איתא במדרש (ויק"ר לב): אמר רבי אבין, משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין [-כידון] בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם 'ולקחתם לכם ביום הראשון' (ויקרא כג, מ).
כלומר, שאומות העולם מקטרגים בראש השנה ויום כיפור על ישראל, זה כמו מלחמה בין צד הקדושה לצד הטומאה, ועדיין יש ספק מי ניצח את מי, לכן צוה הקב"ה את ישראל בחג הסוכות לקחת את הד' מינים שהם כעין אות ניצחון, וזה סימן שהם ניצחו בדין וגברו על כחות הטומאה ואומות העולם.
הן אמנם המושג הזה נראה רחוק מאיתנו, קשה לנו להבין מה מראה הלולב שניצחנו את האומות, ובכלל אנו לא מרגישים את הנצחון הזה ולא מבינים מה זה אומר לנו, אילו היה כתוב שלולב ואתרוג זה סגולה לפרנסה וכדו' היינו יותר מבינים, אבל נצחון על האומות ועל המקטרגים זה מושג מופשט שלא מובן כל כך. וכיון שמצות נטילת ארבעה מינים מצוה חביבה היא עד מאוד, רואים כמה היו זריזים בה אנשי ירושלים שלא הניחו הלולב מידם כמעט כל היום (סוכה מא, ב), וכן ראו אצל הרבה צדיקים שחיבבו את המצוה הזו ביותר, על כן חשוב שנבין את המדרש הזה, ונתחבר להבנת הענין.
ובאמת צריך תחילה לחזור ולהתבונן מה בכלל היתה המלחמה בין ישראל לאומות העולם בראש השנה, היכן היתה המלחמה ומהו הניצחון, ואחרי שנבין זאת נוכל להבין מה אנו מראים בלולב שניצחנו, ומה אנו מרויחים בזה.
הדמיון של הצלחה בעולם הזה
השי"ת ברא את העולם באופן כזה שנראה שהוא נותן לאדם הזדמנות להצליח בו, אם מסתכלים על העולם במבט של גוי נדמה כאילו יש מושג כזה של הצלחה בעולם הזה. וזה טעות גוי, כי העולם לא נעשה בשביל להצליח בו אלא בשביל לעשות בו מה שצריך ולהתקדם הלאה ומי שעסוק בלהצליח בעולם, הוא בעצם חי בעולם הדמיון. משל למה הדבר דומה, אדם הולך לחנות לקנות משהו, הולך לקנות במכולתא לחם וחלב ושאר צרכי הבית, הוא מסתובב בחנות בשביל לקנות וללכת, ואין זה מתאים שאדם יפתח שם שולחן וכסא ויתיישב וירגיש שקנה שם שביתה והוא מוצלח, נכנסתי לכאן ואני המוצלח של המכולת, זה לא בנוי כך, אלא כולם באים לשם קונים והולכים, יש מי ששוהה שם פרק זמן רב יותר כי קונה הרבה דברים, אבל בעיקרון זה בנוי שבאים והולכים, יש אפילו חנויות שיש בהם פתח מיוחד לכניסה ופתח מיוחד ליציאה, כי המטרה כאן היא להיכנס בשביל לצאת.
והנמשל, כשאדם מסתובב בעולם הזה, הוא אמור פשוט לבוא לסדר כאן מה שהוא צריך וללכת לעולם הבא, ואף שבוודאי העולם נעשה כדי לקיים בו מצוות, האדם צריך כאן ללמוד תורה ולהתפלל, לעמוד בנסיונות כראוי, לשמור על העינים ברחוב, לא לדבר לשה"ר ורכילות, ועוד ועוד, אבל הוא לא אמור לסדר לעצמו מעמד והצלחה בעולם הזה, והשי"ת היה יכול לברוא את העולם שלא תהיה מציאות כזאת שאדם נקרא מוצלח בעניני העולם הזה. אך למעשה ברא השי"ת מין קליפה בעולם שאפשר להצליח הצלחה גשמית, ולא שזה באמת כך רק הדמיון והאוירה היא כך, נדמה לאנשים שפלוני הולך לו טוב והוא מוצלח, כולם מקנאים בו, למראית עין נראה שמפני שהוא רצה להשיג הצלחות בעולם והיו לו חלומות, הוא באמת עשה הרבה כסף והגיע למעמד מכובד, כי הוא היה במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים, הוא נמצא ברומו של עולם.
