(אות א)
בהג' אשרי (סוכה) הביא דברי המדרש (שהש"ר א, ט) במעשה דשלמה המלך ע"ה אחר חלום גבעון, דכתיב ויבא ירושלים ויעמד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, ואמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, וכן ציין הגר"א (סי' תרס"ט). והדברים צריכים ביאור גדול, דהלא אין לתורה גמר וסוף, כמ"ש ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ואם כן מה שייך לומר גמרה של תורה. ואכתי קשה למה נלמד הדבר דווקא מחלום גבעון, שכל עניינו היה קבלת חכמה חדשה לב חכם ונבון, ואמאי קרי ליה גמרה של תורה, ואדרבה, הי"ל לומר מכאן שעושין סעודה לתחילתה של תורה, שהרי בו ביום שרתה עליו רה"ק ואמר ג' ספרים משלי קהלת ושיר השירים.
(אות ב)
ונראה שיש כאן יסוד גדול בעצם צורת קנין התורה, דעיקר לימודה הוא בחינת ושננתם לבניך (דברים ו', ז'), והשינון הוא החזרה, אלא שהשינון אינו רק מעשה חזרה בעלמא שלא ישכח האדם תלמודו, אלא עצם דרך קנין התורה בנפש, שהפעם הב' אינה דומה כלל לפעם הא'. דבלימוד הא' האדם רוכש את עצם הידיעה מבחוץ, ובחזרה שב אל הסוגיה מתוך הידיעה שכבר קנה, ועי"ז נפתחת לפניו בעומק אחר לגמרי, והלימוד הא' עצמו נעשה כלי מחזיק ברכה ללימוד הבא, נמצא שהשינון הופך את הלימוד הא' למדרגה מוצקה שע"ג נבנה הלימוד הב'.
(אות ג)
וזהו עומק ענין הגמרה. אין הכוונה שהתורה עצמה הגיעה לסופה ותכליתה ח"ו, אלא שמדרגת הלימוד של האדם הגיעה לידי שלמות, עד שהלימוד שכבר נקנה נעשה יסוד למדרגה נוספת ועליונה יותר. נמצא שהגמר אינו נקודת עצירה, אלא השלמת מדרגה המאפשרת את המשך בנין התורה בלב. ובזה מיושבת הקושי' על משתה שלמה ע"ה, שדווקא המשתה שנעשה בשעה של קבלת חכמה חדשה מלמד שאין גמרה של תורה פירושה סוף, ומדרגה נשגבה זו שקיבל לא התחילה מאין, אלא נבנתה על גבי כל מה שהי' בידו ועמל בו עד אותו רגע, ונמצא שקבלת החכמה היתה בחינת התחלה מצד מה שנפתח בה, ובבחינת גמר וסיום מצד המדרגה הקודמת שהביאה אליה, ולכן שפיר למד רבי יצחק מאותו מעשה מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.