תופעת שמות משפחה, כחובה חוקית שהוחלה במדינות רבות במאות השנים האחרונות, היתה ועודנה מרתקת ומעוררת סקרנות, ויש בנותן טעם לעמוד עליה. על אחת כמה וכמה כאשר שם המשפחה מורה על דבר-מה נאצל, מרומם, נשגב וגבוה מעל גבוה, כדוגמת משפחת לייפער עליה נמנו אדמו"רי בית נדבורנה לדורותיהם [למעט צאצאי הרה"ק ר' מאיר מקרעטשניף אשר שינה את שם משפחתו בצוק העתים לרוזנבוים].
תרגום מילולי מדויק של המילה 'לייפער', או בהגייתה השפתית הנפוצה יותר: 'לויפֶער', הינו 'רץ' [כתואר, ולא כתיאור פעולה]. סביב קביעת שם משפחה זה נפוצה מסורת חסידית ותיקה, אשר בה כשלעצמה יש להעיד אודות דמות המופת אודותיה נסוב הפרק הנוכחי.
היה זה כאשר הופיעו ובאו נציגי השלטונות אצל הרה"ק ר' מרדכי מנדבורנה, תובעים ממנו לקבוע לעצמו שם משפחה כדרישת החוק. הרהר ר' מרדכי כמה רגעים ואמר: 'מיר לויפן דאך כסדר אין הימל', קרי: הלא אנו רצים כסדר לעשות רצון אבינו שבשמים... על שם 'ריצה' תכופה זו לעשות רצון קונו, נקבע ונשתרש שמו: לייפער.
איש יהודי ושמו מרדכי
בבית רם היחס והתהילה, בית הרה"ק ר' ישכר בער מנדבורנה נינו של הרה"ק ר' מאיר הגדול מפרמישלאן, תלמיד חבר למרן הבעל שם טוב הקדוש, זרח ביום י"ט אייר תקפ"ד אורו של הרך הנולד העתיד להרעיש את העולם בקדושתו ולהאיר עיני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, וייקרא שמו בישראל: מרדכי.
שמו, אשר נקבע על ידי דודו-זקנו הקדוש הרה"ק ר' מאיר"ל מפרמישלאן ששימש כסנדק בבריתו, ניתן לו על שם רבו של ר' מאיר'ל - הרה"ק ר' מרדכי מקרעמניץ, אולם מלבד זאת התבטא דודו הגדול כי שורש נשמתו מנשמת מרדכי היהודי, וכך גם היה מכנהו בכל הזדמנות: 'מרדכי היהודי'.
אף שנולד והתחנך בבית שכל כולו קדושה ועבודת הבורא, והגם שאבותיו ואבות אבותיו היו ממצוקי ארץ וקדושי עליון ששמם יצא להם זה מכבר, בלט בגודל קדושתו הנוראה הילד בפני עצמו כשכל רואיו הצביעו ואמרו: הנה, זרע ברך ה'.
כבר בהיותו פעוט ניכר היה כי שונה הוא מבני גילו בהשגותיו, בתחומי הענין בהם עסק, בתפילותיו בהשתפכות הנפש וכבן המתחטא לפני אביו ובאהבת וחשקת התורה שיקדה בו, כמו גם התמדתו הנפלאה, היקף ידיעותיו המבהיל ועמקותו כשל אחד הגאונים.
עד כדי כך הגיעו פני הדברים, שבהיכנסו לעול מצוות עלה לתורה בבית מדרשו של הרה"ק ר' מאיר'ל מפרמישלאן, ואילו הוא שעמד זה מכבר על טיבו של נער החמד וידע כי הינו זרע ברך ה', קרא לו לעלייה המכובדת ביותר הלא היא עליית 'שישי', כשהוא מכנהו כאחד הגדולים: 'יעמוד מורנו הרב רבי מרדכי'.
משכמו ומעלה מכל העם
בהגיעו לפרקו נשא רבנו את בתו החסודה של הגאון ר' שמואל שמעלקא טויבש רבה של יאסי, וכבר בהיותו אברך צעיר הצביעו עליו גדולי דורו ואף אלה שהיו מבוגרים ממנו בשנים רבות, החוו כלפיו בהתפעלות וקראו אחריו פה אחד על 'מקודש מקודש'.
מנהיגי החסידות כדוגמת הרה"ק ר' חיים מצאנז והרה"ק ר' ישראל מרוז'ין בדורו התייחסו אליו בכבוד מופלג וביראת כבוד של ממש, וכך גם גדולי התורה וההוראה בדורו, כמו למשל הגאון ר' אברהם יהודה שוורץ בעל שו"ת 'קול אריה', שנודע כאחד מגדולי הפוסקים בדורו, נזהר היה בגחלתו של האברך הקדוש
ביטוי מיוחד במינו המפליג ברום מעלת האברך הצעיר, שחרף גילו הצעיר נתפס בעיני כל כאיש אלקים ודמות מופת, נשמע מפי הרה"ק ר' ישראל בעל 'אהבת ישראל' מויז'ניץ, שהתבטא ואמר: 'הרבי ר' מרדכי'לה הינו למעלה מן הזמן ולמעלה מן השכל!'
כי מרדכי היהודי גדול ליהודים
עם התעלות אביו הרבי ר' ישכר בערצי לישיבה של מעלה, והוא עודנו נער צעיר ועול ימים, נתנו בו רבים מבני העדה את עיניהם ביודעם כי ראוי הינו ביותר לשאת בעול הנהגת העדה. ואכן, תיכף לאחר נישואיו נטל על שכמו את התפקיד הרם ושימש בו במסירות כאב רחום ורועה נאמן לעדתו.
