שמחת המים התחתונים
בגמרא מבואר ששמחת בית השואבה היתה לכבוד קיום מצות ניסוך המים, וכאן הבן שואל: במה מיוחדת מצוה זו מכל המצוות? בני ישראל הרי מוקפים במצוות ערב ובוקר וצהריים, וביניהן מצוות יסודיות, כמו: ק"ש, תפילין ותלמוד תורה כנגד כולם, אשר מקשרות את האדם לרבש"ע בכל האופנים, ומדוע דווקא במצוה זו שנראית כמצוה קלה שלוקחים קצת מים ומנסכין אותם על המזבח, עושים ממנה עסק כה גדול ורוקדים ושמחים כל הלילה. הדבר באמת אומר דרשני, והבנתו צריכה להעמיק באדם משנה לשנה עד שיתעורר לבו בשמחה.
והנה במדרש מבואר שבשעה שהפריד הקב"ה בין מים העליונים למים התחתונים, היו המים התחתונים בוכים שהתרחקו משרשם. הבטיח להם הקב"ה שיעשו בהם שתי מצוות חשובות. האחת, שיתנו מלח על הקרבנות, ושניה שינסכו אותם על המזבח, ושמחו המים בראותם שלא התרחקו לגמרי ועדיין אפשר להתקרב אל שורשם בשני אופנים.
ובשם משמואל מבאר שמפני כך עושים שמחה גדולה בעת ניסוך המים, כי דומים לאב ובן שהתרחקו זה מזה וחזרו אחר זמן רב ונפגשו, ומפני כך עושים שמחה זו רק בעת ניסוך המים ולא בעת שמפזרים את המלח על הקרבנות, כי המלח כבר נתקרב קצת כאשר השמש יקדה על המים וייבשה אותם, מה שאין כן המים הניסכים על המזבח שהם נשארו בריחוקם הראשון, כי לכן שמחתם גדולה יותר.
מה לו לאדם ולשמחת המים?
ואחרי כל זאת, עדיין קשה לו לאדם להתעורר הוא עצמו בשמחה, כי מה לו ולשמחת המים? ואם המים שמחים, מה לו לשמוח? ואף שישתתף בשמחתם, קשה להבין שיגיע מזה להתפשטות הגשמיות עד כדי שאיבת רוח הקודש. ואף כי נבין שהמים רק משל הם לאב ובן שהתרחקו זה מזה, ואם יתבונן האדם באב ובן עצמם שנפגשו אחרי עשרים שנה שלא ראו זה את זה, בוודאי יתפעל ואף יספר לאחרים את אשר חזו עיניו, עדיין לא נוכל להבין איך יגיע מזה לידי שאיבת רוח הקודש. כדי לשאוב רוח הקודש, צריך לגעת באיזו נקודה באדם ששייכת אליו, לא למים ולא למלח, כי רק כשמדברים על נקודתו, רק אז אפשר לפעמים להוציאו מכליו. התפעלות והתרגשות אמיתית אינה באה לו לאדם מתוך שרואה את הנעשה אצל אחרים, אלא על-ידי שמתעורר דבר מה בתוכו פנימה, אז הוא יכול להוזיל דמעות או לצאת בריקוד.
והנה בדברי חיים מבאר שהשמחה נובעת מכך שהיינו רחוקים ונתקרבנו בראש השנה ויום כיפור על-ידי עבודת התשובה, ואף שכעת כבר יכולים להבין כבר מה מקור ההתפעלות, מכל מקום עדיין אינו מספיק. אנו צריכים להשכיל ללמוד את הסוגיא עד כדי התפעלות ממש, ולא שתישאר כפרפרת בעלמא, שהרי זוהי העבודה להתרומם ולשאוב רוח הקדושה משמחה זו.
