מהו הניסיון שבו ינסה הקדוש ברוך הוא את אומות העולם לעתיד לבוא?
בגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה מובא דין ודברים של הקדוש ברוך הוא עם אומות העולם לעתיד לבוא. בשלב מסוים של הדין והדברים, מבקשים אומות העולם לקבל את התורה "מראש" ויקיימוה:
"אמרו לפניו: ריבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת - מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ז, יא) "אשר אנכי מצווך היום"? היום לעשותם ולא למחר לעשותם; היום לעשותם ולא היום ליטול שכר. אלא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר (תהלים ב, ג) "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (עבודה זרה ג)
מדוע הניסיון של אומות העולם הוא דווקא בנקודה זו?
נראה לבאר כך: כאשר אומות העולם מבקשים מהקדוש ברוך "תנה לנו מראש ונעשנה", סביר להניח שהם מבינים שהקדוש ברוך הוא לא יחזיר את הזמן אחורה וייתן להם את התורה. אלא נראה כי כוונתם היא לומר שהם מצטערים על כך שלא קיבלו את התורה, והם מבקשים שהקדוש ברוך הוא יחשיב זאת כאילו קיבלו את התורה וקיימוה, שכן הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה. הניסיון שעושה להם הקב"ה בא להמחיש להם מדוע דווקא בישראל הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ואילו באומות העולם לא. לכן הקב"ה נותן להם את מצוות הסוכה, ובמקביל יוצר מציאות שתפטור אותם ממצוות הסוכה. כאן מתגלה ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם: עם ישראל יוצאים מהסוכה בצער. הם אומנם פטורים, אך הם מצטערים על כך שאינם יכולים לקיים את המצווה. לכן הקב"ה יכול להחשיב את מחשבתם הטובה של ישראל כאילו היא מעשה, משום שהמחשבה שלהם היא אמיתית, והראיה לכך היא שכאשר המעשה נמנע מהם, הם מצטערים עליו. אבל אומות העולם, כאשר נמנע מהם קיום המעשה, אין הם מצטערים עליו, אלא הם יוצאים מן הסוכה ומבעטים בה. לכן גם המחשבה והרצון שלהם לקבל את התורה לא יכולים להציל אותם לעתיד לבוא, כי מחשבה טובה שאינה אמיתית, אין הקב"ה מצרפה למעשה.
'לא תשכח מפי זרעו'
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, הנה את הפסוק (דברים לא כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", דרשו חז"ל (שבת קלח ע"ב) כהבטחה שאין התורה משתכחת מישראל. השי"ת ידע כל מה שיעבור על עם ישראל בכל הגליות, שיעברו עליהם ההעלמות והסתרות, לכן הקדים הרפואה והבטיח לישראל שלא תשכח התורה מישראל. ומילוי הבטחה זו הוא על ידי הצדיקים ששתלן בכל הדורות, שבכוחם ובזכותם אין התורה משכחת מישראל. ויש צדיקים הנקראים "מלאכי עילאה", כדאיתא בזוה"ק על הפסוק (תהלים קג כ) "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", גבורי כח אלו הם הצדיקים דחשיבי קמיה קוב"ה כמלאכי עילאה, וזו מדריגה נעלה מאד. כי יש שני מיני מלאכים. כי בדרך כלל המלאכים הם בעולם היצירה, שכשם שהארץ נתן לבני אדם כמו כן עולם היצירה הוא עולם המלאכים, אבל יש מלאכים שהם מדריגה נעלה, והם בעולם הבריאה - עולם הכסא, והם נקראים מלאכי עילאה. והצדיקים משולים וחשובים לפניו ית' כמו המלאכים הנעלים שבעולם הכסא. וזהו