הגויים מסתכלים כך על העולם, הם מציעים לאדם תעשה הרבה כסף, וכי איך יכולים הם להציע לאדם לעבוד ח"י שעות ולעשות כל מיני שטויות, למה שאדם ירצה בכך, רק כי הם מוכרים לו שכך הוא יהיה מוצלח, כך הוא יגיע לאיזו פיסגה, למשהו שהוא חולם על זה. השי"ת עשה שהעולם הזה מציע לא רק לעשות בו מה שצריך וראוי, אלא שיהיה אפשר לדמיין ולחשוב שלהתיישב כאן ולהצליח זה הצלחה, ומתוך כך לשכוח לגמרי את התכלית שלשמה באנו לעולם. וכמו במשל, אדם הולך לחנות כדי לקנות כמה דברים, ובתוך כך הוא פוגש איזה ידיד ומתחיל לשוחח איתו, אח"כ כשחוזר הביתה שואלים אותו קנית מה שצריך, הוא תופס שמחמת ששוחח עם ידידו הוא שכח לקנות. כך גם כאן בעולם, יש קליפה שלוקחת את האדם ומסובבת אותו שישקיע ויסכים לשלם מחיר כדי להגיע להצלחה בעולם הזה, כך שמלבד הבחירה שצריך לבחור בטוב, ומלבד כל הנסיונות שצריך להתגבר עליהן, עוד נמשכים לעסוק בטפל ובדמיון של הצלחה בעולם הזה ושוכחים מהעיקר.
ומי הם האנשים שמוכרים ומכניסים שיטה זו בעולם, אלו הם אומות העולם, כך הם עובדים, זה החיים שלהם, ובכזו צורה הם עושים פרסומת, הם מכניסים אוירה של עולמך תראה בחייך, יהיה לך כל כך טוב כאן בעולם, הם מפתים אותך שתסתכל על העולם הזה ולא על העולם הבא. אצל אומות העולם כל החיים זה להצליח בעולם הזה, אין להם הצלחה אחרת. אבל הבעיה היא שהקליפה הזו של אומות העולם משפיעה גם עלינו, זה עוד נסיון המונח לפתחנו, שאף שאנו מכירים במוח ובלב בעולם הבא ומאמינים בזה, ואנו לומדים מתפללים ומקיימים מצוות, ואף יודעים שצריך להיות ערליכער יוד ורוצים בכך, אך נתפס לנו בלב שמלבד כל זה לא היה רע להיות מוצלח גם בעולם הזה.
הלב של יהודי נקרא ירושלים, זה המקום הקדוש בגוף האדם שבו הוא יכול להקריב את עצמו לרבש"ע, השי"ת בנה את ירושלים בלב האדם, ו'ירושלים הרים סביב לה' (תהלים קכה ב) הם אומות העולם שמפתים את האדם שיעשה מצוות אבל יחשוב גם על הצלחות העולם, ושחלק גדול של השאיפות שלו יהיו שירצה להיות מוצלח בעולם הזה. הויכוח הכי גדול שיש בזה הוא בעת נסיון, כשיש לאדם בחירה והוא צריך להחליט מה לעשות, אם ללכת בדרך שבה הוא יהיה נחשב מוצלח, לפעמים אף הצלחה רוחנית כביכול, אך בתוך תוכו הוא יודע שזה לא באמת מה שהקב"ה רוצה ממנו, או ללכת בדרך של הצלחה בעולם הבא, וכאן בעולם הזה יסתכלו עליו כדפוק וכלא יוצלח, לא יעריכו אותו כלל לא הראש ישיבה ולא בני הבית ולא החברים. כשאדם צריך לבחור באחד משני הדרכים, זה ויכוח גדול בין צד הקדושה לצד אומות העולם, וזו מלחמה קשה.
זה מגיע בשני אופנים, כי בעצם כשנתבונן בכל סוגי הנסיונות שהשי"ת מעמיד בהם את בני האדם, הרי שכולם נכנסים תחת שתי הגדרות, יש נסיונות בדברים שהאדם צריך לבחור אם לעשות או לא, אם לדבר או לא, אם לבחור בטוב או לא. ויש נסיונות שאין לו מה לבחור, המצב הוא כפי שהוא, רק עליו לבחור אם להיות שמח עם המצב ולא להיות ברוגז עם השי"ת, או ח"ו להיפך. למשל, כאשר ל"ע יש טרגדיה או איזה חולי, אין ביד האדם בחירה אם זה יהיה או לא יהיה, אך הבחירה בידו אם לקבל את זה ולהיות בשמחה או ליפול לעצבות וייאוש.