מילוי הרצון כמפתח לשמחה
ובכן, יסוד פשוט יש שצריכים לחזור עליו כל פעם שעוסקים בעבודת השמחה, ובפרט בעת הזאת שזוהי עבודת היום, כי רק כך יכול האדם לבוא לידי שמחה אמיתית. זהו המפתח היחיד. בספר העיקרים כתב, וכן הוא בכד הקמח ובאורחות צדיקים, בביאור נקודת השמחה, שכאשר יש לו לאדם השתוקקות לאיזה ענין, יהיה מה שיהיה, ורצונו מתגלה יותר ויותר להגיע אליו ולהשיגו, כיון שהוא באמת מצליח להשיגו ורצונו יוצא מן הכוח אל הפועל, הוא מתמלא שמחה גדולה. רק זה יכול למלא את האדם בשמחה ושום דבר אחר אינו יכול לעשותו.
וסיבת הדבר, כי השמחה מחלחלת במקום העמוק ביותר שבנפש, והמקום העמוק ביותר שבנפש שני מצבים יש לו, הראשון קודם שהאדם נושע, והשני לאחר שנושע. המצב הראשון, נקרא רצון, כידוע שהרצון גבוה מן החכמה. כל המחשבות שהאדם חושב וכל התוכניות שהוא מתכנן, כולן באות אחר הרצון. הדבר העמוק ביותר ששואבים לתוכו את כל חושי האדם, זה הרצון החזק שיש לו. אף אצל הקב"ה כביכול זה כך. איננו יכולים להבין, אבל כך מבואר בזוה"ק, שרצונו של הקב"ה הוא הדבר הגבוה ביותר. הקב"ה רצה שתהיה בריאה. הרצון הוא מדת הכתר שהיא גבוהה ממדת החכמה ואין בה טעם. יכולים לראות אצל האדם שפעמים שאינו יכול להסביר את רצונו. הוא יכול לומר איזה רצון יש לו, אבל אינו יכול להסביר מדוע יש לו רצון זה, והסיבה שאינו יודע, כי אינו יכול לדעת, כי הרצון גבוה מן החכמה. הוא החלק העמוק ביותר אצל האדם. וכשהרצון עדיין לא התממש והאדם מחפש את הדבר ומשתוקק אליו, יש לו התעוררות של חיות, כי כשאין האדם רוצה כלום – אינו חי. רק כשהוא רוצה – אז הוא משתמש בכלי המעשה שלו ובכוח פיו, הכל כדי להגיע לאותו דבר שהוא כה רוצה. והמצב השני הוא כשהוא זוכה למלא אותו רצון, כי אז נפשו מתמלאת באור והוא מרגיש שהוא חי באופן הנפלא ביותר של חיים.
זהו היסוד שהאדם מסתובב סביבו במשך כל ימות חייו. לא תמיד הוא קולט, לא תמיד הוא יכול להסביר אותו באותיות, אבל כך הוא המציאות, ואין זה קשור ליהדות. יסוד הוא באדם וקיים אצל גויים ולהבדיל אצל יהודים, קרובים ורחוקים. החילוק ביניהם הוא רק מה רצון האדם ובאיזה כלים הוא משתמש להגיע אליו, אבל הנקודה קיימת אצל כולם בשווה כי הנפש נאצלה מהקב"ה. וכך כתב בספר העיקרים שהשמחה הגדולה ביותר אצל הקב"ה היא כשהוא רואה שרצונו התמלא, כמו שנאמר: ישמח ה' במעשיו, וכפי שכתב האר"י ז"ל שזה עולה על שמחת תורה.
כשהקב"ה רואה שאחרי כל-כך הרבה קשיים וחשכות בא היהודי ומשליך את כל הבלי העוה"ז ורוקד לפניו עם ספר התורה ומגלה את אלוקותו בעולם, הוא מתמלא שמחה וכל העולמות מתמלאים שמחה. סיבת השמחה היא כי נתמלא רצונו. הקב"ה הרי ברא את הבריאה כדי שדבר זה יתקיים, וכשהוא מתקיים, יש שמחה גדולה בשמים. מבאר הספר העיקרים שכאשר רואה אדם מה גורם לשמחה אצל הקב"ה, עליו להבין שכיון שנברא בצלמו ובדמותו ובמדותיו, זה פועל גם אצלו באופן זה. יש לו לאדם רצונות, וכשהם מתמלאים, הוא מתמלא שמחה גדולה.
