מח"ס תשובות והנהגות
שאלה: האם יש מצוות חינוך קטן במצות לולב עם נענועים וכן בבחורים ואשה.
תשובה: במשנה סוכה (ובש"ע א"ח סימן תרנ"ז) איתא שקטן היודע לנענע לולב כדינו אביו חייב לקנות לו לולב, דייק "קטן היודע לנענע" ממצות לולב, וכן שיעור הלולב הוא "שיש בו כדי לנענע", ולא די שהקטן יברך אלא צריך לחנכו לנענע כדין אחר הברכה, וכתבו הראשונים ז"ל (הגהות מימוני פ"ז מלולב אות נ' ובראבי"ה ח' תרפ"ג הי"ח ב) בהא דקטן היודע לנענע לא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה, וצריך שירגילנו גם לקיים מצות נענועים שזהו מעיקר מצות לולב כהלכתה. מיהו מעיקר הדין נראה שאם ניענע כדין בשעת הנטילה יוצא בכך, שהניענועים דהלל אינם אלא ממנהגא בעלמא וכמבואר במשנה, וכ"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול בשם הראבי"ה, ובהגמי"י פ"ז דלולב אות ס'. (ועי' גם בתולדות הקדוש ה"חפץ חיים" זצ"ל שבימי המלחמה לא הסכים שהיחידים ינענעו בהלל עם אתרוג, והיינו מפני שאינו חיוב אלא ממנהגא, וע"ע מה שביארתי במועדים וזמנים ח"ב סימן קי"ז ולכן מספיק לחנך קטן בנענוע אחרי הברכה, ועכ"פ לא סגי בנטילה וברכה לבד. וראוי להזהיר על כך שהמצוה בשלימות מתקיימת רק בנענועים, וכל מצות חינוך חיובו רק כשמתרגל לקיים המצוה בשלימות, והיינו כשיכול לנענע, ולכן קטן שאינו יכול לנענע אף שיוצא, אין מצות חינוך בכך מאחר שאין רצוננו שיתרגל כן, ומצוה לחנכו עם ניענועים בשעת ברכה עכ"פ. וצריך ללמד היטב היאך לנענע, וראיתי אצל כמה חסידים מנהג משונה שבחור לוקח לולב לצאת בו אבל אינו מנענע, ומענה בפיהם שכך המנהג אצלם שבחור אינו מנענע, ואין לזה שום טעם ושורש. אף נשים שרצונן לקיים מ"ע דלולב ראוי להן לנענע שהמצוה כהלכתה היא עם ניענועים דוקא, וכמבואר ברמב"ם פ"ז דלולב (ה"ט). ואולי לפנים לא היה שכיח הרבה ד' מינים אלא מעט, ע"כ לא רצו שנשים ינענעו שעלולות לפסול הלולב ע"י הנענועים, אבל היום שלכל בעה"ב ואפילו לילדיו יש ד' מינים, למה לא ניתן לנשים לקיים תקנת חז"ל לנענע כהלכתה, שתיקונו רב מאד אף שאין בידינו לכוין, ויכולה לעשות כן בבית שאין שם חשש יוהרא. ושמעתי שיש איזה טעם ע"פ קבלה שנשים לא ינענעו, והנסתרות ל' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, ומאחר שהנענועים לא חשיב שלכם, והם בכלל המצוה כהלכתה נראה שראוי גם להן לנענע אף שלא מדקדקות בכל צד, עליהן לקיים עיקר המצוה דניענועים שבזה הנטילה כהלכתה, וגם בקטנים מצותן בקטן היודע לנענע דוקא.
שאלה: אדם שתלה אתרוג בסוכתו לנוי, ועכשיו נפסל האתרוג שלו אי שרי ליה להשתמש באתרוג שתלה לנוי.