ובסוג הנסיונות השני אם לקבל את המצב בשמחה או לא, יש בזה בצורה חזקה את הויכוח בין ישראל לאומות העולם, הרבה פעמים המצב הזה מעמיד אותו בנסיון קשה, שמצד אחד הוא מכיר בכך שהשי"ת הביא לו מתנה והתמודדות, אך למעשה בעולם הזה יש לו הרגשה שהוא דפוק ולא יוצלח, לא הולך לו בשידוכים וכדו', ויש לו שם רע. הנקודה של הנסיון בזה היא, שהוא יודע שהשי"ת רוצה ממנו משהו, אבל הוא לא יכול לסבול זאת, הוא שבור מהמצב שניתן לו מן השמים, כי הוא נראה דפוק, הוא חושב לעצמו הרי אני הייתי נקרא המוצלח בחברה, ובדיוק אני צריך להיות בכזה מצב. והעמידה בנסיון הזה היא להתבונן בהצלחה בעולם הבא, להבין שבעולם הזה אמנם צוחקים עלי, אבל בעולם הבא אני מוצלח, לחשוב הרי שלחו אותי לעולם כדי לעמוד בנסיונות ואולי זה נסיון החיים שלי וכדאי לי לעמוד בזה.
אדם שחי לפי דברי התנא (אבות פ"ד מט"ז): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין. הוא שר ומודה לרבש"ע בכל מצב, כי הוא יודע שכאן עושים מה שצריך והולכים הלאה, אין צריך להסתכל מה יאמרו. וכמו במשל של המכולת, אדם לא נעמד ושואל את האנשים מה נראה לכם ומה אתם אומרים על מה שקניתי, אלא הוא קונה והולך הלאה. פרוזדור הוא מעבר שאין ענין להצליח בו. המחשבות שאדם נתפס אליהן לבחון בכל דבר אם זה תפארת לעושיה, שהכל ידפוק ויהיה מוצלח ויפה, ושצריך שיהיה כך וכך ואם לא זה לא שוה, כל זה הוא מפני שאדם נתפס למבט של אומות העולם, שהוא דמיון ושקר. לנו לא נוגע כל ההצלחות בעולם הזה, רק דבר אחד נוגע לנו, לעשות מה שהשי"ת מצוה אותנו ורוצה מאיתנו, חז"ל אומרים (עדיות פ"ה מ"ו) מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום. עדיף לאדם שיצחקו עליו כל חייו, מאשר פעם אחת לעשות חטא.
הבעיה היא שההשקפה הגויית הזאת מתלבשת ל"ע באיצטלה יהודית, מפרסמים על איזה לימוד לתואר מסוים וכדו' שאם תעשה כך וכך תגיע לפסגת החיים, זה כואב מאוד, ולפעמים זה יותר גויי מהגוי בעצמו, בעצם אין דבר כזה, זה ליצנות, העולם הזה הוא דבר שלא שייך בו הצלחות, ולכל אחד יש את הכוחות להילחם בזה.
סדר עבודת הימים מבפנים לבחוץ
עם היסוד הזה שהוא מאוד חשוב בעבודת ה' נבין את עבודת אלו הימים, כי בימים הנוראים העבודה היא לגלות מהו יהודי ומה הרצון שלו, לגלות את האמת שהכל זה השי"ת וכל השאר זה שקר וכזב, וצריך להכניע את היצר הרע הזה תחילה מבפנים ואח"כ מבחוץ. ומבואר בספרים הק' שבראש השנה מתחילים עם תקיעת שופר שזה פנימיות, זה צעקה של הנשמה שרוצה להיות קרובה לרבש"ע, וזה עדיין מאוד מכוסה, אך לאט לאט עובדים יותר בחוץ ולא מוחבא כמו בראש השנה, עד שבסוכות עובדים ממש בעולם העשיה. כי כדי לריב עם הקליפה של אומות העולם צריך לריב בשפה שלהם, לא רק בפנים אלא לעשות פעולות עם דומם וצומח, דברים שהם גשמיות, ומראים שהגשמיות היא גם ברוחניות, זה הכלי לריב עם הקליפה הזאת.
