דער סוכה האט מיר געראטעוועט
סיפר רבינו זצוק"ל, עובדא היה אצל אאמו"ר הק' זי"ע, כאשר הייתי ילד של בערך עשרה או אחד עשרה שנה.
אאמו"ר זי"ע היה עובד ה' גדול, אשר כל מה שעשה היה עושה בכל כחותיו. וכשהיה מתפלל, היה מתפלל בקולי קולות, והיה לו קול כמו כהן גדול בבית המקדש, וקול יפה כזה אין שומעים גם מהמנגן היותר גדול שבעולם, והגם שהתפלה שלו היה במתיקות, עד שהיה אפשר להתעלף מרוב מתיקות, היה צועק ומוסר נפשו בתפלתו בכל כחותיו, עד שהיתה כל הרצפה תחתיו רטובה מרוב הזיעה שלו, עד שהיה נראה שאחד שפך 'שיסל' של מים על הרצפה, והיה צריך לקשר בטנו באלונטיות, כדי שלא יצאו בני מעיו בתפלתו, כל כך היה צועק בתפלתו, והיה פחדים נוראים ממש.
ופעם במוצאי יום קדוש נעשה לו ל"ע 'הארץ אטאק'. כי היה מתענה הרבה, ובימים אלו היה ניעור לילות שלמים, ולא היה לו כח לעבודה גדולה וקשה כזאת.
בעיר סקאליע היו שלשה רופאים, אשר היו רופאים טובים, הם בדקו אותו וקבעו שהיה לו התקפת לב קשה, והם אינם יודעים אם יחיה עד סוף זה הלילה ל"ע. היו לו כאבים קשים, ולא היה יכול לזוז אבר וגם לא להוציא דיבור מפיו מרוב חולשתו, והיה המצב נורא.
הכלל, בקושי הצליח לדבר אלי, ואמר לי שאקח המפתח של הדלת, ואכוין כוונות ה'אצבע' שהוא אותיות ואקח אותו בלבו ואסבב אותו בהמפתח, כך עשיתי, וברוך ה' הוטבו מעט הכאבים, אבל החולי נשאר, והרופאים היו מסופקים מאד אם יחיה עד סוף הלילה, כי זה היה התקפת הלב הקשה שראו מעולם.
היה זה לילה קשה על כל השונאי ישראלים, כמעט והגיע היום, הגיעו הרופאים, ואמרו, אמת שחי עד הבוקר, אבל אין בזה ראיה שניצל, והם אינם יכולים לומר מאומה, לא אאריך. וכך נמשך ממוצאי יום הקדוש, עד שהשי"ת עזר וזכינו לערב סוכות.
המצב לא נשתנה כלל, עדיין היו לו כאבים ל"ע, לא היה יכול לזוז אבר, וגם לא היה יכול לדבר, ולא היו רשאים לזוז אותו מצד לצד, והיה המצב מר ונורא מאד.
בעיר סקאליע בימי הסוכות היה קר מאד והיתה הצנה נוראה, עד שהיו צריכים ללבוש 'טיליפי כשהיו יוצאים אל הסוכה. והיה לו לאאמו"ר זי"ע 'קארידאר' בלי גג אצל ביתו ושם היה עושה סוכתו, ולמטה היה הסוכה הגדולה בשביל כל החסידים, ששם היו נכנסים חמש מאות או אלף אנשים.
עוד לפני יום קדוש העמידו הסוכה, אבל מי היה דעתו על חג הסוכות כשהיה אאמו"ר הקדוש זי"ע עומד בסכנה כזאת. ערב חג הסוכות בשעות שאחר הצהרים, בקושי גדול הוציא דיבור מפיו, ואמר, מה יהיה, הרי מגיע חג הסוכות, בחייו עוד לא שתה גם כוס מים חוץ לסוכה. אבל לקיים מצות סוכה, אי אפשר, ומה נעשה.
הגיע היום טוב, והעולם חזרו מהתפלה, והיה המצב חצי יום טוב'דיק וחצי תשעה באב ל"ע. כי כשהיה אאמו"ר זי"ע מתפלל, היו חושבים שנמצאים בבית המקדש, כל כך היתה תפלתו המתוקה, בנוסף לקדושתו. לקחו איזה בעל תפלה, והתפללו והיתה התפלה דומה בעיניהם כמו תפלת חול.
לאחר התפלה, נכנסו העולם לומר 'גוט יום טוב', אחר שגמרו, פנה אאמו"ר זי"ע אל אנשי ביתו, ופקד עליהם שילבשו אותו ויכניסו אותו אל הסוכה.