הסוד העליון שהאבות הן הן המרכבה. ולזה מרמז הפסוק (שמואל-א ב ח) "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל", מצוקי ארץ הם אותם הצדיקים, שכל הבריאה, כל המשכת האלוקות וכל אמונת ישראל תלוי בהם. ועל פי זה יבואר לשון הפסוק "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", המה הצדיקים שעוסקים בדבר ה' שהשמיע ה' לעמו, והמה מאירים לפני ישראל את האור הגדול שהאיר השי"ת בקיום מצוותיו, אור נורא ונצחי. ומלמדים את ישראל, שגם בהסתרה הגדולה ובחושך והאפילה, ובמסכים המדילים הגדולים ביותר, במצבים הירודים ביותר של 'יעלו שמים ירדו תהומות' שעובר על כל נפש ונפש מישראל, בכללות ובפרטות, יאיר בהם האור של 'נצח ישראל לא ישקר', שתמיד יאחזו בני ישראל בעקשנות בהשי"ת באופן של 'אחזתיו ולא ארפנו', שיעסקו בתורתו הק' ובמצוותיו באיזה מצב שרק יהיו לא יעזבו את התורה והמצוות. (ספר אוסף אמרים - אלול ימים נוראים סוכות דף קס"ו)
והיית אך שמח - שמחו בה'
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, הנה אתא ובא חג הסוכות זמן שמחתנו שבו ציוונו הבורא יתב"ש (דברים טז יד-טו) 'ושמחת בחגך וגו' והיית אך שמח', ורבים ישאלו היאך ניתן לקיים מצווה זו, והלא 'שמחה מנלן' כאשר חבילי טרדות מקיפין אותנו מימין ושמאל, ולא מצאנו מנוח. אף מי שנתברך בבנים ובנות כשתילי זיתים סביב לשולחנו בריאים ושלימים בגו"נ, ידאג בכל עת שלא תפסק הטובה ממנו, ומידת השמחה רחוקה ממנו והלאה. גם עלינו להתבונן מפני מה נקבע מצווה זו של 'ושמחת בחגך' בחג הסוכות דייקא, עד שכבר נקרא הוא בפי חז"ל (בסדר התפילה) בשם 'זמן שמחתנו'. אלא, שהנה כל עיקרה ומהותה של מצוות הישיבה בסוכה היא חיזוק האמונה בהשי"ת, וכדכתיב (ויקרא כג מב מג) 'בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם', ור"ל, שיתחזק באמונה בהשי"ת, כי הוא מנהיג את בני ישראל, ומיטיב להם תמיד גם בהיותם 'במדבר' בארץ ציה ועיף בלי מים, וכדברי רבינו הרשב"ם על הכתוב 'למען ידעו דורותיכם - למען תזכרו, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ופירש הטעם ע"ז במקרא הסמוך. למען ידעו וגו' כדי שלא יהיו מתיאשים מן החיים הטובים אפילו אין להם אחוזת נחלה ושמחה טבעית, מכל מקום ידעו ממצות סוכה, כי ניתן לזכור ישיבתם בסוכות בהוציאו אותם וגו', והרי היה אז מכל מקום שמחת עולם על ראשם. והרי אני ה' אלוקיכם מנהיג ומשגיח עליכם לעולם ואין מעצור ממנו ית' להשפיע טובה וברכה גם בלי אחוזת נחלה, עכ"ל. ומכאן תשובה רבתית לכל הדופקים על 'שערי השמחה', כי האמונה הטהורה היא מקור ויסוד
שמחת החיים של יהודי, שכאשר האדם מאמין שהקב"ה הוא מנהל את העולם, והוא מנהיגו בחן בחסד וברחמים, ושהוא 'נמצא בידים טובות', וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, מיד תנוח עליו נפשו ו'באמונתו יחיה' ותסור כל דאגה וצער מקרבו. וכלשונו של הרה"ק ה'שפת אמת' זי"ע (תרמ"ה ד"ה מצות), מצות הסוכה הוא מדת הבטחון בה' יתברך, כמו שכתבו רז"ל (סוכה ב.) 'צא מדירת קבע' - שלא לבטוח בעושר ובנכסים, רק לבטוח בה', ולכן הוא זמן שמחתנו, כי אין שמחה כשמחת הבוטח בה' באמת, כמו שמבאר בספר חובת הלבבות.