בתחילה שימש רבנו כאדמו"ר בנדבורנה, אך מפני כבוד אחיו הגדול הרה"ק ר' אהרן לייב ששימש אף הוא כאדמו"ר לאחר פטירת אביו, נדד רבנו להונגריה ושם קבע את מושבו לפרקים בערי הונגריה השונות, ביניהן חוסט, בישטינא ועוד. ביתו הפך מוקד משיכה לרבבות אלפי ישראל שנהרו אליו בהמוניהם, אם כדי להרוות צימאונם מבארו הזכה ולהתבשם לאור תורתו, ואם כדי להזכיר עצמם לפניו ולהיפקד בדבר ישועה ורחמים.
בסוד קדושים ושרפי מעלה
הנהגות לא שגרתיות היו לרבנו, הליכות טמירות בהן אין לאדם מן השורה כל השגה, אולם כבר העידו גדולי דורו כי כל מעשיו בכוונת מכוון והינם פועלים גדולות ונצורות בכל העולמות.
כך למשל את תפילת שחרית היה מתפלל בשעה מאוחרת למדי, והיא היתה נמשכת במשך שעות ארוכות עד שלעתים סיים את תפילתו זמן רב אחר ששקעה החמה. זאת ועוד, קודם התפילה וכך גם לפני קיום כל מצוה, נוהג היה רבנו להדליק מאה ושישים נרות.
בגודל קדושתו הנוראה לא היה מסוגל לסבול את הווי החולין והאוויר המסואב של העולם שבחוץ, ומשום כך היה מסתגר בביתו במשך כל ימות השבוע, כשהחלונות כולם מוגפים, באומרו שאילולא כן לא יוכל לסבול זאת. רק בערב שבת קודש, אחר חצות היום, היה ניאות לנסוע אל מחוץ לעיר, בציינו כי בשעות קדושות אלה מזדכך מעט אוויר העולם ויש בכוחו לסבול זאת.
הנהגה נוספת כמותה כמעט ולא נראה אצל גדולי ישראל אחרים, היתה בכך שהיה מדבר על עצמו בגוף שלישי, כגון 'מרדכי'לה אמר'; 'מרדכי'לה חושב' וכן הלאה, ובסוד קדושים מי יעמוד.
הלא בשנת תרנ"ה, ביום טוב ראשון של סוכות, נתבקשה נשמתו הטהורה לישיבה של מעלה ושבה לכור מחצבתה כשהיא זכה וברה, והפליאו צדיקים את העובדה שדווקא רבנו - אשר התייחד ביותר בהידור מצות סוכה וארבעת המינים, נסתלק ביום טוב ראשון של סוכות, עד שהמליצו על כך כי הקב"ה קיים בעצמו כביכול מצות 'ולקחתם לכם', בכך שלקח אליו את האתרוג המהודר ביותר, הלא הוא רבנו.
על ציונו הקדוש בבישיטנא שבהונגריה הוקם אהל לרווחת המתפללים, הנוהרים להזכיר עצמם במקום בו נטמן איש האלקים וכידוע שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.
באופן מיוחד ניכרת העלייה לציונו הקדוש דווקא בתשעת הימים, בין ראש חודש מנחם אב לתשעה באב, עליהם המליץ רבנו באופן מיוחד והבטיח בעצמו ישועה לעולים על קברו בימים אלה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
בסוכות תשבו
מנהג קודש היה לו לרבנו, לבנות מדי שנה לא פחות משלוש סוכות, זו לפנים מזו. בעוד הוא היה מסתופף בצל הסוכה הפנימית יותר ובה היה מקיים את מצות החג, שתי הסוכות האחרות נועדו עבור הרבנית ובני משפחת הרבי, כמו גם עבור האורחים הרבים שגדשו את מעונו דרך קבע, ובפרט בחג הסוכות.
בדרך צחות הסביר את מנהגו זה, על פי הנאמר: "בַסְכֹת תַּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יִשְׂבוּ בסכת: לְמַעַן יִדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִי בַסְכוֹת הוֹשַׁבְתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג מב-מג), הנה ראינו כי התורה הקדושה מצוה שלש פעמים בזו אחר זו לקיים מצות סוכה...
חביבות יתירה היתה לו למצוה יקרה זו, ואם אמרו חכמינו ז"ל כי "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי.... אוכל ושותה ומטייל בסוכה" (סוכה כח:), רבנו מצדו הגדיל לעשות וכלל לא יצא מן הסוכה במשך כל ימי החג, מבואו ועד צאתו, כשאף את התפילות התפלל בסוכה וכך גם ערך את שלחנו הטהור בתוכה.
גדולה ונשגבה במיוחד היתה עבודת קדשו בתפילות המיוחדות לחג, ובפרט בעת הנענועים בהושענות, וידעו הכל כי שעת רחמים ורצון מעל ומעבר לגדר הרגיל היא, כאשר רבנו אחוז שרעפים וכל כולו בלהט אש שלהבת, לפעול ישועות עבור הכלל והפרט ולזכות לכל מילי דמיטב.
עד שאבוא'.
דבר ידוע הוא, כי ככל שכח הקדושה מתחזק ועולה, כן מתעצם כנגדו כח הסטרא אחרא. כך גם אירע באחת השנים, כאשר עקב מחלה מדבקת שהתפשטה בבישטינא עיר מגורי רבנו וכחלק מהקפדה כללית על נקיון העיר ותנאי ההיגיינה במבואותיה, יצא צו תקיף מטעם מושל העיר לפיו אין כלל לבנות סוכות, מחשש שמא הלכלוך הנגרם כתוצאה מבניית הסוכות יביא להתפשטות המחלה ביתר שאת.
