאן על יציאת מצרים. הולכים שוב לחגוג את חג הפסח, אך במקום לחגוג אותו בבית בדרגת סיפור יציאת מצרים, חוגגים אותו על-ידי יציאה מן הבית אל הסוכה. בחג הפסח חגגו את החירות עם כמה סממנים, עם הסיבה, עם הנחת כלי המלכות על השולחן, וכדומה. אבל האדם עדיין לא עזב אז לגמרי את עולמו הישן להיכנס לעולם של חירות. בחג הסוכות הוא עושה זאת. אכן חג הסוכות הוא הדרגה החיים, לזכור שהקב"ה הוציאנו ממצרים ולא בכדי. הקב"ה אומר: בשביל מה הוצאתי אותך ממצרים? בשביל מה נתתי לך את התורה? האם כדי שתהנה מהמתנות ותישאר בהתנהגותך כמו גוי? אתה ממשיך לרדוף אחר הממון ואחר התאוות בדומה לגוי, ואתה מודה על התורה משום שאתה זוכה לראות את בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, ואתה מתמוגג מרוב נחת, האם בשביל כך בראתי אותך? האם בשביל כך נתתי לך את התורה? נתתי לך את התורה כדי שתבין שעליך לצאת מן העולם החשוך ולהיכנס לעולם חדש מלא אור, כאשר שום דבר לא מעניין אותך מלבד קרבה והשתוקקות והודאה להקב"ה והשגה בתורה, מחיקת העוונות הישנים כדי לזכות לעוד ועוד הבנה והשגה.
הקב"ה אומר: זה מה שעשיתי לך. כשהוצאתי אותך ממצרים, לא רק הפרדתי אותך מהקליפה, אלא הושבתי אותך בסוכה - 'כי בסוכות הושבתי'. למה אתה בורח מפה?
זוהי העבודה שהקב"ה רוצה מן האדם, והיא מיסודות היהדות. הסוכה משרישה זאת באדם, אבל זה צריך להיות מהלך
שהם משתחווים להבל ולריק
במצות הסוכה, האדם מקיים למעשה את מה שאומרים בעלינו לשבח. שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. אין לי שום שייכות אליהם. שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, שהם משתחווים להבל ולריק. להשתחוות פירושו להתכופף - להיכנע. בשביל מה הגוי מתכופף? בשביל מה הוא יוצא מן הדרך? בשביל ההבל. הוא עושה את הכל כדי לקבל עוד קצת הבל. למי הוא מתכופף? למי הוא מתחנף? למי שנותן לו עוד קצת כסף, עוד קצת כבוד, עוד קצת תאוה. הם משתחווים להבל ולריק יומם ולילה.
על האדם להסתכל על עצמו ולהבין שאם עדיין הוא משתחווה להבל ולריק, אינו יכול לומר עלינו לשבח. אבל עליו להבין שאינו אדם כזה, ואע"פ שיש לו לבושים וכיסויים, במהותו אינו כזה. הוא אדם מסוג אחר. ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
אתה בחרתנו מכל העמים
זה מה שהאדם עושה בסוכה. ולכן מצוות סוכה אינה פועלת בלי שמחה. כפי שעלינו לשבח צריך לומר בשמחה, כך בחג הסוכות צריך להיות בשמחה, כי חג הסוכות מתחילתו ועד סופו עיקרו שהאדם יקבל יותר עומק באתה בחרתנו מכל העמים, יותר עומק בשלא עשני גוי. עליך ללמוד את זה, עליך להבין את זה, עליך לשים לב לזה, עליך להרגיש ולראות שיש שני עולמות שאפשר להיות בהם.
וכפי שאמרו חז"ל (נזיר כג, א) בשנים שצלו את פסחיהם, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה - 'צדיקים ילכו בם' (הושע יד, י), וזה שאכלו לשום אכילה גסה - 'ופושעים יכשלו בם' (שם). הנה כי כן, יכולים להיות אפילו שני אחים או שני שכנים שמתגוררים זה לצד זה ואינם חיים כלל באותו עולם. הקב"ה רוצה שהאדם יבין שמדובר באמת בשני עולמות.
