פרק שמיני: תהפוכות
רבי משה בן עטר מתמנה לנגיד ראשי
ביקש רבינו לישב בשלווה, קפצו עליו צרות הרבה. בעוד עובדת היותו חתן הנגיד אמורה היתה להביא לו מלוא חפניים של שקט ומנוחת הדעת, הרי שעם הזמן, קרה ההיפך הגמור.
חיי הנגידים, כאמור, לא היו קלים כלל ועיקר. היותם קרובים אצל המלך המטורף, מולאי איסמאעיל, היטיבה לעיתים עם אחיהם הנדכאים והמעונים, אך העמידה אותם בקו חזיתי ראשון מול התפרצויות הזעם שלו, שהביאו אותם לא אחת לידי סכנה של ממש. כך למשל, בשנת תפ"ב, אחרי שכבר בקנס הקודם שהטיל עליו, רושש המלך את רבי משה לחלוטין, שב והטיל עליו מס עצום נוסף, אלא שבפעם זו וויתר לו בסופו של דבר.
"...אח"כ בשנת התפ"ב הלשינו עליו למסיר"ה וקנסו עשרים וחמשה ככרים ונתפשר עם המלך בינו לבינו ונתפייס..."
בינתיים הלך מעמדו של רבי משה בן עטר והתחזק, עד שהתמנה לנגיד ראשי על כל יהודי מלכות מרוקו, על מקומו של הנגיד הקודם, רבי אברהם מאימראן ז"ל שהלך לעולמו.
"...ובש' התפ"ג ליצי' נלב"ע הנגיד ה"ר אברהם מאימראן בר"ח טבת. של שנה הנז' ובתשרי של שנת התפ"ד מת משה אחיו של כה"ר אברהם מאימראן הנז', ובש' התפ"ד נתגדל הר"מ ן' עטר עם המלך וגדלו על כל היהודים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם..."
הגלגל מתהפך
אבל דווקא בימים ההם, סמוך להתמנותו כנגיד ראשי, הלכה התאכזרותו של המלך כלפיו וגברה. מעמדו הבכיר כנגיד, וגם ידידותו רבת השנים עם המלך, לא עמדו לו בשעת זעמו של המושל העריץ. ולא ארכו הימים עד שהגיעו הדברים לידי גזר דין מות!
"ביום ז' לאדר של ש' תפד"ה הנז' גזר המלך על הר"מ ן' עטר הנז' לישרף ואחר שהוציאוהו לבית השריפה הצילהו הקב"ה וקנסו עשרים ככר של כסף. השי"ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי"ר"
ככל הנראה לא עמד לו לבו הרגיש של רבי משה בן עטר באימות המוות שנפלו עליו ובאיומים ובפחדים שהיו מנת חלקו. ההמשך הגרוע לא איחר מלבוא. בעוד באופן יחסי לסערות שחלפו על ראשם של יהודי מרוקו כולה, ישב רבינו כעת ברוגע ובבטחה על שולחן חותנו, ועסק בתורה ובהפצתה; ניחת על ראשו האסון המר: בשנת תפ"ה נלקח לבית עולמו חותנו, הנגיד רבי משה בן הנגיד רבי שם טוב בן עטר.
המשך בשבוע הבא