איתא בטור (סי' תרכ"ה) דאף שיציאת מצרים היתה בניסן, לא ציוותה התורה לעשות סוכה אלא בתשרי, כדי שיהא ניכר שאנו עושים מצד מצות השי"ת, דבזמן הגשמים שאדם יוצא מביתו לסוכה ניכר שהוא לעשות רצון המלך. והגר"א ביאר דענני הכבוד נסתלקו בחטא העגל ולא חזרו אלא בט"ו בתשרי כשהתחילו במלאכת המשכן, ועל כן נקבע החג בזמן חזרתם עש"ה. ויש להבין, מדוע בחג השבועות נקבע הזמן כפי נתינה הראשונה בסיון אף שהלוחות נשברו, ואילו בענני הכבוד לא נקבע החג אלא בזמן חזרתם.
ונראה דחילוק גדול יש בין התורה לענני הכבוד, דהתורה כשניתנה לישראל נעשתה קנין עצמי בנפשותם, ואינה רק נתינה מן השמים אלא התקשרות פנימית עד שהתורה היא גוף חיותם של ישראל, ועל כן אף שנשברו הלוחות לא נתבטל עצם הקשר, דמה שנעשה עצם בישראל אינו מסתלק לעולם. אבל ענני הכבוד הם גילוי השגחתו וחסותו ית' המקפת עליהם, וגילוי זה תלוי במצב הקשר, דבעגל נסתלקו. ועל כן אין עיקר הזיכרון על מה שהיה בראשונה, אלא על העננים שחזרו אחר שנתרצה הקב"ה לישראל בתשובה.
וזהו עומק מצות סוכה, שאינה רק זכר לחסד דמדבר, אלא עדות ואות לאהבת השי"ת לישראל, שאף אחר נפילה וחטא אין הקשר נפסק, אלא כשישראל שבים אליו חוזרת השכינה להקיפם בצלה, והוא גילוי השראת השכינה המתחדש אחר התשובה. ודו"ק. (בצל מרן שליט"א תשע"ה)