חוקי הממשלה אינם חלים עליו
כאמור, הרה"ק מראפשיץ ביאר בענין 'למען ידעו' - למען תזכרו לא נאמר, אלא 'למען ידעו', שהאדם צריך להרגיש את הקדושה. עכשיו זה לא לזכור יציאת מצרים, אלא להרגיש יציאת מצרים. ועל זה ראינו שכמה שהאדם ירגיש משמעות הדבר שאחרי יציאת מצרים הקב"ה הושיב אותנו בתוך ענני הכבוד... יש נחשים ועקרבים, יש חום וקור, אבל מה זה קשור אליך? יש אינפלציה, יש גזירות ממשלה, יש חוקים שפוגעים בכלכלה. מה כל אלה קשורים אליך? הם קשורים אליך רק אם במהלך מחשבתך אתה מתקשר אליהם ומתפעל מהם, ואומר: אוי ואבוי! אני עלול להיפגע ולהפסיד מזה. כמה שאתה מכניס את עצמך לעולם זה, אתה מוציא את עצמך מן הסוכה. אינך מקיים תשבו כעין תדורו.
עליך להבין שהקב"ה נותן לך את העצה להיכנס לסוכה ולהבין שכל הסיפור אינו קשור אליך. היכנס לתוך ענני הכבוד. כמה שתסכים לעשותו ותעמול לעשותו, תראה שאתה נמצא בעולם אחר.
שים לב אל הנשמה
עומד האדם על מפתן הסוכה ועליו לבחור באיזה עולם הוא רוצה לחיות, האם אני רוצה להיכנס לצילא דמהימנותא והקב"ה כבר יסדר לי את העניינים, כמו שנאמר 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'. בכניסתי לסוכה, לא הגוף הוא העיקר. אני אמנם דוחף את גופי פנימה, אבל העיקר הוא נשמתי שנכנס הנה. לנשמתי נעים מאוד בסוכה. לא חם לה. לגוף יש קצת טענות, בסדר, נדבר אתו אחרי יו"ט. עכשיו אין הזמן שלו. יש עת ספוד עת רקוד, עכשיו הוא עת רקוד. אומרים לגוף - לא עכשיו, לא בחודש תשרי. לגוף חם. הוא כל הזמן מזיע, אבל לנשמה נעים מאוד. תחשוב מי אתה. הקב"ה בחר בנשמתך והכניס אותך כאן לתוך הסוכה.
נסיונות הסוכה כהכנה לנסיונות השנה
אכן הסוכה היא כעין מראה למה שהאדם מרגיש לגבי נסיונותיו, כי בדרך כלל מזדמנים לו שם נסיונות לא מעטים המערערים את שיווי משקלו. בתחילה כשהוא נכנס לסוכה הוא כולו מלא אורות ואינו לוקח בחשבון מה שממתין לו. אך כיון שחולף הליל ומגיע צהרי היום, והוא בשנתו הראשונה שם, פתאום הוא מגלה שקרני השמש בוקעות מכל צד והילדים מתרגזים בזה אחר זה, והוא אומר לעצמו: לא נוח כאן. כעין זה יתכן שיהיה לו נסיון לגבי השינה בסוכה, אם מחמת רעש מהשכנים, או מחמת שאר ענינים, וחולפת לו המחשבה במוח: אולי אפשר להקל. ואף שאינו מקיל למעשה, סוף סוף הוא מרגיש לא נעים.
ולמעשה זה משמש כעין מראה לנסיונות שפוקדים אותו בחדשי טבת
כשהאדם מסכים לעשותו, זה מלווה אותו בכל השנה.
גופי תובע כל מיני דברים, אבל נשמתי איננה זקוקה להם. טוב לה מאוד. היא לא צריכה עכשיו את הכסף. להיפך, היא מאוד מרוצה מזה שהיא יכולה להתאפק מלעשות דבר שאינו כהוגן. היא שמחה שהיא יכולה לקחת קצת מכספה ולתת לצדקה. גופי לא מרגיש נוח עם זה. בסדר, אדבר אתך אח"כ. כעת אני רוצה להיות בצילא דמהימנותא.
בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ?