הוא מביא דברי החכם (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. כשאין נותנים לו לאדם לעשות איזה דבר, מתעורר בו רצון לעשותו דווקא, וכיון שרצונו מתחזק, אף השמחה שהוא מרגיש אח"כ כשהוא מצליח לעשותו, גדולה ועצומה, כי השמחה תלויה תמיד בגודל הרצון והתשוקה.
עבדו את ה' בשמחה
וכשאנו מבינים יסוד זה, אנו צריכים לקחת אותו לכל עניני השמחה בעבודת ה'. אחרת, לא נוכל לעורר את השמחה. שומעים תמיד על שמחתם של הצדיקים כשנכנסו לסוכה. אי אפשר לתאר את ברכת שהחיינו שלהם, ואת גודל שמחתם כשזכו לברך על הלולב, וכן מה שאמר האר"י ז"ל שהשיג את כל דרגותיו רק על-ידי שמחה של מצוה, והשאלה נשאלת: ובכן, איך עושים את זה? מה עושים כדי באמת להגיע לשמחה של מצוה? אכן בדרך כלל נשתמש בכל מיני דיבורים מהצדיקים – אתה יודע? כתוב בשם ה'קדושת לוי' ומעוד מהצדיקים אשר מפיהם אנו חיים, שאם היה היהודי מבין איזו שמחה יש בברכת שלא עשני גוי, היה יוצא מהכלים וכל היום היה מתהלך מלא שמחה. ושוב השאלה נשאלת: איך עושים את זה? האדם אומר כך: קמתי היום עם עינים דבוקות. אמור לי מה אני צריך לעשות עכשיו? אתה יכול להסביר לי? מה אני צריך לעשות כדי להיות בשמחה מעצם זה שאני יהודי. בינתיים זה לא קרה. אמרתי אתה בחרתנו מכל העמים ושמעתי את כל דיבורי הצדיקים ואני יכול אפילו לחזור עליהם ולהסבירם, אך אינני מתפעל. אני מרגיש טוב – ברוך השם, אני יהודי, כמה נפלא. אבל אני לא יכול לומר שאני יוצא מכליי עד שתשרה עלי רוח הקודש.
אין שמחה בלי רצון ותשוקה
אכן לפני שבאים אל התשובה, צריך להקדים שזה ברור שאם האדם לא היה חוטא והיה נקי לגמרי מכל עוון ואשמה, היה מרגיש יותר את נשמתו והיה שמח בוודאי בשמחה של מצוה, וכפי שבאמת היה אצל הצדיקים שיצאו מכליהם מרוב שמחה בגלל שהיו נקיים. אך העניין שגם אנשים פשוטים כערכנו צריכים לבוא לידי שמחה הגם שהגוף מסתיר את הנשמה, ולכן צריכים אנו לדעת מה נעביד אנן כדי שנבוא לידי שמחה, במיוחד כשמדובר בשמחת בית השואבה שנועדה גם לאנשים הפשוטים כמו שאמרו חז"ל שהיו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. נכון שהצדיקים רקדו באמצע, אבל בגמרא מפורש ששמחת בית השואבה נועדה גם לפשוטי העם, שגם הם יבואו לידי שמחה עד כדי שתשרה עליהם רוח הקודש, והשאלה היא איך עושים את זה.
מלמדים אותנו הראשונים שכל עוד לא יהיה האדם מלא בתשוקה ורצון, לא יוכל לבוא לידי שמחה, כי שני חלקים של דבר אחד הם. תחשבו על ציבור אנשים שמחלקים אותם לשנים ורק לחמישים אחוז מהם משמיעים חציו הראשון של סיפור דרמטי ומשאירים אותם בשיא המתח – ההמשך יבוא בשבוע הבא, אז נספר לכם מה היה סופם של הגנבים שברחו מבית האסורים... בשבוע הבא מגיעים הללו לשמוע את החצי השני של הסיפור, ואתם מגיעים הנותרים מבלי שיידעו שיש איזה התחלה מפחידה לסיפור. אלו ואלו באים לשמוע, אך אלו ששמעו את החצי הראשון, מגיעים עם עינים פקוחות לרווחה וכבר מהרגע הראשון שהמספר פותח את פיו, יודעים במי ומי מדובר ורק מחכים לשמוע מה עלה בסופם ולכן בולעים כל מילה היוצאת מפיו וכל חושיהם נכוחים. והאחרים לעומתם, מסתכלים כל העת בשעונם לראות מתי מגיע זמן ערבית. אפשר לראות זאת בבירור ולהראות באצבע מי נמנה על הקבוצה הראשונה ומי נמנה על השניה...