תשובה: בביאור הלכה סימן תרל"ח הביא בשם שו"ת חתם סופר סימן קפ"ד שמתיר ליקח בחוה"מ מאתרוג שתלה לנוי סוכה ליתנו למי שאין לו אתרוג לקיים בו מצות אתרוג אף שהוקצה למצותה ונאסר בהנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה, וכאן ליכא ביזוי מצוה, שמעיקרא היה רק נוי מצוה והשתא מצוה גופא עכ"ל. ויש לעיין בזה דשמא הא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו היינו רק במקום שיסוד האיסור הוא בגדר איסור הנאה, שפיר אמרינן דמצות לאו ליהנות ולא נקרא הנאה, אבל הוקצה למצותה שהיא הלכה מיוחדת שכל שנתייחד למצוה אסור לבטלה מייחודה, ע"כ אף למצוה אחרת אף שאין כאן איסור הנאה ביטל ייחודו ואסור, ולא מהני בזה מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ב. אמנם בעיקר הדין לע"ד יש לצדד, שאפילו נימא יסוד האיסור להוריד דהוה בזוי מצוה, מ"מ כאן הלוא מעלין מהידור מצוה לגוף המצוה, ומעלין במצוה כמו בקודש, ואף שעכשיו נמצא האתרוג בסוכה והוא הידור למצוה דאורייתא שנאמר "זה אלי ואנוהו". ולולב כל שבעה רק דרבנן, מ"מ נראה דהיינו דוקא שכל הנוי למצוה הוא רק האתרוג. אבל כאן שבנטילת האתרוג מהסוכה לא יתבטל מהסוכה דין סוכה נאה, אזי לצורך מצוה מותר להורידו לקיים בזה מצות אתרוג דרבנן כשאין לו אתרוג אחר, ומעלין בזה ולא מורידין, ולא נאסר משום איסור הנאה אלא שמיוחד למצוה, ובזה שיכול לייחדו למצוה אחרת דעדיף ממנו שרי שזהו גוף המצוה. ולדברינו יוצא שכל ההיתר הוא רק כשאין לו אתרוג אחר, אבל יש לו אתרוג אחר וחפץ באתרוג משום שמהודר טפי, אדרבה נוי סוכה דאורייתא חמיר טפי, ואין לו לבטל האתרוג מיחודו לנוי סוכה וכמ"ש. וכל זה בחוה"מ של סוכות דלא בעינן שלכם, אבל ביום טוב ראשון דסוכות דבעינן שלכם דנו בזה האחרונים דכיון דאסור ליהנות מהאתרוג גם כן וכ"ה בשו"ת מחנה חיים ח"ג סימן מ"ט, וראיתי בספר ליקוט על הלכות סוכה סוכת שלם שהביא כן גם משו"ת נחלת אבות, ומ"כרם שלמה" תרמ"ח, ובביאור הלכה הנ"ל שהביא לדברי השו"ת ח"ס כתב דביו"ט אסור לטלטלו משום מוקצה, ע"ש. אך באמרי בינה סימן כ"ד דעתו דכיון שאינו אסור מחמת גופו אלא רק מדרבנן משום הקצאה שפיר חשיב לכם, וכן בשיבת ציון סימן ט"ז דעתו דלא שייך בזה טעמא דהיתר אכילה, וכן הביא במהרש"ם בדע"ת סימן תרל"ח משעה"מ פ"ז דלולב הל"ב בדין היתר אכילה באתרוג, דאפילו אם יהא היתר רק לאחר זמן חשיב יש בו היתר אכילה ע"ש.
שאלה: האם הקריאה בליל שמחת תורה מס"ת היא בברכה.
תשובה: הקריאה בליל שמחת תורה בס"ת לא נזכר בתלמוד ולא בגאונים, ובתקופה מאוחרת נהגו לקרוא, ובבכורי יעקב (תרס"ט ס"ק י"ג) שאפילו קורין לא יברכו תחלה וסוף, רק פלא הדבר ש"במעשה רב" מביא שהגר"א היה עולה לתורה ולפעמים היה קורא בכהן אף שהיה כהן בבית, ותמוה הדבר שקרא בברכה אף שדעתו תמיד לא לברך על מנהג כמו בהדלקת נרות בערב יו"כ שלא נהגו בכל מקום, דעתו לא לברך, וכאן קרא בעצמו ובירך, וגם תמוה שבכל קריאה חייבין מה"ת לקרוא כהנים תחלה, והוא כאן לא חשש וקרא בעצמו במקום כהן. ובעיקר הדין נראה מוכח מכאן שלדעת הגר"א ברכות התורה שאני שניתקנו על קריאה בתורה בציבור אף כשאין חיוב לקרות בתורה בציבור, וכן מפורש ב"משכנות יעקב" שצריך ברכה מה"ת על קריאה בציבור, ולפי זה לא חשש לברך אף שאין חיוב מדינא, וכן לשיטתו מברכין על מקרא מגילה בד' מגילות כשקורין בציבור אף שאינו חיוב גמור כיון שקורין ממגילה בציבור מברכין (ומאידך גיסא זהו חומרא, שאם קורין פרשת נשיאים בימי ניסן או ספר דברים בליל הושע"ר מס"ת בציבור, אף שאין חיוב, יש לחוש שצריך ברכה). אמנם כיון שאינו חיוב כלל, והקריאה בליל שמחת תורה רק נדבה, דעתו שאין חיוב לכבד לכהנים שאינם מחוייבין בקריאה, רק לדעתו בנדבה כמו קריאה זאת, כל הרוצה ליטול את השם ולברך יבוא ויטול. ומיהו עיקר דברי הגר"א זצ"ל בזה א"ש לנוהג כמותו, אבל עדיין לא יצאנו לפוסקים דס"ל שאין מברכין על מנהג קריאה בעלמא, ובפרט כאן שלא נתפשט בכל מקום, וגם אין לזה מקור בש"ס, לכן אין לנו בזה הכרעה ברורה, ואף שיש יסוד למנהג לקרוא בברכה, הנמנע ולא מברך ולא עולה יש לו על מה לסמוך בזה וכמ"ש.