עבור רבנו, היתה ההוראה כחרב הכורת שהונפה על עבודת קדשו. ככל שהוא ראה זאת, ציות לחוק החדש כלל לא היה בר ביצוע, וכדרכו בקודש בנה בהתלהבות את הסוכה תוך שהוא מתעלם באופן גורף מהתרעותיהם של פקחי העירייה שביקשו להניעו מכך.
דבר בניית הסוכה דווח על ידי הפקחים המקומיים לדרגים הגבוהים יותר, ואלה, לאחר שכשלו בעצמם בניסיונם להניא את רבנו מכך, העבירו את הדיווח המדובר גבוה יותר עד שהשמועה הגיעה למושל העיר בעצמו. הלה, למותר לציין, לא ראה זאת בעין יפה, והוא שלח להתרות ברבנו כי יפרק את הסוכה לאלתר.
'מרדכי'לה בנה סוכה כדי שתעמוד', לא התרשם רבנו מהון התקיף של נציגי השלטונות, 'ולא כדי לפרקה'.
הסירוב הנחרץ דווח לראש העיר, ולאחר שזה האחרון זימן אליו את רבנו בבהילות ונתקל בסירוב מוחלט, עלתה חמתו ויצא קצפו והוא קם ויצא לרחובה של עיר, עושה את דרכו בכבודו ובעצמו אל רבנו.
אם חשב המושל שעצם נוכחותו התקיפה, כמו גם צרור איומים שיש בכוחם להכניע את לבבם של עבריינים מושבעים, ירככו ולו במעט את עמדתו הנחרצת של רבנו, עד מהרה התבדה ונוכח לראות כי התנגדותו יצוקה כברזל ובלתי ניתנת לערעור.
'מרדכי'לה בנה סוכה כדי שתעמוד', הגיב רבנו בשלוה ובמחי יד אף נוכח פניו המאדימות של המושל ואיומיו המרתיעים, 'ולא במטרה להרוס אותה'. אך בזאת לא הסתפק, אלא נענה בארשת חמורה: ידע לך, אדוני המושל, כי דודי-זקני היה הרב הקדוש ר' מאיר'ל מפרמישלאן!
דבריו היו כחידה בעיני המושל, והוא נענה ברוגזה, 'וכי נדמה לך שמעניין אותי לדעת מי היה דודך? אחת היא לי אם הוא היה ראבין כזה או אחר, אין הדבר מענייני. עודני נחרץ בדרישתי כי תפרק לאלתר את מבנה העץ' החווה כלפי הסוכה, 'ויפה שעה אחת קודם!
'אמת, אינך יודע מי היה דודי', השיב רבנו באורך רוח, 'אך היות ובאת עד אליי, הרי הנך אורח שלי, אי לכך מן הראוי כי תשב ותאזין למעשה שאספר באוזניך'.
בלית ברירה ובמשיכת כתפיים נרגזת נאלץ המושל להקשיב, אם מתוך סקרנות ואם בשל פניו התקיפות של הרבי שגרמו לו לציית לו, ברצונו או שלא. נתן אפוא מבט חסר סבלנות ברבנו והאזין למעשה הבא.
כומר היה לפני שנים, בעל ממון ונכסים ואב לעשרה בנים יפי תואר, גבוהים כארז ובריאי מראה. בחצר ביתו ניצב לו גן מלבלב, מעין פרדס פרטי, בו סדורים היו עצי פרי לרוב, צובעים את החלל בירוק עז ומנוקדים בפירות בשרניים לרוב, יצורים הצללה טבעית לכל המבקש לפוש קמעה, לנוח מעמל היום בפנינת חמד מרהיבה. אולם על אף המראה המשובב של העצים המלבלבים, רוח אחרת היתה עמו. הוא ביקש, בגחמה של רגע, להפוך את הבוסתן הנאה לגן פרחים יפהפיים, ולשם כך העמיד כמה פועלים והורה להם לכרות חלק ניכר מהעצים.
ניגשו הפועלים במשנה מרץ לעבודה, הניפו גרזן והכו בגזעים הרכים, ועד מהרה שכבו זה לצד זה גדמי עץ כרותים, עדות אילמת לבוסתן שניצב לתפארת עד לא מכבר.
אך אבוי. רק סיימו הללו את מלאכתם, עוד הגינה ממתינה לזריעת הפרחים הצבעוניים למיניהם, ובבית הכומר תאניה ואניה. עשרת בניו, החסונים כארז ובריאים אולם, חלו לפתע במחלה עלומה, מייסרת וחשוכת מרפא ונפלו בזה אחר זה למשכבם האחרון, ממנו לא קמו עוד. והכומר מביט ועיניו כלות, מעיין דמעותיו ניגר ללא הפוגה ואין לאל ידו לעשות מאומה כדי להציל את בניו המתים בזה אחר זה.
חייהם של תשעה בניו כבר נגדעו, קופדו באבחה אחת מהירה, ורק בבוא תורו של צעיר בניו, נער זקונים שהתייסר מרות ושכב על ערש דווי, התעשת הכומר והבין כי עליו לחפש מוצא היכן שיד הרפואה קצרה מלהושיע.
'קום סע לפרמישלאן', המליץ לו ידיד, 'שם יושב יהודי קדוש שמדבריו לא נופל ארצה כחוט השערה. אם יברך האיש את ילדך, מובטח לך כי יקום מחוליו וישוב לאיתנו'.
