"באספך מגרנך ומיקבך ושמחת בחגך".
עיקר השמחה האמיתית אינה אלא כשנמשכת ויוצאת מאתו ית', וזהו באספך מגרנך ומיקבך, דאף שרואה שפע וברכה תחת ידו, מ"מ צריך לידע ולהכיר כי הכל מן השי"ת.
והדרך לזה 'ושמחת בחגך', שאי"ז רק לשון הזמן רק ציווי שגם בעת האסיף לא תהי' שמחתו בהגשמיות של הגורן ויקב, רק ישמח בהחג שהוא השמחה והדביקות בהשי"ת. וכשזוכין להכיר שהוא ית' שורש הברכה, נהפך גם השפע הגשמי להיות בכלל הקדושה, בחינת בכל דרכיך דעהו, שגם בתוך עניני העולם ועסק הגשמיות יוכל איש ישראל להיות דבוק בו ית' ודוק.
(סוכות ע"ט)