כשהאדם נכנס לצילא דמהימנותא הוא מרגיש טוב מאוד. אבל כדי להגיע למקום הזה באמת, עליו לעשות את פעולה: לעזוב את העולם הישן, ולהיכנס לעולם חדש. לקיים תשבו כעין תדורו. אל תעמוד עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. התיישב פנימה. יהיה לך כל-כך טוב, רק אל תתנגד. האדם מטבעו נוטה להתנגד. לא-לא-לא! אני פה. אינני הולך לשום מקום. תשבו כעין תדורו. זהו מצבי וזה הפלא ופלא.
לפעמים שומעים אדם אומר: לי טוב עם זה, אין לי שום בעיה - אבל אשתי אינה מסכימה. כך צריך האדם לגבי הישיבה בסוכה. לי טוב כאן, אני מאוד מרוצה כאן, זה לכתחילה שבלכתחילה. לגוף יש קצת טענות. בסדר.
מעשה באדם שחסך מכאובים
סיפר לי אברך שהלך להרחיב את דירתו וביקש לעשותו באופן שלא לבוא לידי עגמת נפש. לשם כך בדק היטב כמה כסף יש לו וכמה יוכל להשקיע ואיך יעשה את כל השלבים על פי סדר הגון. כחלק מזה, הוא פנה לשכנים והסביר להם בדיוק רב מה הוא רוצה לעשות, היכן הוא רוצה להרחיב, איך ומתי, ושאל להסכמתם, הכל כדי שלא לפעול בפזיזות באופן שאח"כ יבוא לידי עגמת נפש.
יום אחד, אחרי שכבר היה עמוק בתוך הבנייה, הוא קיבל הודעה משכנו הקרוב אליו, בה הוא כותב: לא הבנתי שאתה מדבר על עד די כך. אני רואה מה שאתה מרחיב פה ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה, וזה גוזל ממני את הכל, את האור ואת האויר, ועל כן אני מבקש שתעצור תיכף ומיד. לבקשתו הוא צירף גם אזהרה האומרת: אם לא תעצור, אנחנו נשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותינו כדי לעצור אותך.
ובכן, מי שנקלע פעם למצב כזה, יודע איזה משא כבד מתיישב על הראש. אוחזים כבר באמצע, פועלים לפי התכניות, וכאן בא אחד ומודיע שילך בכל חומר הדין. אפשר להיתקע עם זה שנים, להסתבך הן בבין אדם לחבירו והן בכסף, והעגמת נפש יכולה להיות נוראית.
אבל מה יהיה עם נשמתך?
העיקר שתבין שאם תעשה את זה בחג הסוכות... תיכנס לסוכה ותבין שלהיכנס לצילא דמהימנותא פירושו לשנות את מהלכי המחשבה, ולומר: הקב"ה מתנהג אתנו אחרת. הוא נותן לנו שפע למעלה מדרך הטבע... אז יהיו לך חיים נעימים בהרבה, חיים של קרבת אלוקים ושפע עד בלי די.
הוא ניסה להתייעץ עם אנשים, מה ואיך לומר לו, וייעצו לו ללכת אתו בשמאל דוחה וימין מקרבת. אבל הקב"ה עזר לו והוא אמר לעצמו כך: אינני מרגיש שיש לי מספיק ישוב הדעת לדבר עם פלוני כיהודי. אדבר אתו רק כשארגיש שאני מדבר אתו כיהודי. בינתיים נמתין. כך הוא החליט. והקב"ה הוסיף לעזור לו.