דירת עראי - להיות שמח בחלקו
עוד ייאמר בזה, כי הנה הסוכה היא 'דירת עראי', והגידו צדיקי הדורות שבא הכתוב להשריש בנו עניין 'ההסתפקות במועט', שלא לרדוף אחר המותרות ותענוגי עוה"ז שאין בהם ממש, אלא יהא די לו לאדם ב'דירת עראי'... וכמו שהאריך בזה הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע ב'יערות דבש' (ח"א דרוש ו) וז"ל, 'אבל האיש הירא וחרד לדברו של מלך מלכו של עולם, לא תהיה לו סוכה זו לבד על היושב בסוכה בחג הסוכות, כי אם כל השנה יהיה לו הכל לדירת עראי, וילין בצל סוכה ויצא מדירת קבע, ויהיה הכל בעיניו כגר וכאורח בעלמא, ויביט בכוכבי השמים לשים בה' מבטחו, מבלי לבנות בתים באבנים משכיות, וחדרי מלכים ברצפת בהט ושש וכדומה מתענוגי בני אדם להרחיב דעתו', עכ"ל. ומהאי טעמא חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, שכל עוד שרודף האדם למלא תאוואתיו ולהשיג יותר ויותר הרי הוא מלא רוגז ואנחה, ואינו יכול להיות מרוצה ושמח, ורק כאשר מסתפק במה שחננו ה' אזי הוא שמח בחלקו וסר ממנו יגון ועצבון.
יבש פסול - עשיית המצוות בחיות ובהתלהבות מתוך שמחה של מצוה
איתא בגמ' (סוכה יא:) לפרש במה שנאמר (דברים טז יג) 'חג הסוכות תעשה לך' - 'תעשה ולא מן העשוי'. והגידו צדיקי הדורות כי רמז גדול נרמז בדברי הגמ' ללמד על אופן צורת עשיית כל המצוות שיהיו בבחי' תעשה ולא מן העשוי, שלא יקיים אותם בלא לב וכמצוות אנשים מלומדה עד שתהא המצוה 'נעשית מאיליה'... אלא 'תעשה' אותם עם הכנה ראויה מקודם ומתוך התלהבות וחיות בשמחה של מצוה. והיינו טעמא, כי עיקר הנחת רוח שיש לו להקב"ה אינו מעשיית המצוה גרידא אלא מהשתוקקות הלב לעשות רצונו ית', ומההתלהבות דקדושה שיש לו לאדם 'סביב' המצוה, והשמחה והרגשת האושר בקיום המצוה. ונודע מה שכתב הרמב"ם (סוף הלכות לולב פ"ח הט"ו) וז"ל, 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה, ובאהבת הא־ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא.' דבר נורא כתב הגה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע (הקדמה לשער המצוות) וזל"ק, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח"ו בענין גודל שכרם אפילו בעולם הזה, אבל השרש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאלו בעשותה אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול, כאלו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה. עכ"ל. וכה אמר הרה"ק ה'קדושת לוי' זי"ע (ליקוטים, אבות ד"ה אם למדת) שרק מצוה הנעשית בהתלהבות נותנת כח באדם לעמוד כנגד יצר הרע, ומבאר בדרך משל לאחד שמלמדים אותו תכסיסי המלחמה, כיצד לאחוז בכלי זיין והיכן לעמוד בכדי שיוכל לפגוע בקמים כנגדו, והנה באותה שעה אזי אין נותנים 'אש' בכלי זיין שלא אין בו צורך עתה. ויהי היום והוצרך לצאת למלחמה, והביא עמו את כלי המלחמה אך לא נתן בהם אש אלא אחז בהם כמו בזמן שלמדוהו, ופשיטא ואין צריך לומר שמיד שבו אותו האויבים ושחקו על משבתו. וכך על דרך זה הוא הנמשל, שהקב"ה נתן לנו את התורה והמצוות כדי שנוכל להילחם עם היצר הרע, ו'ע"י המצות שאנו עושין בהתלהבות גדול בחשק עצום אנו נדבקים בפנימיות המצוה... ונרחקים מהחומר. ולפי גודל התלהבות כן הוא התרחקות מהחומר ובא יותר להשגת הבורא. אבל העושה בלי התלהבות רק מצות אנשים מלומדה הוא כמו העבד הנ"ל שאין נותן האש בכלי זיין בעת המלחמה.