הכומר, מיותר לציין, לא היה מחסידיו הנלהבים של רבנו הרה"ק ר' מאיר'ל מפרמישלאן, ובכלל, אמונת חכמים זרה היתה לו, אך כב שגורה האמרה בפי בני אדם: 'אם לא יועיל - לא יזיק'. מתוך ייאוש וחדלון מוחלט קם ועשה את דרכו לפרמישלאן, תולה יהבו במוצא האחרון אותו יהודי עליו מעודו לא שמע, ולאחוז בשולי אדרתו, ואשר על פי השמועות ברכותיו אינן שבות ריקם וכל מילה שלו פועלת בשמי מרום.
בפרמישלאן קיבל את פניו יהודי הדור פנים, פניו מאירות, והזמין אותו בטון רך לשפוך את לבו לפניו. בשבר קול ותוך שהוא ממרר בבכי ללא הפוגה תיאר הכומר את אשר אירע לו, את תשעת בניו שקיפחו את חייהם במחלה קצרה וקטלנית, ביכה מרה את הבנים שהלכו לבלי שוב והתחנן לפני הצדיק שיברך את בנו הנותר, למען הותיר לו ולו שריד ממשפחתו.
'את הסוכה שבנית לכבוד החג', הורה לו רבנו במפתיע, 'הותר נא על כנה. אל תפרק אותה. בעזרת ה' אבוא אף בשנה הבאה להתארח אצלך, ואבקש כי הסוכה תמתין בשלימותה'.
חסיד נאמן היה ר' משה טוביה, ואם כי נָגַד הדבר את אופיו החרוץ, אולם חזקה עליו מצות רבו. הותיר אפוא את הסוכה על מקומה, נוצר את הציווי הקדוש ובלבו פליאה - וכי מדוע שלא יפרק את הסוכה ויבנה אותה שוב בשנה הבאה? הלא אדרבה יתרום הדבר לשימור הקורות והדפנות מפני נזקי מזג האוויר. אך לצד התמיהה שלא זכתה למענה, עלז לבו בקרבו לנוכח הבשורה המרנינה. וכי קלה היא בעיניכם? הלא בשנה הבאה יזכה שוב לארח את הרבי הקדוש במעונו!
חודשי החורף חלפו בעצלתיים, הסוכה ספגה את רוחות הזעף ואת המטר הסוער, נשאה בדומיה את מעטה השלג הכבד, ובימות הקיץ הרכינה ראש מפני החמה, והשכנים עוברים ונדי בראשם, תמהים, מה לו לר' משה טוביה החרוץ שחרג ממנהגו? מה זה היה לו שהותיר את הסוכה על מקומה? אך הוא בשלו, נאחז באמונת חכמים ואינו נוטה מדבריו של הרבי ימין ושמאל.
הנה הופיעו ובאו ימי שלהי דקייטא, ולבו של ר' משה טוביה כמו עולה על גדותיו בגעגוע, כיסופים אינסופיים לרבי הקדוש שעוד רגע קט יעשה את דרכו הנה, יזכהו להכניס את ביתו את הברכה והקדושה.
ואכן, בין כסה לעשור הופיע שוב הרבי, כאשתקד, סוקר בקורת רוח את הסוכה המעוטרת בנוי והדר, אותה סוכה שלא נדרש לבצע בה בשנה זו מאומה מלבד נענוע הסכך, במטרה להכשירה מדין 'תעשה ולא מן העשוי'.
שוב סחף הרבי את הציבור למחוזות נעלים, רומם אותם גבוה מעל גבוה והאציל עליהם מאוצרו הטוב, ושוב כבשנה החולפת פנה רבנו בתום ימי ביקורו לר' משה טוביה המארח, מורה לו לבל יפרק את הסוכה אלא יותיר אותה על כנה. אף הפעם, לשמחתו, צירף הרבי להוראתו את ההבטחה המיוחלת: 'בשנה הבאה אהיה כאן שוב בעזרת ה', ראה נא שהסוכה תישאר במקומה'.
כך, שנה אחר שנה, עשה הרבי את דרכו את העיירה ועשה את החג בסוכתו המרווחת של ר' משה טוביה, נפרד ממנו בכל פעם בהכרת הטוב וברכות לרוב, כשבאופן קבוע חוזר הוא על ציוויו התמוה: 'הותר את הסוכה על כנה'.
אלא שאם בתחילה עשה ר' משה טוביה כמתבקש, לא הרהר חלילה אחר הוראת רבו ולא סטה ממנה כהוא זה, שנה הצטרפה לשנה ופגעי מזג האוויר החלו נותנים את אותותיהם בסוכה. הקורות החלו להתעקם, ירוקת פשטה בדפנות, ניחוח עובש בלתי נעים החל מתפשט באוויר. בלבו של ר' משה ניטש קרב של ממש, ולמגינת לב בסופו של דבר יצא יצרו לא כשידו על העליונה. במוצאי סוכות באותה שנה, כבר לא מסוגל היה לעמוד בניסיון.
'מה כבר יקרה אם אפרק את הסוכה?' חשב לעצמו, מנמק בטוב טעם, 'הלא ודאי כוונת הרבי כי הסוכה תהיה מוכנה בבואו, ללא שייאלץ להמתין לבנייתה. אדרבה, בשנה הבאה אמהר להקים את הסוכה מוקדם מהרגיל, ולעת עתה ישכנו הקורות והדפנות אחר כבוד במחסן, מוגנים ושמורים'.