ומבואר בנפש החיים (ש"א פ"ו בהגה"ה), וכן בספרי חסידות מובא יסוד זה, שגם לפני חטא אדם הראשון היתה בחירה, רק שזה היה כמו שמישהו מבחוץ משכנע, כמו שאדם עומד ומישהו בא ומפתה אותו ללכת לאיזה מקום, הוא לא קשור לזה. אדם הראשון לפני החטא ידע שיש רבש"ע, רק שהנחש פיתה אותו שיש עץ הדעת נחמד למראה. אבל יש פיתוי מבפנים, שהאדם בעצמו נמשך ללכת לאותו מקום, זה פיתוי הרבה יותר חזק כי הוא בעצמו רוצה זאת, וזה נעשה אחרי החטא שהמשיכה לרע היא חלק מפנימיות האדם. אך צריך לדעת שזה לא אמת, חלק מהקליפה הוא שהוא מבולבל ואינו יודע מה זה הוא ומה זה משיכה של חיצוניות, יש פנימיות שמושכת אותו להצלחה בתורה בתפילה בלהיטיב עם יהודים, אבל זה מעורב ומצד שני מושך אותו משהו אחר.
התמונה שהשטן שם לפני עיני האדם היא, שהוא כאומר לו בוא נעשה הסכם של חצי חצי, למשל בחול המועד, החלק הראשון של היום יהיה מוקדש כולו לה', לתפילה לימוד וקיום המצוות, אך החלק השני יהיה חציו לכם לגמרי, באופן שה' ישמרנו, הוא מסביר לו הרי צריך לתת משהו לילדים [לפעמים הכוונה לילד שבתוכו], צריך לעשות עוד דברים חוץ מרוחניות. זה מין קליפה שאומרת כשאתה בין כותלי בית המדרש תעבוד את ה', תעביר כרטיס שהקדשת את השעות האלו לה', אך כשאתה יוצא לחוץ תעסוק בגשמיות עד הסוף, צריך הרי להיות מוצלח שם, זה עולם אחר, זה על ידי יותר תאוה ויותר כבוד. בקיצור, היצר מפתה שכדאי להיות מוצלח משני הכיוונים, להיות בבחינת זוכה לשתי שולחנות, שזה בעצם נקרא להיות פוסח על שתי הסעיפים.
הפשט בזה הוא שהיצר אומר יש דמוקרטיה, אני נותן לנשמה לחיות כרצונה ולא מתערב בזה שהאדם מאמין ועובד את ה', אבל יש עוד דברים בעולם. רואים לפעמים אדם שמדבר על גשמיות עם התלהבות וחיות, זה סימן שהוא לא רוצה לבטל את העולם, רוצה להיקרא מוצלח, רוצה כסף רוצה כבוד, יכול להיות שהוא רוצה גם ללמוד אבל לא מוותר על העולם האחר. זה קליפה, כי למעשה אין עוד עולם, זה שקר וכזב, יש עולם שעושים בו מצוות, מעלים את דברי העולם הזה לקדושה, מכניסים את השי"ת בכל דבר, זוכרים שהשי"ת שלח אותנו לעולם, זה תכלית הבריאה. כאשר רואים כמה קשה לאדם להתבטל, מבינים שזה ויכוח עם השקפת הגויים, להגיע להכרה שלא צריך שאנשים יעריכו אותו, שרוצה להיות מוצלח רק למעלה.