היה אסור להזיז אותו, כי מי שיש לו התקפת הלב, אסור להזיזו, מה גם להגביהו ולהכניסו אל הסוכה, ובסוכה עצמה שלטה צנה שהיתה פחדים נוראים, עוד יותר משאר השנים. הם בקשוהו ברחמים, כי הוא סכנה ל"ע, שהרי היה לו התקפת הלב, אבל הוא לא רצה לשמוע מאומה, אלא שיכניסו אותו אל הסוכה. כל דבריהם לא הועילו, ולא היה ברירה כי אם להכניסו אל הסוכה, וראו עליו שהיה לבן כמו הכותל, וצוה שימזגו לו כוס שיקדש.
'נעביך', כמה שהה עד שאמר הקידוש ההוא, שהיה שוהה לו חצי שעה, עד שהיה יכול להוציא מלה מפיו, ועד ששתה הכוס, ואח"כ בקש שיביאו לו מים ליטול ידיו, ושיביאו לו כזית חלה, וכמה קשה היתה לו אכילת החלה, וכשגמר הכזית, בקש בעצמו שיחזרו אותו שוב אל ביתו, וחשבו שכבר תצא נפשו.
כשעברה בערך חצי שעה או שעה לאחר שנכנס מן הסוכה, אמר געלויבט דער אויבערשטער, דער מצוה האט מיר געראטעוועט'. הם חשבו, מי יודע מה שהם עשו לו, והוא אמר שהמצוה הצילתו. והמשיך לומר, וואס ווייסט איהר וואס דאס הייסט א מצוה, א מצוה דארף מען טאהן מיט מסירת נפש, דער מצוה האט מיר געראטעוועט, דער סוכה האט מיר געראטעוועט'. ומאז ראו מרגע לרגע, שהתחילו הכאבים להתמעט, והתחיל להטיב לו, עד שבבוקר נטל ידיו, ואמר ברכת התורה, ושתה טיי, ואמר, 'איי געלויבט דער אויבערשטער דער סוכה האט מיר געראטעוועט, א מצוה דארף מען טאהן במסירת נפש, דער מצוה האט מיר געראטעוועט מיין לעבן'.
שמחו מאד, שכבר הרגיש בטוב, וכבר היה יכול לדבר, ואז כבר ביקש שיושיבו אותו. עברה עוד חצי שעה, וכבר התחילו לבוא לבית המדרש להתפלל, הוא אמר שאינו יכול להתפלל כשהוא שוכב, אלא ילבישו אותו ויושיבוהו על הכסא, הם השתדלו לשכנעו שלא יעשה כן, אבל ראו שהוא מתקצף, ולא טוב הדבר, על כן עשו כרצונו, והלבישו אותו הכאלאט והשטריימל, והושיבוהו על הכסא.
הכסא שלו היתה בצד מערב של בית המדרש, והמנהג היה, שהיה יושב אצל הדלת, וכשהגיע להודו, היה דופק על הדלת, כדי שידעו שיכולים להתחיל הודו, כשהגיע לשוכן עד, היה דופק על דלת, שידעו שיכולים להתחיל שוכן עד, וכשהגיע לשמונה עשרה היה דופק על דלת, שהגיע לשמונה עשרה, בההוא יומא לא היה לו כח לדפוק, ואני דפקתי. הוא התחיל הודו, והתפלל עד שהגיע לשמונה עשרה, ודפקתי על הדלת, שהגיע לשמונה עשרה.
וכשהגיע להלל, אמר לי שאינו יכול לומר הלל ביחידות, הוא רוצה ליכנס לבית המדרש. התחלתי לבכות ולהתחנן, ואמרתי לו 'טאטע' זהו דבר קשה מאד. הכלל, לקחוהו שני אנשים, הוליכו אותו לתוך בית המדרש, אבל מתחת מללכת למקום שהיה יושב בבית המדרש, נגש אל העמוד, והתחיל לומר הלל, כך היה ואינני מגזם.
ואם אתם חושבים שהוצרכו להעמיד מתורגמן לשמוע אותו, לא כן היה, אלא שמעו אותו מתפלל בטוב. אחר כך עלה במדריגות אל הארון קודש, ואמר בריך שמיה בקולי קולות, ושוב לא חזר למטתו. כך עבר על התקפת הלב.
וכך היה אומר, 'איהר ווייסט וואס דאס הייסט א מצוה, א מצוה אז מ'טוט במסירת נפש, דעמאלס איז עס א מצוה, דער סוכה האט מיר געראטעוועט, דער מצוה הא מיר געראטעוועט'.