ממחשבה למעשה, פנה לר' משה הנגר והורה לו לפרק את הסוכה. אולם ברגע בו נתן מדרך כף רגל ליצרו, פעל המלך הזקן והכסיל ללא מנוח והכניס בו
רוח עוועים. כאחוז תזזית פיקח על המלאכה, מוודא שלא נותר במקום אף כפיס עץ ואף מצביע לנגר על קורות העץ, 'את זו אתה יכול לקחת, בדופן ההיא אין לי כל שימוש' וכן הלאה.
הנגר מצדו, איש תם שמעודו לא היה מודע להוראתו של הרבי וכל שעשה היה בהוראת מעסיקו, שש ושמח על ההזדמנות לקבל ללא כל תמוה עצים שעם מעט השקעה יוכלו לשמש אותו לאורך ימים ושנים.
חלפה שנה, כמעט. בשנה הבאה, בפתע, הקדים הרבי את ביקורו והופיע בפתח ביתו של ר' משה, סוקר במורת רוח את החצר ותוהה בכאב: 'היכן היא, הסוכה, ומי העז פרק אותה?'
'משה הנגר', השיב מאן דהוא, ועל אתר זומן הנגר לפני הרבי, לתת דין וחשבון על מעשיו. בתחילה פנה אליו הרבי בטרוניה, מצר על כך שהפר את הוראתו, אך עד מהרה התחוור כי הנגר כלל לא ידע מההוראה, וכל שעשה היה על פי הוראות בעל הבית, ר' משה טוביה.
כאן התברר לרבנו כי העצים, ברובם, מונחים אחר כבוד במחסנו של ר' משה טוביה, למעט כמה קורות ודפנות שעשו את דרכן אל ביתו של ר' משה הנגר, שבידיו האמונות היטיב להכין מהם שלחן וכסאות, ארון ועוד כמה פריטי ריהוט לביתו. 'ר' משה טוביה חשב שהעצים נהרסו', פנה הנגר לרבנו, נד בראשו, בהתאמה.
נאנח רבנו אנחה כבדה, ואז התנער ופנה לנגר. 'מהיום יתחיל ר' משה טוביה לחוות ירידה בעסקיו, הוא יירד מטה מטה עד שיפשוט את הרגל ויאבד את נכסיו כליל. ואילו אתה' הישיר מבט לר' משה הנגר, 'דווקא אתה תנסוק מעלה מעלה, ותירש את כל עושרו, עד שבבוא היום אף תרכוש את אחוזתו, אותה ייאלץ למכור בהיעדר כל למחייתו'.
'מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשֶׁר', התפללו השניים, הן ר' משה טוביה והן ר' משה, באותם ימים נוראים, אולם ספק אם הבינו את משמעות הדברים ועד כמה עתידים הם לחוש זאת על בשרם. תפילה מרטיטה זו התקיימה בהם לעין כל, כשניכר וברור כי בשעה שזה נופל זה קם, האחד זוכה בעושרו של האחר והגלגל סובב כמקדם'.
היטיב ר' ברוך להכיר את הרבי ואת ביתו, והשכיל להבין כי לא בשל אילוץ כלכלי או היעדר תנאים שורה הבית בכפור שכזה, כי אם מתוך בחירה מושכלת. אם כי, הגם שידע כי רבו מרומם ונעלה מכל מגבלות בני תמותה רגילים, נשגב מבינתו כיצד ניתן לחיות כך, לשרוד במזג אוויר שכזה ללא אמצעי חימום כלשהו.
לא יכול היה ר' ברוך לעצור ברוחו, והוא ניגש בסערת רגשות אל הרבי. 'רבי, געוואלד!' זעק מנהמת לבו, 'ניחא הרבי בחר בכל זאת, מורגל הוא בסיגופים ועבודת קדשו היא זו. אך מה פשעה הרבנית שנידונה לסבל שכזה?!
הנהן הרבי בהבנה, אך הניד בראשו. 'הצדק אתך, ר' ברוך' הישיר מבט לתלמידו המסור, 'אך כל מה שהנך רואה נעשה בהסכמתה המלאה של הרבנית. אדרבה, גש אליה והצע לה להסיק את הבית'.
לנוכח פניו התמהות, ניאות הרבי להסביר. 'במדינה רחוקה פלונית נקלעו אחינו בני ישראל לצרה והינם זקוקים לרחמי שמים מרובים. קיבלנו אפוא על עצמנו, אני והרבנית, שלשה עשר שבועות של ייסורים, כדי לכפר על בני ישראל ולהצילם ממצוקתם'. עוד ר' ברוך נדהם, מחריש ומאזין לדברי הרבי, והרבי ממשיך בניחותא, 'זה עתה הסתיימו להם תשעה שבועות, כך שנותר לנו להתייסר רק במשך ארבעה שבועות נוספים'.
רוחו של ר' ברוך סערה בו, והוא כמעט והחליט לקיים את עצתו של הרבי כלשונה ולהציע לרבנית להסיק את הבית, אך היא מצדה האזינה לדברים ונזעקה, מוחה נמרצות: 'לא ולא, קיבלתי על עצמי ייסורים, וברצוני לשאת בהם בעבור אחינו בני ישראל הנתונים בצרה!'
בר דעת היה ר' ברוך, הבין כי דעתו של הרבי נחרצה ולא המשיך לדון בנושא. תחת זאת הושיט ידיו לרבי, קיבל ברכת 'שלום עליכם' לבבית והועיד את פעמיו לבית המדרש, שם שהה במשך ימים ארוכים כשהוא עוסק בתורה ותפילה ובד בבד קונה מאוצרותיו של הרבי ומתאבק בעפר רגליו.
את פשר הדבר.