כל יהודי בבוא השנה החדשה, הסדר הוא שהוא לומד לחיות עם האמת, הימים הנוראים ויו"ט סוכות פועלים להכין את האדם לחיות חיי עולם הבא. כי כמו ששבת היא מעין עולם הבא, כך מבואר בספרים הק' שימים טובים הם מעין אחרית הימים, דהיינו התקופה של ימות המשיח לפני האלף השביעי, ושבת היא בחינה יותר גבוהה. ימים טובים צריכים להכין את האדם שאף שיש מציאות של עולם הזה הוא רואה בו רבש"ע, רואה בכל דבר מהמצוות שאפשר לקיים, רואה כסף מיד חושב איך לא לשקר ולא להונות, מתקן את העולם הזה. זו המלחמה הגדולה עם אומות העולם, וזה מושך יותר מעבירות, כי כשאדם ל"ע עושה הרבה עבירות הוא מרגיש לא מוצלח, אבל הקליפה של אומות העולם היא תהיה מוצלח בעולם הזה, וכשיש בחירה מה לעשות מתפתה לצד של העולם הגשמי. וכן בסוג הנסיונות שיש לו חבילת יסורים ומרגיש שבור ונחות דרגא, במקום לנצל זאת ככלי לקרבת אלוקים, להתבטל יותר לרבש"ע, להוסיף אמונה הכנעה וענוה, להיות בשמחה רק עם השי"ת. כי באמת הקושי זה רק לבוש, אבל בפנים יש הזדמנות ויכולת להתקרב לרבש"ע, אם אדם עושה את הצעדים הנכונים, שר ומודה לרבש"ע על הרעה כשם שמברך על הטובה, לא עושה עסק עם מה שיאמרו, זה מכניס אותו לעולם אחר.
הקב"ה העמיד וסידר את חודש תשרי שבהתחלה זה הפנימיות, ואח"כ יו"ט סוכות לוקח את האדם בעולם העשיה, שגם בו הוא יגלה דעת שזה הכל רבש"ע, על ידי עצי הסוכה, פסולת גורן ויקב, על ידי שהוא עוזב את כל מנעמי הבית ונכנס לסוכה, גם כשקר ויורד גשם וגם כשחם, הוא אומר אני עם השי"ת, אני נכנס אליו. לוקחים את הד' מינים שזה צמחים שגדלים על כל מים, לא רואים בזה אלוקות אבל מכירים שהשי"ת מחיה את זה, ובפרט מה שגדל על כל מים שזה רומז למים העליונים, מכירים בכך שזה חי בחיות השי"ת, ואף שמבחוץ זה גשמיות לא עושים עסק עם הלבוש, רואים בזה שם הוי"ה, מתבוננים שגם בחינת צומח שזה פחות מבחינת חי ובוודאי מבחינת מדבר גודל ממים שמגיעים ממקום גבוה, ומגלים דעת שהכל זה אלוקות. כשנכנסים לעולם העשיה ומקדשים אותו, שוברים את הקליפה של אומות העולם.
נבין יסוד פשוט, כשהשי"ת אומר לעשות השתדלות לפרנסה, מקובל לומר שעושים השתדלות כאן והישועה באה ממקום אחר, כי יש חיוב השתדלות והקב"ה עוזר, לפעמים אנשים חושבים אם השתדלות לא מועילה אם כן לשם מה צריך השתדלות, אך מתרצים עצמם שחייבים לעשות השתדלות כי אין סומכין על הנס, אף שעל פי שכל זה נראה תירוץ דחוק. אבל יש בזה הרבה יותר פשטות, שרצון ה' הוא שנעשה פעולות בעולם העשיה כמו שהשי"ת רוצה, כדי להכניס אלוקות, להראות שהגשמיות היא גם רוחניות. הכל זה בעצם תורה, רק אותיות התורה יש להם לבוש גשמי דק, ולגשמיות יש לבוש עבה, אך זה גם כן רוחניות. לכן כשאדם עושה פעולה של מצוה שהקב"ה ציוה אותו לעשות בעולם העשיה, הוא שובר בזה את הקליפה שרק עשיות בעולם העשיה יכולים לשבור, שרק בתוך החושך אפשר לשבור. יש קליפות שאפשר לשבור במוח ובפה, אבל יש קליפות שאי אפשר לשוברם במחשבות ודיבורים קדושים גרידא, אלא חייבים להיכנס לרשות הרבים ושם לצעוק שיש אלוקים בעולם, וזה ע"י מצוה מעשית בעולם העשייה, זה מביא באדם שיבין כמה טפשי זה העולם הגשמי, שלא צריך להצליח בעולם הזה.
וזה מה דאיתא במדרש שהד' מינים הם סימן של ניצחון בדין שגברנו על כחות הטומאה ואומות העולם, לא שניצחנו את הגוי השכן, ובוודאי לא את הגויים שחיים בצד אחר של העולם, הגויים הם רק מרכבה לקליפה של הצלחה בעולם הזה, והתכלית היא לנצח את הקליפה הזאת שמונחת בלבנו. וביום טוב סוכות כשעושים מצוות בעשייה בלולב ואתרוג, מנענעים אותם לד' רוחות העולם, יש לזה כוח שישתרש בקרבנו שגם שאר דברי העולם הם אלוקות, ואין מה לחפש להצליח בדמיון של העולם הזה, כי יש רק עולם אחד.