השמחה תלויה בהכרת הסיפור
שמחה היא החלק השני של הרצון והתשוקה. שמחה היא רק תוצאה. תמיד זה כך. היא תוצאה של מי שהשתוקק לאיזה דבר והשיגו. וכך הוא גם כשמדברים על שמחה של מצוה שבה האדם רוקד עם הקב"ה. מה שכתוב שכתוב במדרש שהמים התחתונים קנאו במים העליונים, זהו ההתחלה להסביר את המציאות של העוה"ז, וכעת יש לו לאדם ללמוד את הסוגיא היטב כדי להבין היכן הוא נמצא בסיפור. המים התחתונים בוכים. מדוע הם בוכים? כי הם התרחקו. ובכן, צריך להבין שמדברים בלשון נקיה. לא רוצים להשכיב את האדם על השולחן ולדבר עליו, לכן מדברים על המים, אבל האדם צריך להבין על מי מדברים. מדברים על מציאות שבה הקב"ה לקח נשמתו והרחיקם מתחת כסא כבודו. נשמותינו היו כל-כך קרובות שאי אפשר אפילו לתאר את הקרבה, ואז נטלן הקב"ה והכניסן לגופים, וכדאיתא בזוה"ק שכאשר האדם נולד – שמחים שמחה גדולה, וכשהוא נפטר בוכים ומתאבלים, ולמעלה בשמים זה להיפך. כשהנשמה צריכה לצאת לדרך הארוכה ולהכנס לתוך החושך, היא בוכה, אבל כן, זוהי התכלית. הקב"ה מטיל עליהם שליחות ואינה יכולה להתנגד. מורידים אותה למטה ומלווים אותה ובוכים אתה ומרגישים בצערה. כך גזרה חכמתו יתברך. א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. הנשמה מוכרחת לרדת לזה העולם. ואח"כ אחר שהאדם ישב ולמד כל ימיו מתוך הדחק וקיבל יסורים באהבה ועסק בתשובה, כשנשמתו נפרדת מן הגוף ועולה למעלה, כל העולמות מתמלאים שמחה וכולם באים לקבל את הנשמה בדיצה וגילה.
וכשאנו מתבוננים, ככל שהאדם יכיר יותר את הסיפור האמיתי שמתרחש עם נשמתו, כך יוכל להיות יותר בשמחה, וכי ספק יש בדבר?! תכיר את הסיפור האמיתי. לא את הסיפור שמספרים בעוה"ז. בא נלמד על מה שקורה בעוה"ב. הנשמה שהתרחקה משתוקקת בכל עת לחזור למעלה. תן לי איזו מצוה, תן לי קרבת אלוקים, תורה לשמה, תן לי את האפשרות להטיב ליהודי במסירות נפש, תן לי לחזור קצת. אין תשוקה יותר גדולה מתשוקתה של הנשמה לחזור אל כור מחצבתה, כפי שפירשו הצדיקים לשון רש"י בפסוק כמה לך בשרי: לשון תאוה ואין לו דמיון. אין עוד תשוקה כזאת בעולם.