אתה הכינות מאור ושמש
הקב"ה הזמין לו את הספר מאור עינים ונפתח לו בפרשת כי תצא. הוא התחיל ללמוד: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. הנה איתא בגמרא דגיטין (ז, א) שלח ליה למר עוקבא בני אדם הקמים עלי וכו' שרטט וכתב ליה 'דום לה' והתחולל לו' והוא יפיל אותן חללים כו'. הענין הוא כי מה שלפעמים מצערים בני אדם לאחד, הוא מחמת הדינים שיש עליו למעלה ומתלבשים בבני אדם למטה לצער אותו, כאמור על פסוק 'ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי' (תהלים קיח, ז) פירוש כי הוא לְעֵזֶר מה שמתלבשים הדינים למטה בבני אדם, כי מזה יוכל לראות מה שלמעלה גם כן כך, רוצה לומר 'ואני אראה' למעלה 'בשונאי', פירוש על ידי שונאים שלמטה. והתקנה לזה להעלות את עצמו לבחינת עולם המחשבה ששם אין דינים כמו שכתוב (שם ה, ה) 'לא יגורך רע', והיינו על ידי ששותק ומקבל את הבא עליו יחיל ודומם, ומעלה את מחשבתו, כמו שכתוב 'דום לה" וגו' פירוש שיעלה את הדומיה דהיינו המחשבה לה', ואז יפלו חללים, פירוש, הדינים נופלים על ידי דביקות מחשבתו לה', וכמו שהגג הוא עיקר הבית, כך המחשבה העיקר באדם וסוככת עליו, כי על ידי המחשבה נשמר האדם ויודע להתיישב את עצמו כנודע לכן נקרא המחשבה בשם גג. והנה כשאדם בונה בית, מתעוררים הדינים, ובפרט בחוץ לארץ, כי הן מלאים כל חללי דעלמא, כנודע, והוא מצמצם את גבולן (על-ידי שהוא בונה בית יהודי שבו יעבדו את ה', יחנכו ילדים, יערכו שם סעודות שבת קודש, סעודת פורים ושולחן הסדר וכן הלאה). לכן אמרה התורה 'כי תבנה בית חדש', 'ועשית' הוא מלשון תיקון, 'מעקה', מלשון מעיקים המעיקים לך, תתקנם על ידי שתדבק את עצמך למעלה למקום המחשבה (כלומר, שתבין שאין זה קשור לפלוני אלא לדינים שיש עליך למעלה), דהיינו 'לגגך', כאמור, ואז אם תדבק את מחשבתך בבורא ב"ה, אז כי יפול הנופל, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי) שראוי ליפול, כי הדינים ראויים ליפול משבעת ימי בראשית, כנודע, רוצה לומר שיפלו הדינים ממך והבן".
האברך מעיד שהוא השתומם. שהקב"ה ידבר אתו כל-כך ברור?! חזר האברך לביתו, פתח את המאור עינים, ולמד את כל הדיבור יחד עם נוות ביתו. הבה נלמד. מה הקב"ה אומר לנו? הוא מספר שאחרי שהרגישו כל-כך שלווים בידיעה שאין זה קשור לפלוני, הוא פנה לפלוני ואמר לו: אולי נלך ליהודי חכם ונראה איך להתפשר. אמר לו הלה: דבר ראשון בא אלי הביתה ותראה למה אני מתכוון. חבל, נראה לי שאינך קולט למה אני כל-כך ברוגז. הוא הסכים מיד. הוא נכנס אתו לביתו ודיבר אתו כיהודי אל יהודי. הלה לא דיבר אתו קשות, רק אמר לו: אני רוצה להסביר לך. לא הבנתי שתרחיב באופן כזה. חשבתי שתרחיב באופן אחר, ואני חושש שזה יפריע לי. ואז הוסיף ואמר לו: לך תברר, אולי אפשר לשנות קצת את התכנית.
הלך האברך לברר, ומה יצא? יצא שאי אפשר לשנות את התכנית. התקשר אל שכינו והודיע לו שבירר ואי אפשר לשנות את התכנית. ומה השיב לו שכינו? - בסדר, תמשיך להרחיב לפי התכנית, רק אל תפתח חלונות לכיוון ביתי. תם ונשלם. רבי חנניא בן עקשיא אומר...
עולם שיש בו כללים אחרים
כך זה נראה כשהאדם שוכן בצילא דמהימנותא. אם לא היה מכניס את עצמו בצילא דמהימנותא, היה הסיפור מתגלגל ונמתח על פני כמה וכמה שנים, ובאותן שנים היה סובל מצרות ומעגמת נפש, ולא היה יכול להרגיש הנאה לא מגשמיות ולא מרוחניות, והיה נקרע מאלוקים ואדם. הדברים פשוטים. אין צורך לדבר, אבל תראו כמה אנשים לא זכו להיות בצילא דמהימנותא, ותראו איך הם נראים.