להראות מה מרכז חיינו
חוץ מלקחת את הלולב ולהראות שהשי"ת ברא את זה, יש גם את ענין הנענועים שחז"ל אומרים (סוכה לז, ב) שמוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, או שמוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ושני הטעמים תלויים זה בזה, דהיינו שזה שמראים שכל הד' רוחות הם מהשי"ת, זה מה שמעביר את הרוחות רעות וטללים רעים, וזה כולל גם את כל הדמיונות שמבינים שהם רק לבושים. כשלא מוליך ומביא יש לזה שליטה, אבל כשזוכרים שהכל מהשי"ת הכל נופל.
ומלבד כל זה יש עוד חלק בעבודה של חג הסוכות שזה ענין ההקפות, ובפרט בהושענא רבה ושמחת תורה. הרעיון של זה הוא, שכמו בדבר חשוב מרקדים סביבו להראות שזה מרכז החיים, כגון תלמידים הרוקדים סביב הרב, או בהכנסת ס"ת שרוקדים סביב הספר תורה, זה מראה שזה החיים שלי, ומשרישים את זה בפעולה מעשית ולא רק בדרשה, כך גם כאן מראים שהתורה היא מרכז חיינו, וכפי שיתבאר. כי כמו שיש אנשים שמפריע להם לראות שיש איש ריק מחכמה וכולם מפזזים ומקרקרים סביבו, מה אתה קופץ סביבו, אל תהיה כל כך להוט אחריו. מדה טובה מרובה, אדם צריך להוציא בפעולה מעשית שהספר תורה היא מרכז חיינו, שאין כלום מלבד זה, זה לא מספיק לומר זאת.
ומובא בספרים הק' שענין ההקפות עם הלולב או עם הערבות סביב המזבח, הוא כי זה הנקודה שמראה שמרכז חייו של יהודי היא להקריב את עצמו לרבש"ע, כשהקיפו סביב המזבח הראו שהכל מסתובב סביב המזבח, להתקרב לרבש"ע, לעשות תשובה, חטאת ועולה וכו'. וכתוב בביאור הגר"א על השו"ע לבאר את ענין ההקפה סביב הבימה, כי בזמן המקדש המרכז היה הקרבת הקרבנות, ועכשיו שאין את הקרבנות לומדים את תורת הקרבנות שזה כאילו הקריב, ובבימה יש מי שעומד עם הספר תורה שבה כתוב כל תורת הקרבנות, כשלומדים זה כמו קרבן, ממשיכים במהלך הזה. כך זה בהקפות של סוכות עם הלולב, וכך זה בהקפות של שמחת תורה עם התורה.
לכל אדם במשך ימי חייו יש כל מיני הקפות, הוא רוצה להגיע למשהו והכל מסתובב סביב זה, השאלה היא סביב מה אתה מסתובב. יש שהשרישו בקרבם חזק את ענין הקביעות עיתים לתורה, והם עושים כל היום הקפות סביב התורה, הכל מסתובב אצלם סביב השעה של השיעור, הולך לסדר משהו עכשיו כי אחר כך יש שיעור ולא יוכל, הפשט הוא שהאדם בטל לדבר הזה. וזה כמו אמא שיש לה תינוק קטן שהכל מסתובב סביב הילד, היא מאוד מצומצמת סביבו, לא יכולה ללכת רחוק כי אי אפשר להשאירו לבד, צריכה להיות בכל עת בבחינת קוראה לה והיא באה.
השי"ת רוצה שנעשה פעולות לסובב את המזבח, גם מי שצריך לעסוק לפרנסתו יהיה אצלו הכל סביב התורה, והאמת שכך אנחנו חיים ממילא, השאלה היא רק איך אנו מכניסים את זה ואיך מתייחסים לזה. המטרה של עשיית פעולות היא כי אין די בכך שהמוח שליט על הלב, לעשייה יש כוח גדול להפוך את האדם ולעקור את התפיסות שאינן נכונות, להחדיר בקרבו שכל ההחלטות בפרנסה ובשאר ענינים הם סביב תכלית החיים שהיא עשיית רצון ה'.