שם שמים על הסוכה - השראת השכינה על היושב בסוכה
איתא בזוה"ק (ח"ג קג:) 'תא חזי, בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא צילא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא' (בוא וראה, בשעה שהאדם יושב בצל הסוכה פורסת השכינה כנפיה עליו מלמעלה). וב'אוהב ישראל' (ליקוטים לסוכות) ביאר, ענין הסוכה הוא כדוגמא שאנו רואין את התרנגולת שמתחילה מצפצפת וקוראת לבניה ונותנת מזונות לפניהם, ואחר כך מכנסת אותם תחת כנפיה. כענין הזה נוהגת השכינה הקדושה עמנו, בראש השנה ויום הכיפורים היא כותבת לנו מזונות וחיים טובים, ואחר שקוצבת לנו מזונות אזי מכנסת אותנו תחת כנפיה. וזהו ענין סוכות שהאמא הקדושה מסככת אותנו בכנפיה, עכ"ל.
והנה אמרו בגמ' (ד:) שסוכה שאין בה עשרה טפחים פסולה - ונלמד ממה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. ולכאורה צריך ביאור מה שייכות זה לזה... (ובפשטות הכוונה שלמידים שרק בגובה עשרה טפחים נחשב כרשות בפני עצמו). וביאר בספר 'חסד לאברהם' (להגה"ק רבי אברהם אזולאי זצ"ל, מעין רביעי נהר נח), וכן הוא ב'שפת אמת' (תרמ"ב ד"ה כתיב) דבא לומר שהשכינה שרויה בכל סוכה, לכן אין לעשות את הסוכה פחותה מעשרה כי אז לא תשכון בה השכינה. והוא על דרך שהסמיכו בספרים (עיי' שם משמואל שדברי סוכות תרע"ט, ועוד) את הפסוק (שה"ש א ד) 'הביאני המלך חדריו' למצוות סוכה, לומר שהנכנס לסוכה כמי יהודי באשר הוא, הבוטח בה' באמת, שנכנס לחדרו הפנימי של הקב"ה בכבודו ובעצמו, מ"מ ביתר שאת על כן. נגילה ונשמחה בך', כי עוז וחדוה במקומו ועוז ייאמר כן גבי היושב בצל סוכה, שהוא יושב בבית המלך. וכך כתב ה'ראשית חכמה' (שער הקדושה פ"ד) 'וכן היה מנהג מורי ע"ה [הרמ"ק], שלא לדבר בתוך הסוכה בימי חג הסוכות אלא בדברי תורה, כי מצות סוכה קדושתה גדולה, והעד שעצי סוכה חל עליהם קדושה ואסורים כל שבעה'. ויזכור מה שהביא ב'משנה ברורה' (תרלט סק"ב) 'ולפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד ראוי לממעט בה בדברי חול, ולדבר בה כי אם קדושה ותורה, וכ"ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשה"ר ורכילות ושאר דיבורים האסורים', וב'ביכורי יעקב' (סימן תרל"ט סק"ב) מביא 'גם הזהיר בשל"ה מאד שלא לכעוס בסוכה'. (מחשוף הלבן)