כמה מאיר לו לאדם כזה שנמצא בצילא דמהימנותא. הוא אומר כך: מה יש לי עם כל מה שקורה בחוץ? תן לי להיכנס לעולם אחר, עולם שיש בו כללים אחרים. אכן כן, מי שחי בסוכה, יש לו כללים אחרים. הכלל הראשון הוא: אם יש לך בעיה, פתח מאור עיניים. יש מהלך. יש פתרונות לבעיות. חושבים אחרת, מגיבים אחרת לדברים ולאנשים. כל-כך טהור. 'הרים כדונג נמסו'. הרים שלימים נמסים כמו דונג. הכל נהפך כאילו לא היה. בדיל ויעבור.
אילו היה האדם קולט כמה העולם האחר ממשי... המוח שלך מתחיל לפעול אחרת. מה מדבר אליך? למה אתה משתוקק? על מה אתה מתפלל? על מה אתה מצפה? כשמישהו אומר לך שבקדושת כתר של הימים הקדושים אתה יכול לפעול לעצמך או ילדים טובים או עשירות או אריכות ימים או רוח הקודש, במה אתה בוחר? ובכן, אם יש לך ספק, סימן הוא שעדיין אינך בצילא דמהימנותא. אם יש לך שאלה, אין זה אלא שאתה עדיין בעולם הישן ואתה מסתכל מהחלון ורואה שיש צילא דמהימנותא. מי שיושב בתוך צילא דמהימנותא, אין לו שאלה.
ואף לא לגבי ילדים טובים. פשוט לו מאוד מדוע הוא הגיע לעולם ומה התכלית של נשמתו בעולם. יש לו כללים אחרים. מוחו נוסע על נתיב אחר לגמרי. זהו מה שהקב"ה רוצה באמרו 'למען ידעו'. אתה צריך להרגיש, כי אם לא תרגיש, שוב תחשוב על כל דבר שהוא נסיון וסטירה.
הורם והוכנס לצילא דמהימנותא
סיפור נוסף ששמעתי מאברך, והפעם עם פרשה רוחנית. הלה התמודד שנים רבות עם נסיונות קשים ביהדות. מסביב הכל היה נראה נוצץ, התורה והתפילה, אבל בפנים הוא היה כל-כך אכול. הוא ידע איזה יצר הרע שחור יש בתוכו וכמה הוא נכשל וכמה רחמי שמים הוא צריך. מה לעשות? אינני יכול. כבר החלטתי אלף פעמים שאני מפסיק ועדיין אני באותו מקום.
בליל יום כיפור, אחרי אמירת כל הסליחות והפיוטים, הוא חזר לביתו והתחיל לבכות בדמעות שליש לרבש"ע: אל תשליכני מלפניך. אני לא מבקש ממך שום דבר חוץ מזה. עזור לי. אני רוצה להיות טהור, אני רוצה להיות קדוש, אני רוצה להיות קרוב אליך, והמצב הזה לא יכול להימשך. הוא בכה ובכה. דבר אחד אני רוצה. אני רוצה לחיות בעולמך - לא להיות מוצלח.
יש שהמעשה היה אשתקד ביום כיפור (תשפ"ג). אנו עומדים יותר משנה לאחר מכן. הקב"ה קיבל את תפילותיו. שנה ראשונה בחייו שהיתה שנה טהורה זכה ונקייה. הקב"ה עשה לו נס. אכן כן, הקב"ה גם ניקה אותו מן העבר. זה היה כרוך בקשיים - קשיים די גדולים. אבל לא היה לו שום ספק לגבי הנעשה. הקב"ה הרים אותו, הכניסו בצילא דמהימנותא, וסידר אותו הן להבא והן לשעבר. הוא הוציא אותו מדבר שהיה כל-כך מורגל אליו, ויחד עם כן הוא מכבסו בבורית כדי שיוכל לזכות לרוח הקודש.
העיקר הוא שהוא נמצא עכשיו בעולם אחר. הוא לא פה. הוא בצילא דמהימנותא. הוא בעולמו של הקב"ה. אמנם כן, כשעוברים עליו קשיים, הוא צריך להתחזק. הוא לא מלאך. בצילא דמהימנותא מכניסים אנשים, 'ואנשי קודש תהיון לי' - לא מלאכים. אבל מה רץ לו במוחו? מה מסתובב לו בראש? מסתובבים לו בראש דיבורים של ה'אור החיים' הק', מאמרי חז"ל, דברי התנא רבי עקיבא לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, הקב"ה מנקה אותי, הקב"ה מרומם אותי, תראה, הוא מרומם אותי, 'אכן שמע ה' לקול תפילתי'.