אך לא די ברקידה בעלמא סביב התורה ועם התורה, כי אם לא ברור לי לאיפה אני רוצה להגיע, זה לא נקרא סביב התורה, למשל אם אחד יצמצם את טווח הראייה שלו ולא יראה את הבימה שבאמצע, רק יראה היכן שהולך שתי פסיעות לפניו, או שהוא בבית מדרש גדול שהוא בכלל לא רואה שהוא מסתובב סביב הבימה, או למשל כשיש שני מנינים, אחד עושה הקפות והשני יוצא בסיום התפילה במנין השני ומסתובב יחד עם המקיפים, בבחינת אנו רצים והם רצים, זה ודאי לא נקרא הקפה סביב התורה. אדם צריך לבדוק לא 'מה' אני עושה אלא 'למה' אני עושה, לתפוס מה זה אומר שאני מסתובב סביב הבימה, להבין שלא די לומר שיש לי שעה שאני לומד, אלא לבדוק איך ההחלטות שלי, מה אצלי עיקר ומה טפל, כשאדם מתבונן בנקודה זו זה עוזר לו לחיות באמת. הדרך של אומות העולם היא לא דרך אמיתית, היא דרך של דמיון, המשל שהזכרנו שהאדם מחליט להיות מוצלח במכולת, הרי הוא יהיה שם ללעג ולקלס, וכך בעולם הזה יש רק אמת אחת, זה דמיון לומר שהוא יהיה מוצלח כאן, לבסוף הוא יהיה ללעג. צריך גם לבקש ולהתפלל לצאת מהדמיון הזה, ולאט לאט מתקנים הכל.
אחת מהעבודות בחג הסוכות, ובפרט ביום טוב ראשון שהוא אופיזא דאברהם אבינו, היא השרשת מידת החסד בעצמנו, אברהם אבינו הביא חסד בעולם, 'עולם חסד יבנה', אך התכלית של מידת החסד אצל אברהם אבינו היתה לפרסם שמו ית' בעולם. בגמרא (סוטה י, ב) כתוב שאברהם אבינו נתן לכל עובר אורח לאכול ולשתות, ולאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם, משל א-להי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. כך הוא קירב אותם לרבש"ע, כי עשיית חסד יש לה כוח לעקור את הקליפה של אומות העולם, וזה גם כן משום שפירסם את השי"ת דרך עשייה, יש תורה ויש תפילה אבל הבנין הוא מלבד מוח ולב גם עשייה, המוח בתורה הלב בתפילה והעשייה בחסד.
לעקור את קליפת אומות העולם צריך לעשות חסד בעיקר, כי להיות יהודי ע"י תורה ותפילה, כל עוד אתה לא עושה עשייה אז ישאר קליפת אומות העולם. ואף אם לא ישאר במוח ובלב אבל העשייה נחלקת, שבשעת הלימוד תזכור שיש רבש"ע אבל במשא ומתן ישאר קליפת אומות העולם. בשביל להיות יהודי צריך להגיע עד העשייה, צריך לעסוק גם בגמילות חסדים באופן שיעקור את הקליפה של עצמיותו. גוי לא מבין בחסד, אם גוי עושה חסד הפשט היחיד הוא שמחפש שיהיה לו כבוד, להתגדל, 'חסד לאומים חטאת' (משלי יד, לד), כי הגוי חושב לעצמו מה ההצלחה שתהיה לי בזה, אם אני לומד אני נעיה חכם, יהיה לי מזה משהו, אבל מה יש לי מזה שלפלוני יהיה אוכל. אבל בשביל יהודי זה ההצלחה הכי גדולה שהיטבתי לזולת, ושאף המקבל עצמו לא ידע מי נתן לו, מסרתי כמה שעות מהחיים שלי כדי להביא אלוקות בעולם ולהיות מוצלח בעולם הבא.