מדת השמחה כמדת התשוקה
והסיבה פשוטה, כי כל התשוקות שבעולם על כל צורותיהן ולבושיהן, נובעות מכך שהאדם מחפש קצת חיות, קצת תענוג, קצת הרגשת רוממות, והנשמה הלא מגיעה ממקור התענוג, והרי היא יודעת במה מדובר ומשתוקקת לזה בתשוקה שאין למעלה ממנה, וככל שיוסיף האדם לשים לב לתשוקה זו שבאמת קיימת... התשוקה הרי קיימת. השאלה היא האם האדם נותן לה להתגלות, האם הוא מנסה בכל עת להשתיק את נשמתו – תשתקי, אל תטרידי אותי, תני לי להתקדם הלאה, תני לי לאכול ולשתות, או שהוא מחליט לחסום את פיו ולהגביל את גופו כדי שנשמתו תוכל להשתובב קצת בשבת קודש ולשיר י-ה אכסוף נועם שבת, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.
כשאתה נותן לנשמתך להתגלות, הרצון הפנימי שלך לחזור אל השורש מתגלה. אתה מקיים את החלק הראשון של הסיפור. אתה נמצא בשבוע הראשון כשמספרים את החלק הראשון. אתה חי עם זה, ביום ראשון, ביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי. אתה מונח בזה וצועק: הלוואי! והרצון הזה אינו רצון של כן או לא. הוא רצון שאינו נגמר. בספר העיקרים אומר שבגלל שהרצון לרוחניות אינו יכול להגמר כי אין לו גבול ואין לו תכלית, לכן יכול היהודי להגיע לכל-כך הרבה שמחה. הכלל הוא שכאשר יכיר האדם את המתרחש עם נשמתו ויראה כי זכה להרגיש קרבת אלוקים כאן בעוה"ז, תהיה שמחתו גדולה ועצומה.
וזהו היסוד של המים העליונים והמים התחתונים. הסיבה שעושים שמחה גדולה דווקא בניסוך המים היא כי המים התחתונים מבטאים את הנקודה הזאת. המים התחתונים הגיעו למרחקים. אין להם עבודה, אין להם קרבת אלוקים. הם רחוקים. להיפך, הם מקור התאוה כידוע. לכן עכשיו כשמנסכים מהם לה', שמחתם כפולה ומכופלת, כי היתה להם ההשתוקקות הגדולה ביותר. ואדרבא, דווקא בגלל שמנסכים אותם רק בשבוע אחד בשנה, לפיכך שמחתם גדולה יותר ויותר, כי תשוקתם להתקרב הולכת וגדלה מיום ליום. ולכן מבואר בספרים ששמחת בית השואבה מיועדת בעיקר לאלה שהתרחקו, וכך הוא ב'שם משמואל', שהיא מיועדת לאלה שראש השנה ויו"כ לא הועילו להם. עד כדי כך. ראש השנה ויו"כ לא הביאום לידי התפעלות, אבל שמחת בית השואבה מדברת אליהם. הם מבינים שגם הם יכולים להשתוקק ולהתקרב אל ה'. כמה שיבין האדם שהוא יכול להתקרב, כמה שיבין גם חלק א' וגם חלק ב' – תהיה לו שמחה גדולה.
שמחה והודאה על העתיד
נבאר עוד נקודה זו: אחרי שאנו מבינים שברוחניות העתיד כבר קיים עכשיו במדה מסוימת, אנו רואים דבר נפלא. בגשמיות, אף שהאדם מצליח להביע את רצונו באופן החזק ביותר, לדבר עליו ולהיות שקוע בו, עדיין אינו בא לידי שמחה, כי הגם שהוא רוצה, מי אומר שרצונו יתממש. לעומת כן, כשהיהודי שר בשבת קודש י-ה אכסוף נועם שבת... נפשי חולת אהבתך... בעצם זה שהוא מביע את רצונו, הוא מרגיש כבר את הרוממות, וממילא כבר מונחת בזה התשובה, והרי הוא מרגיש טעם בשבת. הכלל הוא שבשבת כשאתה מבקש על השבת, אתה מרגיש את השבת. אם אתה מפשיט את עצמך מהעוה"ז, כלומר, אינך חושב עכשיו על העוה"ז, אלא על העוה"ב, אתה מדבר על העוה"ב ושר על העוה"ב, עוד ניגון ועוד ניגון, תיכף ומיד אתה מרגיש את טעם השבת, כי כשהנשמה מתגלית, אתה מרגיש קרבת אלוקים.