מה הוא ביקש? אכן כן, אפשר לבקש ולקבל (זיך אויסבעטן) 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב'. מה הוא ביקש? הוא ביקש להיות קרוב אל ה'. אני לא רוצה לחיות כפי שאני חי היום. אני רוצה להיות קרוב אליך, אני רוצה לחיות בצילא דמהימנותא. וזה מה שהקב"ה נתן לו.
החדש, כך הוא סולד יותר מהדברים שהיה רגיל בהם. הוא מתחיל למאס מהבטחון בנדיבים. מה, אני צריך עכשיו להתחנף לפלוני ולמצוא חן בעיניו?! היעלה על הדעת שאנהל את חיי לפי מה שפלוני אומר או חושב עלי?! פע! זה נגמר.
רק מי שעדיין נמצא בעולם הישן מכלכל את צעדיו לפי מה שאחרים אומרים או חושבים, אבל זה עולם מלא חושך, מלא כאב. וכי האדם לא מרגיש בעצמו כמה זה חלול? ומאידך - כמה זה מאיר כאשר הוא מתחיל לחשוב אחרת ונהפך לאיש מסוג אחר לגמרי?! איך אדם אומר: אני שייך לליגה אחרת. אני לא מאותו סוג של אנשים. אתה יכול לשמוע את השיג ושיח של האדם כדי לדעת מאיזה סוג הוא. אינך זקוק ליותר מחמש דקות של שיחה בכל נושא שהוא עם האדם כדי לראות באיזה עולם הוא חי. אתה יכול לדבר אתו על 'נייעס'. תראה תיכף ומיד מה מדבר אליו, מה מביא לו התפעלות, מה לא מביא לו שום התפעלות, על מה הוא מסתכל בהערצה, למה הוא משתוקק.
אני שייך לליגה אחרת
אלה הם סיפורי החיים האמיתיים שלנו. זה לא בחינה, כאילו אומר: כתוב בספרים שנעשה צירוף בין שני שמות. השמות והצירופים שבספרים, נועדו רק למשוך את האדם מתוך פרשיותיו, לרומם אותו ולהכניס אותו אל תוך העולם הנכון עולם שבו 'אוהבי ה' שנאו רע'. אנשים השייכים לעולם הזה - אינם מסוגלים לסבול אנשים שחיים חיים שקריים ומגושמים. כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי כשיצא מן המערה. אמנם הוא היה בדרגה גבוהה לאין ערוך, עד שכל מקום שהביט בו - נשרף.
היכי דמי אהבת ה'
הגה"צ רבי אברהם ארלנגר זצ"ל, בעל ברכת אברהם על הש"ס, ביקש פעם לתאר היכי דמי אהבת ה', אמר כך: דמו בעצמכם שמודיעים לכם מן השמים שבשעה הקרובה תהיו פטורים מקיום התורה והמצוות; תוכלו לעשות ככל העולה על רוחכם במשך כל אותה שעה ולא תענשו ואף לא תיפגם נפשכם, וכעבור אותה שעה תחזרו לחיובכם כבראשונה, מה הייתם עושים במשך שעה זו? ובכן, מי שאהבת ה' מפעפעת בלבו, היה חוטף באותה שעה ונותן מעשר כספים יותר מחומש.
אבל ככל שהאדם מוסיף להכנס בעולם הוי אומר: השאלה היא מה קרה עם האדם, מה קרה אתך, האם נשארת אותו דבר, אך כפעם בפעם אתה מכניס לקופה איזו צדקה או כל מצוה אחרת שתעמוד לך כזכות, או שהתרחקת מאותה דרך חיים, ואתה מבקש אך ורק את הקב"ה. הוא יודע את זה, הוא מרגיש את זה, הוא יודע היטב מדוע התורה צותה 'וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך'. מצוה זו אינה אצלו בבחינת חוקה. הוא מבין שהאהבת ה' צריכה להשתרש בתוך המוח והלב. הוא לא רוצה לצאת. מגיע מוצאי סוכות ואינו רוצה לצאת מהסוכה. צועקים לו בל תוסיף. ברגע שהוא שומע שהקב"ה צוה כן, מיד הוא יוצא ושב לביתו, באמרו: אותו אני מחפש, את הקב"ה.