כוח השמחה למשוך ישועות
כל הפעולות של סוכות, כל העניינים כוללים את המושג של שמחה, שמחה זה דבר פנימי, אבל צריך לקיים את זה גם מבחוץ, 'שמועה טובה תדשן עצם' (משלי טו ל), צריך לראות על אדם שהוא שמח. אומרים בשם בעלי המוסר שמסתובב בפנים נפולות הוא בור ברשות הרבים, שמחה אמיתית פורצת החוצה, כשאדם שמח הוא עושה רקידה, אדם שמח לוקח דבר פנימי ועובד באופן שממילא זה יוצא החוצה. כשמקיים מצוה ביובש לא רואים את הפנימיות בחוץ, אבל כשמקיים מצוה ורוקד אח"כ ומודה לרבש"ע אף שקשה לו, בכך הוא מפרסם שיש רבש"ע, זה בחינה של 'זכר רב טובך יביעו', של 'להודיע לבני האדם גבורותיו', לפרסם את הטוב של השי"ת, זה דומה למידת החסד של אברהם אבינו שזה מביא פרסום שמו.
כל הצדיקים אמרו ששמחה מביאה הרבה שפע וישועות, משמו של הרה"ק ר' פנחס מקאריץ זי"ע אומרים שזה סגולה לבנים, הוא מביא ראיה מהתורה (בראשית יח יב) 'ותצחק שרה' ואז נושעה בבן, מהנביאים (ישעיה נד א) 'רני עקרה וגו' כי רבים בני שוממה', ומהכתובים (תהלים קיג ט) 'מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה'. היה פעם שר' שמואל קאמינקע זי"ע היה צריך ישועה והלכו הוא ובני ביתו לר' רפאל מבערשיד זי"ע תלמידו של ר' פנחס מקאריץ להזכיר עצמם, והוא חזר בפניהם על מימרא זו של רבו. שאלה אשת ר' שמואל א"כ איך היה טענה של השי"ת 'למה זה צחקה שרה', לכאורה להיפך, הרי זה היה הסגולה שעל ידה נושעה, ותירץ לה שאם השי"ת מבטיח לא צריך סגולות שיהיה בנים, וזה הרי היה אחרי שכבר הובטחה.
בכל אופן, השמחה מביאה שפע, והטעם, כי פירסמת את השי"ת בעולם, מי ששבור והולך בפנים נפולות הוא אומר באין אומר ואין דברים שיש לו טענות כלפי השי"ת, אך אם הוא שמח אז הוא מגלה שאדם בעולם העשייה שהשי"ת הוא טוב, מבינים ממנו שהשי"ת הוא טוב. ובזה יש להבין קצת תשובה על השאלה מפני מה יש צדיק ורע לו, למה הוא סובל, לפעמים זה מפני שהשי"ת רוצה שיראו איך אדם עם כל הקושי שלו שמח במצוות, הוא מסביר עם השחוק שלו שיש רבש"ע.
יש סדר של הימים טובים, ניצחנו בר"ה הכנסנו את ה'ה' ימלוך' בעולם הזה, ניקו לנו את החטאים, אז בסוכות לוקחים את העולם הגשמי על ידי נטילת הד' מינים, ומראים שאף מי שבחיצוניות לא רואים בו כלום, גם מי שאין לו טעם ואין לו ריח, גם אותו השי"ת מחיה. פעמים אדם שבור, הוא אומר איך זה שיש לי בן שהוא כמו ערבה, יש לו חבילת צרות, אבל בסוכות הוא נוטל את הד' מינים ומתבונן שהשי"ת מחיה את כל הבחינות, אותו כל יכול משגיח על כולם בשוה. האדם מסתובב ומדבר כך, מתבונן שזה האמת, ושכל מה שאומות העולם אומרים שהוא מוצלח זה שקר, הוא עוקר את התפיסות השגויות, וכך באה הגאולה הפרטית שלו, 'ולירושלים עירך' אצלו בלב. בהושענות מבקשים על 'ציון המצוינת', על 'רצוף אהבה', זה קודם כל בליבנו, שנזכה ל'ותחזינה עיננו', כי פעמים אין לנו את הכלים להרגיש את האמת, צריך לקרוע את הקליפה, ואז מתפרסם שמו ית' בעולם ואומות העולם מתביישים ומתבטלים, 'תפול עליהם אימתה ופחד, נמוגו כל יושבי כנען', הם נמסים מהדר גאון ה'. אך זאת בתנאי שאנו לא מתביישים בכך שאנו יהודים, ומאמינים שהשי"ת נמצא בכל המצבים, ולא משנה מה אומרים עלינו, כך נופלים כל הקליפות.
יעזור השי"ת שנזכה להכניס בליבנו הארה זו, ולזכות לגאולה השלימה בב"א.