חלף זמן מה, ור' ברוך ראה לנכון להמשיך במסעו. הפעם היה יעדו העיירה סדיגורה, מקום מושבו של הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין, אשר כידוע התגורר באחוזת פאר ונהג בגינוני מלכות שאין דומה להם.
להפתעתו, אף בבית הרה"ק מרוז'ין חזרה התופעה על עצמה. גם כאן, בניגוד משווע לעשירות שניבטה מכל עבר, שלט קפאון עז ונראה היה אף כאן כי הדבר נעשה במכוון, מתוך רצונו הטהור של הרבי לסגף עצמו לדעת. אך הפעם, בניגוד לאשר התרחש בנדבורנה, פנה אליו הרה"ק מרוז'ין מעצמו והבהיר
'ודאי תמה הנך, ר' ברוך, על כך שבחורף שכזה אין התנורים מוסקים כדבעי והכפור שולט בביתי', אמר הרבי, ור' ברוך הנדהם כמעט משלים בעצמו את הנאמר, 'דע לך כי במדינה רחוקה מכאן נתונים היהודים בצרה, אי לכך קיבלתי על עצמי להתייסר במשך שלשה עשר שבועות, לזכותם ולהצלתם. זה עתה חלפו עשרה שבועות', המשיך הרבי בסיפוק, 'נותרו אם כן רק שלשה שבועות'.
הרה"ק מרוז'ין עצר לרגע, נתן אתנחתא לדבריו ואז הוסיף כממתיק סוד: 'מלבדי, רק צדיק אחד נוסף בדור יודע על כך!' ורק ר' ברוך עצמו ידע היטב במי מדובר...
שוב יום אחד לפני מיתתך
דרכם של צדיקים שהם מקיימים תדיר את דברי התנא הקדוש רבי אליעזר (אדר"נ נ"א פט"ו): "שוב יום אחד לפני מיתתך", לצד ההדרכה המעשית שמסר כיצד לעשות כן: "יעשה תשובה היום, שמא ימות למחר. ישוב למחר, שמא ימות למחרתו. ונמצאו כל ימיו בתשובה".
בדרך מופלאה היה רבנו מעורר את כל הדבקים בו ומסתופפים בצלו, לחיות כל ימיהם בתשובה ומעשים טובים, על מנת שיזכו להשיב נשמתם לבוראם נקיה וזכה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
שח הרה"ק ר' צבי הירש מקרעטשניף סיגעט, בן נינו של רבנו, את ששמע מפי חסיד ישיש ובא בימים אשר עוד זכה לחזות בפני קדשו של רבנו ולהתבשם לאורו, עדות מרטיטה על הנהגתו בימי החנוכה הקדושים.
בחצר קדשו של רבנו, על פי ציוויו המפורש, נבצר מהחסידים הרבים לראות את עבודתו העילאית בעת הדלקת נרות החנוכה, אותן היה מדליק בגפו והרחק מעיני החסידים. שמא תאמרו, מה להם לבוא לנדבורנה בימים מרוממים אלה, אם לא כדי לחזות בעבודת קודש זו? את התשובה לכך קיבלו המוני הנוהרים לחצר קדשו, תיכף לאחר הדלקת הנרות.
ראשית היה רבנו מדליק את הנרות בשרעפי קודש, משורר לעצמו זמירות קדומות ומתייחד עם קונו אל מול השלהבות המרצדות, וכשהיה מכלה עבודתו זו היתה הדלת נפתחת, והיו המוני החסידים גודשים את החדר.
בשלב זה ניצב היה הקהל כולו בשתי שורות, ביניהם בעלי מנגנים שהפליאו לעורר את הרגשות ההומים בכלי נגינה שהביאו עמם, והרבי פוסע בתווך ומפזם נעימה ענוגה, שקטה ורוויית הוד, מרטיט את לבבות הנוכחים ומכניס לליבם הרהורי תשובה, משל היה זה בעיצומה של תפילת נעילה.
וכך היה אומר, מנגן, מעורר: יפִינְסְטֶער אוּן בִּיטֶער אִיז דֶעם מֶענְטְשׁ וָואס עֶהְר זִינְדִיגְט צוּם הֵיילִיגְן בּוֹרֵא... וִוי ווייל אִיז דֶעם מֶענְטְשׁ וָואס עֶהְר טוּהְט תְּשׁוּבָה צוּם הֵיילִיגְן בּוֹרֵא.... אוי, כמה חשוך ומר לו לאדם החוטא לפני הבורא יתברך. כמה טוב לאדם השב בתשובה שלימה לפניו. וכאן היה מדגיש, מטלטל בזעקה פנימית: ינָאר מִיט דֶעם גוּף... מִיט דֶעם גוּף... מִיט דֶעם גוף... אבל שיהיה בגוף זה, ולא חלילה בגלגול אחר בו ייאלץ לתקן מעשיו.
והיו הדברים מרטיטים ומחרידים את כל הנוכחים במקום, עד שרבו הבכיות ושב כל העם בתשובה.
יין המשומר למצוות
חומרות רבות ועניינים טמירים נוהג היה רבנו הרה"ק ר' מרדכי'לה מנדבורנה בחג הפסח, אם בניקיון הבית מכל פירור חמץ ואם באפיית המצות, אולם מקום של כבוד נתייחד לו דווקא ליין, להכנתו ומצוותיו.
'מצוותיו' אמרנו, כי אכן כן, לא מדובר היה רק ביין לארבעה הכוסות כמצות ליל התקדש חג, כמו גם למצות קידוש והבדלה, כי אם בכמות אדירה של יין אותה נהג לחלק לכל נצרך, בעין יפה וברוחב לב. בערב פסח היו מתקבצים ובאים לביתו כל עניי העיר, נעמדים בסך ומקבלים לידם בסבר פנים יפות ומאירות בקבוק או שניים ואף יותר, כפי הצורך ועל פי מספר הנפשות שבביתם.