ושמחת לפני ה' אלוקיך
כך הוא הדבר כשהאדם רוקד. כשהאדם יכול להודות לה' על שנתן לו יכולת להשתוקק ועל שנתן לו דרך להשתוקק, כשיתמלא רצונו, תהיה בדרגה אחרת לגמרי. כפי שהשמחה שהאדם משיג על-ידי הישגים גשמיים, יש להם את הכללים הגשמיים, כגון מה שאמרו חז"ל משביעו רעב מרעיבו שבע, ומה שאמרו יש לו מנה רוצה מאתיים... כיון שעוררת בך רצון לכסף, תהיה לך שמחה לרגע אחד בלבד, כשתקבל את המנה, אך שמחתך תלקה בחסר, כי תרגיש שחסר לך מאתיים, כי זהו הכלל בגשמיות... כך גם ברוחניות עצמה, כמה שהאדם מתחיל לקלוט שהקב"ה בחר בו להימנות על עם סגולתו, ושיש בזה דרגות על גבי דרגות ועומק והשגה שאפשר להגיע אליהן... והוא חושב לעצמו... הוא מתבייש וסבור שאינו ראוי בכלל... הוא מסתכל על העבר שלו ומבין שיש לו הרבה דברים לחזור עליהם בתשובה, והוא אומר לעצמו: רגע אחד! האם מותר לי בכלל להשתוקק לרוח הקודש?! האם מותר לי להשתוקק לקצת רוממות?! אם אינו יכול לחשוב על זה בכלל וחושב רק במוחין דקטנות, לעולם לא יוכל להגיע לאותה שמחה.
ונסביר: בליל שבת אחרי אמירת שלום עליכם מודים הן על העבר והן על העתיד – מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי. וידוע המעשה שהרה"ק רבי משה צבי מסאווראן זיע"א היה פעם בשבת אצל הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז זיע"א וראה אותו בוכה בשעה שהוא אומר מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי. שאל אותו לפשר הדבר. אמר לו: הטעם שמודים כבר עכשיו על טובות העתיד הוא מפני שחוששים שמא ישכחו להודות עליהם כשיבואו, וידיעה זו גופא שאנו עלולים לשכוח דבר כזה, גורם לי למרר בבכי.
ובכן, הבה ונתבונן: אם באמת לא יתכן להיות בשמחה רק כשיש רצון שהתמלא, איך אפשר להודות על מה שעדיין לא הגיע? יש שהאדם בא לבעל חנות המכולת ואומר לו: ירא אני שלא תמיד יהיה לי כסף לשלם על הקניות ואשאר עם חוב, לפיכך טול ממני סכום כסף מראש, ובכל קנייה שאעשה תקזז לי מהסכום כפי הסך שאצטרך לשלם. אף כאן הדבר נראה כן, והוא בוודאי מעורר תמיהה. האדם בא אל הקב"ה ואומר לו: אני ירא שלא תמיד אזכור להודות, ובכן, עצה נפלאה יש לי, כל פעם שאלך ברחוב – אמלא פי תהלות הודאות ותשבחות, וכך לא אשאר אף פעם עם חובות כלפיך. בנשמת אנו אומרים אין אנחנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וכו', ואילו כאן יש לנו לכאורה עצה נפלאה, נודה אלף פעמים על העתיד ולא יצטברו עלינו חובות.
והאמת שמדובר בטפשות. מדוע? כי אינך מודה. אתה אומר מילים, אבל אין לך את שמחת ההודאה, ובאמת לא יתכן שתהיה לך שמחה, כי שמחה יכולה שתהיה רק אחרי שהאדם ציפה וייחל לאיזה דבר... הוא חיכה לשידוך ולא מצא והלך והתבגר, והיה איזה הוה אמינא ונפל, ועכשיו הקב"ה עזר לו והנה הבחור בן העשרים וחמש זכה להשתדך בשעה טובה ומוצלחת. איזו שמחה! אינך יכול להגיע לשמחה כזו אם לא היה לך רצון תחילה, כפי שראינו לעיל שאין לו לאדם שמחה אם לא היה לו רצון תחילה. איזה מין דבר הוא להודות על העתיד אם אינה הודאה אמיתית הבאה מרגשי הלב?