לא בדיוק כפי שהוא רוצה, הוא מרגיש מצוקה. כל מוחו עסוק בזה ואינו נותן לעצמו לפתח את המושגים החדשים של נוחות. אתה מדי עסוק בהתגוננות, אתה חוסה בצלם של דברים אחרים. האדם צריך לעשות את הצעד המוציא אותו מאותה נוחות.
עצה טובה להתעסק בעבודת החג
עצה לדבר היא מה שדיברנו בעבר בשיעורי הבטחון שכאשר האדם שקוע במילוי שליחותו, זה גובר על ההרגשות שיש לו. אם אין האדם עושה כלום, אלא רק יושב ונח, הוא יכול לשמוע את הזבוב מגיע מרחוק - את אשר יגורתי בא לי. הוא מרגיש אותו מתקרב, ובדמיונו הוא שומע כבר שני זבובים. אם קצת חם לו, הוא מרגיש את החום מציק לו. זה באמת בעיה בשבילו. הוא מרגיש כל דבר קטן, ושומע כל דבר עד הסוף. מדוע? כי אינו עושה כלום, וכיון שאינו עושה כלום, נשמתו כבויה, וממילא הוא מרגיש כל דבר כי הוא בשר ודם. לא כן הדבר כשהאדם שקוע לגמרי באיזה דבר, כי אז אינו שומע ואינו מרגיש.
אין לי מה לחפש בחוץ
אבל לצאת מהמציאות של צילא דמהימנותא, אינו יוצא, כי אין לו לאן לחזור. הוא שואל: לאן אני יכול לחזור? הדבר דומה למי שמסובך בחובות וכדומה והנושים רודפים אותו, והקב"ה עזר לו שבשבת הוא יכול להתנתק מהכל, לשיר להקב"ה ולהיות כל-כך קרוב אליו, כי בצאת השבת אינו רוצה לצאת מן השבת.
לא תמיד משום שהוא במדרגה כה גבוהה, אלא משום שהוא מספיק חכם לדעת שאין לו מה לחפש בחוץ. כשאני יוצא מן השבת, כשאני מסיים לומר ויתן לך, לא מחכה לי אושר גדול. לאן? לאן אתה רוצה שאברח? הן אני יודע מה מחכה לי. עזוב! תן לי להאריך בסעודה שלישית כמה שיותר.
יש שהאדם יושב בסוכה עם משפחתו ואינו עושה כלום. בשתי הדקות הראשונות הוא עוד התלהב, אבל אח"כ הוא לא עוסק בכלום. סתם מדברים דברים בטלים, אז הוא מרגיש כל דבר. מה לעשות? כל דבר כואב לו פי עשר. ובכן, לו חכמה תשכיל, מיד שאתה מתחיל לראות שכל דבר כואב לך וכל דבר גוזל ממך את שמחתך ואת ישוב דעתך, קח ספר חסידי ותתחיל להתלהט בחג הסוכות.
אך בשביל כך צריך האדם להתרגל למשמעות האחרת של המושג נוחות - באקוועמליכקייט. האדם רגיל כל הזמן להתגונן. מספיק חם? מספיק קר? אם זה כך הרי נכנסים אל הסוכה. היכנס לצילא דמהימנותא, היזכר בדיבור נאה, תשמע מבנך איזה פירוש מאלף, שיר שירה, אל תתן למוחך להיות ריק בסוכה. אם מוחך ריק, אתה יוצא מצילא דמהימנותא. אמור לעצמך: אני רוצה ללכת לצילו של הקב"ה, אשר שם הדברים פחות מכאיבים אפילו מבחינה טכנית. לשם אני רוצה ללכת. כל השנה זה כך. כשהאדם מכניס את עצמו באמונה ובשבת קודש, דברים פחות מפריעים לו.
שהצדיקים אמרו: אתה יודע מה? אתה מצטער, צא מהסוכה. אם אתה מצטער, זה באמת לא בשבילך.