מהם היו שלא בושו להתייצב פעם נוספת בתור, מניחים כי הרבי אינו מודע למעשיהם, אך לאמיתו של דבר עינו הפקוחה והחדה הבחינה בכך היטב, אלא שלבו הרחום לא עמד בכך והוא ניאות להעניק להם פעם אחר פעם, ולא רק שלא הרע לבבו בתתו להם אלא שאף שמח ועלץ בקרבו על שזכה לתמוך בהם פעם נוספת.
אדרבה, בהזדמנות מסוימת הסביר הרבי כי אם ימנע מאנשים אלה להשתתף בחלוקת היין, אזי יצר לבבו שמא מאידך שכח להכניס לרשימת המקבלים כאלה שאכן זקוקים לכך, ואם כן מעדיף הוא לטעות ולתת למי שכבר קיבל, מבלי לבדוק בציציותיו של אף אדם וללא דרישות וחקירות.
אחרים הגדילו לעשות, ראו כך הזדמנות עסקית והיו נוטלים את היין וסוחרים בו, מייצרים מקור הכנסה לא אכזב, בעוד מטרת החלוקה היתה לשימושם האישי ועבור בני משפחתם. על כך לא הבליגו מקורבי הרבי, אך כשהפנו את תשומת לבו לכך, הוא הצביע על נקודת מבט שונה לחלוטין. 'הלא זקוקים המה נואשות לכסף', ציין בפשטות, 'ואם במסחר זה עולה חפצם בידם הרי שזכיתי לקיים מצות צדקה בהידור רב!'
מלאכת הכנת היין לא החלה בתקופת ניסן, כי אם הרבה קודם לכן. חודשים ארוכים לפני כן היה רבנו פונה לאנשי שלומו, מהם אשר ברשותם כרמים לרוב, מבקש מהם להותיר עבורו גפנים לבצירה בתקופה היעודה לכך.
אך בעוד שמקובל היה במקומו, על פי תנאי הגידול ומזג האוויר, לבצור את הענבים בחודשי הקיץ החמים ולאחר שהבשילה החמה את האשכולות והמתיקה אותם כראוי, בחר רבנו את המועד לבצירת הענבים דווקא בעיצומו של החורף, וליתר דיוק בפרשת וארא.
במתק לשונו ובדרך צחות היה מנמק את טעמו בזה, משום שבפרשת וארא נאמר בתורה הקדושה: "וְשַׂמְתִּי פְדַת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" (שמות ח יט). והנה 'פדות' בשפת היידיש נהגה 'לֵייז', ובדומה נהגית המילה 'בציר' בשפת היידיש כך: 'לֶעז', אם כן יש להיתלות בברכה זו שיהיה 'בציר' בשבוע זה, וכך יאה, לבצור את הענבים עבור היין לפסח דווקא בשבוע זה...
ואם היו שהשתוממו ואף הביעו הסתייגות מבחירת המועד המדובר, בעיקר בשל העובדה שבעיצומו של החורף היו הכרמים מכוסים שכבת שלג עבה והאשכולות כלל לא נראו מבעד למעטה הלבן, ולמותר לציין כי באופן טבעי לא הבשילו כלל בתקופה זו, היה רבנו מראה אף בזאת את כוחו הגדול.
בבוא העת היה עושה את דרכו אל הכרמים, בכבודו ובעצמו, היה מורה להסיר בעדינות את השלג מעל הגפנים, ולנוכח עיניהם המשתאות של הנוכחים במקום היו מתגלים אשכולות בשרניים, נוטפי עסיס ומרהיבים ביופיים, וידעו הכל כי מן השמים משדדים את מערכות הטבע כדי לקיים רצון צדיק.
אולם בזאת לא תם הענין, כלל וכלל לא.
את היין, כך על פי מצות הרבי, נדרש היה להכין בתנאים מיוחדים וקפדניים של קדושה וטהרה. לשם כך היו משתמשים בכל שלבי ההכנה בכלים חדשים בלבד, אשר הוטבלו במקוה טהרה לפני תחילת העבודה. כך גם כל העוסקים במלאכה נדרשו להיטהר ולטבול לתוספת קדושה קודם גישתם לכל שלב ושלב במלאכה.
עוד היה הרבי נושא עמו אל הכרם סכינים זעירים ומיוחדים במינם אשר כונו 'קְנִיפֶעקְלַאך', בהם נשעה שימוש עדין וזהיר בבצירת הענבים, וענין גדול היה לו לרבנו בסכינים אלה עד שנחשב הדבר לזכות עבור כל מי שהשיג עבורו סכין שכזה. עד כדי כך ידוע היה הדבר, שאף הנכרים תושבי האזור הכירו במעלת הסכינים הללו, ואם היה אי מי מהם שם ידו על סכין שכזה, לא היה מוכרו בעד כל הון.
בתום פרק הבצירה והסחיטה, היה היין נאטם היטב בחביות מגופות, והחביות עצמן הונחו לצורך המשך תהליך הפקת היין במקום שיועד לכך, תוך הקפדה יתירה על נקיון המקום והרחקה מכל בדל חשש לקיומו של חמץ. כך למשל היו מונעים בכל תוקף מילדים להיכנס למקום, שמא יכניס מי מהם חלילה פירור חמץ.