ההשתוקקות מעוררת שמחה
אכן התשובה היא שכאשר יהודי משתוקק לרוחניות, אין זה דומה כלל למי שיש לו דמיון וחלום שיום אחד יהיה לו כסף, או יום אחד תהיה לו דירה גדולה, או יום אחד יעשה שידוך, והוא מחכה ומצפה... אין הוא יודע אם תשיג ידו את אשר חולם או לא, אבל הוא משקיע את כוחו ועוצם ידו בזה, וכשזה קורה, הוא נעשה שמח, מדוע? כי הוא אומר: לא ידעתי אם זה יקרה או לא, והנה זה קרה. שונה הדבר כשיש לו לאדם רצון לרוחניות כי יודע הוא שבוודאי הוא יכול להשיגה, כי היא קיימת אצלו. כי לא ידח ממנו נדח נאמר לא רק על כך שהאדם לא יפול לגמרי לשאול תחתית, אך כלול בזה שבנשמת ישראל קיימים הכוחות החזקים ביותר של דביקות ושל קרבת אלוקים ושל נבואה. האדם יודע שכל הכוחות הרוחניים קיימים אצלו, אך מה? עבודתו היא לגלותם. עבודתו היא לקרב את הגאולה. הגאולה בוא תבוא. עבודת היהודי היא לקרבה ולהחישה על-ידי עסק התשובה.
כשהאדם נעמד בליל שבת ומודה, יש לו אז השגה במהות היהודי. הוא מבין עד כמה הקב"ה מטפל בכל יהודי. יש לו אז הבנה שהוא מסור בידיו של הקב"ה ושהקב"ה בוודאי יגביהנו וירוממנו עד שיגיע לאן שהוא צריך להגיע. הוא יודע אז בוודאות גמורה שזה יקרה. ולכן מצד אחד יש לו רצון נפלא להשגות רוחניות, ומצד שני יש לו כבר הכוח להודות על העתיד, כי כשהיהודי מכניס את עצמו באותו עתיד, הוא כבר יכול לטעום ממנו, בדומה ליסוד שאמר הבעש"ט הק' זיע"א על עולמך תראה בחייך – נכון ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל האדם יכול להכניס את עצמו לעוה"ב בעודו בעוה"ז, ואז אין זה בהאי עלמא.
לב טהור ברא לי בניגון של ריקוד
היסוד הזה קיים אצל האדם גם כשהוא רוקד עם הקב"ה. תשוקתו עולה אז עד לשמים. כשהאדם רוקד בחג הסוכות, הוא רוצה דבר אחד – הוא רוצה את הקב"ה. ובכן, הבה ונשאל: כשהאדם שר את הפסוק לב טהור ברא לי אלוקים בניגון ריקוד, האם יש לזה הגיון? האם יתכן להיות אז בשמחה? הלא מדובר בבקשה נוראה המתאימה לתפילת נעילה. הסברא נותנת שתכסה את פניך בטליתך ותאמר לב טהור ברא לי אלוקים כשדמעות רותחות זולגות מעיניך. למה אתה רוקד? אך לא! אפשר גם אפשר לרקוד ולשמוח בשעה שמבקשים בקשה זו. אם אני יכול לומר פסוק זה, סימן הוא שיש לי שייכות אליו, וכשאני אומר את הבקשה בלשון בקשה, כלול בזה גם שהקב"ה יענה לבקשתי. אני מודה לה' שאני יכול לבקש בקשה זו, כי אם אני מבקשה, אני מגלה דעתי שיש לי השגה בדבר. כמה פעמים יש שהילד הקטן מבקש מהוריו איזה דבר והם מתפעלים – אם הוא יכול לבקש דבר כזה, סימן הוא שגדל. אף כאן, אם האדם יכול לבקש להתקרב אל ה', סימן הוא שיש לו השגה בקרבת ה' כי נשמה גבוהה יש לו, ואם כן הוא יכול להודות בידיעה שבוודאי ילך ויתקרב.