אבל אם הוא נראה כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים, שלא ראו שינה בעיניהם... הולכים מחיל אל חיל... כאן רוקדים, כאן מתפללים, כאן מוסף, כאן ד' מינים. קדימה! - אזי אין לו זמן לחשוב.
לא ראינו שינה בעינינו
רואים זאת בכל-כך הרבה אופנים. אם תאמר לאדם להישאר ער כל הלילה. אל תעשה כלום. שב כאן על הכסא הישן בבית החולים. מיד תראה שהוא מתחיל להתלונן על הכסא שאינו נוח ועל העייפות שמשתלטת עליו. לעומתו, אדם שיושב בליל שבת ושר ניגונים להקב"ה, אינו שם לב על מה הוא יושב ואינו זוכר בכלל מה השעה.
כך הוא לגבי שינה וכך הוא לגבי אכילה וכך הוא לגבי כל דבר. מי שיושב בטל, לא די שאינו שוכח לאכול, אלא כל היום הוא חושב אולי שבת היום ועוד לא אכלתי סעודת רבי חדקא. כל היום באה לו המחשבה במוחו: שמא עוד לא אכלתי. וכעבור שעתיים, הוא רוצה לאכול שוב... אפשר לאכול כבר ארוחת ערב עכשיו, נכון? יש אנשים שאוכלים כבר בשעה חמש... לעומת כן, כשהאדם עסוק, אפשר לראות אותו נזכר פתאום: אה, באמת שכחתי לאכול היום.
אכן גם אם אין האדם מצליח בכך לגמרי, עכ"פ זהו הרעיון. תבין שכמה שתוסיף להיות עסוק בתורה ומצוות וגמילות חסדים ובשמחת החג... רקוד בסוכתך ותראה ששום דבר לא מפריע לך... ואז כל השנה דברים פחות יפריעו לך. לא תהיה כזה מפונק ומצומצם, כי הדברים החיצוניים מפריעים רק למי שיושב בחוסר מעש. לא כן כשהוא שקוע בתורה ותפילה, בשמחה ובהודאה, כי אז אין כואב לו כלום.
וזה מה שהקב"ה אומר: כפי שלא מציקה לך הזיעה כשאתה שקוע באיזה דבר לגמרי ואתה בשמחה, וכפי שלא מפריעה לך השעה המאוחרת בליל הסדר... האדם יושב בליל הסדר בראש השולחן ושר שירות ותשבחות עם בני ביתו. הוא כל-כך נהנה, הוא כל-כך זורח. מה אכפת לו שהשעון כבר מורה כבר על שלוש וחצי. ברוך השם שזכיתי שאני יכול לשיר שירה חדשה, שאני יכול לומר שיר השירים, שהצלחתי לגעת בנקודה כל-כך עמוקה בלבי... כך זה יקרה לך גם במשך השנה, וגם כשתיקלע לפרשה של ממון.
אין צורך להיות בעל יסורים
כך הוא הדבר כשהאדם יושב בסוכה בחול המועד והכל ישנוני ומתנהל בעצלתיים, כיון שהוא נותן לעצלות להשתלט עליו, אינו יכול להיכנס לצילא דמהימנותא, כי כל דבר מקפיץ אותו. כפי כשהאדם נמצא באותו עולם מנותק, שום דבר לא כואב לו. אפשר לראות אדם שמרגיש בעל יסורים נורא עד מאוד, מדוע? כי פלוני אמר לו ופלוני דיבר עליו סרה. כנגדו אפשר לראות אדם שמדברים עליו סרה בכל עת ואינו מרגיש שום יסורים. מה בכך שפלוני דיבר עליו? הוא לא שמע בכלל. הוא דווקא כן שמע, אבל מבחינתו הוא כאילו לא שמע. זה לא נקלט אצלו בכלל. הוא נמצא בצילא דמהימנותא. אמור מה שאתה רוצה, אני ממשיך ללמוד.
אומר הקב"ה: 'למען ידעו דורותיכם - כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. ביציאת מצרים נתתי לכם את הכח, זה כבר בתוככם. נולדתם קדושים 'כי חלק ה' עמו', ואתם יכולים להראות זאת. היכנסו לעולם זה...