דיבור ובנים ואשה - תולדות האדם
אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךְ וְאֵל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹקִים עַל קוֹלֶךְ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךְ (ה, ה).
בשבת (לב:), רבי אומר, בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך', איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר, בניו ובנותיו של אדם.
בספר חידושי גור אריה (שם ד"ה בעון) כתב, כי הדיבור היוצא מן האדם נחשב תולדות האדם, ולכן נקרא יניב שפתים' (ישעיה נז, יט), שיניב' הוא לשון 'פרי', כמו 'תנובת שדי' (דברים לב, יג), ולכן כאשר מחלל דיבורו שהוא תולדות, לכן גם כן התולדות שהם בנים מתים.
ואולם בהך דבעון נדרים מתה אשה כו' (שבת שם), כתב שם לפי זה טעם אחר, ולא כפירושו הראשון שם דכתב בשניהם טעם אחד, עיין שם. ויש לומר גם לפירושו הנ"ל, דבשניהם הטעם אחד, דגם האשה חשובה תולדות האיש, עיין סוטה (יב.), כל הנושא אשה לשם שמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. ועיין מגילה (יג.), אל תיקרי 'לבת' (אסתר ב, ז) אלא ילבית' כו', עיין שם. והיינו שלא באו לשנות הכתוב, רק דהאשה חשובה תולדות האיש, וכאילו היא בתו.