כך אמרו הצדיקים שיש שתי תנועות בעת הריקוד, אחת שבה האדם משתוקק כלפי מעלה והשניה שהוא מוציאה לפועל לגבי מצבו. וזהו באמת דבר פלא שכאשר האדם רוקד לרבש"ע, הוא משתף את גופו. הוא מקיים כל עצמותי תאמרנה. הוא אומר תהילת ה' לא רק בפיו, אלא בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והרי זה מקלף קצת מגופו. וככל שהאדם מצליח לעשות כן ברציפות ומבלי להסיח את דעתו מהמטרה, גופו מזדכך, והרי הוא מרגיש תוך כדי הריקוד רוממות נפלאה.
שמחה של כיסופין
כשהאדם מרגיל את עצמו בכך, הרי הוא רוקד עם הקב"ה על עצם זה שהוא יהודי. הוא יוצא מכליו מרוב שמחה כי הגם שהוא מגיע מהמים התחתונים, עם כל הפרשיות שעברו עליו, הלא הוא משתוקק כל-כך לרבש"ע כי הוא יודע מה שמונח בהשתוקקות זו, ועל זה גופא הוא שמח על שהוא יכול להשתוקק ולהתקרב אליו יתברך. ותוך כדי שהוא עושה כן, גופו מתעדן קצת ונשמתו מתחילה להאיר ורצונה מתגלה, וכיון שרצונה מתגלה, הלא הוא מרגיש זאת באמת.
נבאר יותר נקודה זו: אחרי שאנו מבינים שברוחניות העתיד כבר קיים עכשיו במדה מסוימת, אנו רואים דבר נפלא. בגשמיות, אף שהאדם מצליח להביע את רצונו באופן החזק ביותר, לדבר עליו ולהיות שקוע בו, עדיין אינו בא לידי שמחה, כי הגם שהוא רוצה, מי אומר שרצונו יתממש. לעומת כן, כשהיהודי שר בשבת קודש י-ה אכסוף נועם שבת... נפשי חולת אהבתך... בעצם זה שהוא מביע את רצונו, הוא מרגיש כבר את הרוממות, וממילא כבר מונחת בזה התשובה, והרי הוא מרגיש טעם בשבת. הכלל הוא שבשבת כשאתה מבקש על השבת, אתה מרגיש את השבת. אם אתה מפשיט את עצמך מהעוה"ז, כלומר, אינך חושב עכשיו על העוה"ז, אלא על העוה"ב, אתה מדבר על העוה"ב ושר על העוה"ב, עוד ניגון ועוד ניגון, תיכף ומיד אתה מרגיש את טעם השבת, כי כשהנשמה מתגלית, אתה מרגיש קרבת אלוקים.
כך הוא הדבר כשהאדם רוקד. כשהאדם יכול להודות לה' על שנתן לו יכולת להשתוקק ועל שנתן לו דרך להשתוקק, דרך לבטא את רצונו, הוא מתפעל ומתרגש ולבו מתמלא שמחה עצומה. הן כך הביא מהר"ח ויטאל זיע"א בשם רבו האר"י ז"ל שאמר שזכה לכל מדרגותיו על-ידי שמחה של מצוה. אכן ככל שהאדם מוסיף להביא את רצונו לידי התגלות, כך הוא יותר מתמלא שמחה. דבר על כך, חשוב על המצוה הבאה איך לעשותה ותשקיע בה כל כוחותיך. התשוקה לרוחניות היא המפתח לשמוח בשמחת ה'. וכשהאדם שמח בשמחת ה', מתקיים בו כי בשמחה תצאו. הוא יוצא מכל הצרות והפרשיות. כך אמרו הצדיקים שעם השמחה יכול האדם לפעול הרבה מאוד, כי הוא עוזב את כל החלקים המסתירים את הנשמה. עבודה היא, ולא תמיד היא קלה, אבל צריך לבקוע את החומות, וכשהאדם בא ליטהר, מן השמים מסייעין אותו.