לאחר שהושלם התהליך כולו והיין הותסס דיו, היו מערים אותו בזהירות לכדים ובקבוקים, כאשר אלה נלקחו על ידי הרבי בעצמו והונחו למשמרת בחדר שיוחד לכך, עד שעת החלוקה בערב פסח. מאוצר יינות זה היה הרבי נוטל גם עבור מצות ארבע כוסות, וכן לקידוש והבדלה ולכל הנדרש במהלך החג כולו.
מעשה פלא שאירע באחת השנים, הבהיר עד היכן צופות עיניו הטהורות של רבנו והוכיח קבל עם ועדה כי אכן 'רגלי חסידיו ישמור' וכי מן השמים שומרים על הצדיק לבל תבוא תקלה על ידו. וכך היה מעשה.
באותה שנה עשה רבנו את דרכו את הכרמים שבאזור העיירה סעליש שבהונגריה, והחסידים שהתלוו אליו כבר לא הופתעו לגלות כי על אף החורף הכבד והמעטה המושלג שכיסה את הכרם, לאחר שחשפו את האשכולות ניבטו לעיניהם ענבים יפהפיים, בשלים למראה, כמו נבצרו בעיצומו של הקיץ.
התהליך עמו התבצע, כמדי שנה, על הצד הטוב ביותר, ובסיומו פנה רבנו לרבה של סעליש ובירר האם יוכל להעמיד עבורו מקום שמור ונקי בו ניתן לאחסן את החביות עד פרוס הפסח. כמובן, הדגיש הרבי, יש להקפיד כי המקום המדובר יהיה סגור עם מנעול ובריח וכך גם נקי ביותר, על מנת לשמור על כשרותו של היין לפסח.
'ודאי אעמיד לרשותכם מקום שכזה', שמח רבה של סעליש לסייע לצדיק, ולאחר הרהור קל המשיך, 'בישיבתי שבסעליש, סמוך להיכל בית המדרש בו יושבים התלמידים ועוסקים בתורה, ישנו חדר ריק ונקי בו לא נעשה כל שימוש בתקופה זו, ומה גדולה תהא זכותי להעמידו לרשות הרבי'.
קורת רוח עלתה על פני הרבי לנוכח היענותו, ותיכף שלח את אנשיו לנקות אף יותר את החדר ולהכשירו לאחסון החביות, כשמיד לאחר מכן הובלו החביות אחר כבוד אל החדר.
ויהי בפרוס הפסח, זמן מה קודם החג, עשה רבנו את דרכו בשנית לסעליש על מנת להעביר את החביות לביתו לצורך החלוקה הממשמשת ובאה.
הופיע רבנו בשערי הישיבה, פסע נמרצות לעבר החדר, פתח את דלתו והציץ פנימה, סוקר את החביות הסדורות בשורות.
לפתע הועמו פניו ולבשו עננה קודרת. דבר מה לא מצא חן בעיניו, אם כי לא ידע להצביע על הנקודה ולאפיין במדויק את שהפריע לו. רק זאת ידע, כי את היין הזה אינו מסוגל לקחת, משום מה.
'אמרו נא לי מה אירע?' פנה הרבי בכאב עצור אל הסובבים אותו, נערי חמד תלמידי ישיבת סעליש שהיו שותפים כמה חודשים לפני כן להצבת החביות בחדר, 'הלא כה רבות השקעתי ביין זה, בתנאים קפדניים ובקדושה וטהרה, וכעת אין לבי מניח אותי לעשות בו שימוש בפסח הבא עלינו לטובה. מה קרה ליין?'
'לפני ימים ספורים החל ברז אחת החביות לטפטף, זרזיף דק שהפך במהרה לזרם של ממש', נענה אחד הבחורים בלחישה מהוסה, תוהה אם לכך כוונת הרבי, 'וברצוננו למנוע מצב בו תתרוקן החבית כליל - זימנו הנה אמן מומחה שיתקן את הברז ויעצור את הדליפה'.
ארשת חמורה עלתה על פני הרבי. 'ראו לזמן במהירות את האמן שתיקן את הברז', החיש את הבחורים, 'ברצוני לראותו כאן תיכף ומיד'. מיד אצו התלמידים להבהיל את האמן, שלא ידע את נפשו בקרבו ולא הבין במה חטא ועל מה ולמה מזומן הוא אל הרבי.
'מה חטאי ומה פשעי?' נקשו שיניו בחשש בהתייצבו לפני הרבי, ואילו רבנו מצדו הרגיע את חששותיו והבהיר כי אין לו כל תלונה עליו, באשר הוא פעל בתום לב. רק מבקש הוא לדעת בפרוטרוט כיצד תיקן את הברז, זה הכל.
'כשקראו לי לתקן את הדליפה', סיפר האמן, 'הבחנתי מיד כי הברז תקול עד לבלי תקנה, וכי הפתרון היחיד יהיה להחליפו בברז חדש. דא עקא, ברשותי לא היה באותה עת ברז חדש ממש, על כן מיהרתי לביתי והסרתי את הברז מחבית בירה ריקה בה לא היה לי שימוש באותה העת, ואותה התקנתי בחבית'.
זעזוע ניבט מעיני הרבי, פלצות אחזה בו. אכן נודע הדבר! בירה הרי היא חמץ גמור!
בצער רב נאלץ הרבי לוותר על מנהגו באותה שנה, והיין חולק אחר כבוד כבר באותו יום, כשהוא מתרה בכל מי שקיבל לידיו בקבוק - כי ידאג לשתותו עוד קודם פסח, למען לא ייכשל חלילה באיסור חמץ.
אכן, נתקדש שם שמים בהיוודע לעין כל כי רגלי חסידיו ישמור.