Skip to content
נר מערבי

הַבּוֹר הָרֵיק וְהַצַּדִּיק — יוֹסֵף, הַשָּׁעוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מַיִם, וְהַסֻּכָּה שֶׁבּוֹרְחִים אֵלֶיהָ

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

מַהֲדוּרַת סָכּוֹת - פֶּרֶק ו'

צְלָא דְמְהֵימְנוּתָא

הַבּוֹר הָרִיק וְהַצַדִּיק – יוֹסֵף, הַשָּׁעוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מַיִם, וְהַסָּסְכָּה שֶׁבּוֹרְחִים אֵלֶיהָ

"וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם"

(משלי י, כה)

היום השישי. יום חמישי בשבוע, כ' בתשרי – היום האחרון של חול המועד שהוא סתם חול המועד: מחר הושענא רבה, ואחריו שבת שהיא שמיני עצרת, ואחריה שמחת תורה, והחג נגמר. וביום השישי הבעל דבר מחליף שוב לבוש, וזו הפעם הרביעית. הוא כבר הציע ריקנות, וכבדות, ומריבה; היום הוא בא בשני קולות שאינם נשמעים כיצר הרע כלל. הקול הראשון: "זה כבר נגמר. פספסת את החג, כמו שפספסת את אלול". והקול השני – הוא הקשה, ועליו הפרק הזה – הוא הקול של הבור. ששה ימים של שעות ארוכות בלי סדר: טיולים, המתנות, חנויות, מכשירים בכיס, עיניים שהולכות לאן שהן הולכות. ואמרו חכמים (כתובות נט ע"ב) – ואת חציו השני של המאמר ראינו ביום השלישי – ”הַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה”. זה החצי הראשון. הבטלה של הימים האלה אינה מביאה רק לשעמום; היא מביאה למקום שהוא כל עניינו של יוסף. ואחר כך בא הגרוע מכול, שהוא הקול השני בלבוש של צדקות: "אחרי מה שראית השבוע, אחרי מה שחשבת – החג הזה לא שלך. שב בצד". ולכן ליום הזה, האחרון של הימים הריקים, נשלח האורח שנקרא בכל התורה כולה "הצדיק": יוסף. הנער שהושלך לבור ריק, ונמכר, ונתנסה בבית אדוניו בניסיון שאין קשה ממנו, וישב שתים עשרה שנה בבית האסורים – והוא היסוד שהעולם עומד עליו. "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". יסוד: הדבר שהכול נשען עליו, ושאיש אינו רואה, מפני שהוא מתחת לאדמה. ובלשון הסוד, יסוד היא המידה של הברית – של הקדושה השמורה – והיא נקראת "צדיק", מפני שמי שנוטר אותה נקרא צדיק. ובלולב שבידך היא הלולב עצמו: כפות תמרים, "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח". תשעה ימים, תשעה אופנים לשבת בצל; והאופן של היום – לשבת בסוכה כמי שברח אליה.

א. הָאוּשְׁפִּיזָא יוֹסֵף – הַנַּעַר שֶׁרָץ הַחוּצָה

מכל אישי התנ"ך, אחד בלבד קרוי בפי כל ישראל בתואר "הצדיק" – יוסף הצדיק. לא אברהם, לא משה, לא דוד; יוסף. ומדוע? הזוהר אומר את הדבר בפשטות: מי שנוטר את הברית נקרא צדיק. ומעשהו ידוע, ואין צריך לפרטו: נער בן שבע עשרה, לבדו במצרים, בלי אב ובלי אח ובלי איש שמכיר אותו, בבית אדוניו, "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף" (בראשית לט, ז) – יום אחר יום, "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל־יוֹסֵף יּוֹם יוֹם" (שם, י). וביום שנשאר לבדו בבית, אמרו חכמים (סוטה לו ע"ב): "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דִּיּוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן, אָמַר לוֹ: יוֹסֵף, עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם – רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם?" ואז "וַיָּנֹס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (לט, יב). עמוד על שלושת הדברים. האחד: מה עצר אותו לא היה מחשבה על עונש ולא מחשבה על איסור הייתה זו פנים בחלון. פניו של אביו. "רצונך שיימחה שמך מביניהם?" האם אתה רוצה להיות מחוץ למשפחה שלך. יסוד אינו נשמר ביראה בלבד; הוא נשמר בזיכרון של מי אתה ושל מי אתה. השני: הוא לא ניצח בוויכוח – הוא ברח. "וינס". הצדיק לא עמד להתווכח עם היצר, לא הסביר, לא ניסה להוכיח לעצמו שהוא חזק. רץ. יש ניסיונות שהנצחון בהם הוא רגליים. והשלישי, והוא הנוגע לחג: "וַיֵּצֵא הַחוּצָה". החוצה – מחוץ לבית. הבית היה מקום הניסיון; החוץ – מקום ההצלה. ומה היא סוכה אם לא "החוצה"? "צֵא מִדִּירַת קֶבַע" – צא מן הבית, שהוא מקום הניסיון של הימים האלה, ושב בחוץ, תחת סכך. הסוכה היא המקום שיוסף רץ אליו.

ועל הפסוק שבראש הפרק אמרו חכמים (חגיגה יב ע"ב): על מה העולם עומד? ”עַל עַמּוּד אֶחָד, וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". לא על שנים עשר עמודים ולא על שבעה – על אחד. וספרי החסידות הוסיפו: העמוד האחד הזה איננו רק צדיק הדור; הוא בכל בית. כל בית עומד על אדם אחד ששומר את יסודו, במקום שאיש אינו רואה; והוא אינו יודע שהבית עומד עליו, כשם שהיסוד שמתחת לאדמה אינו רואה את הבניין. ומי שיושב ביום השישי בסוכתו ושואל "מה אני" – ידע מה הוא: העמוד. לא מפני שהוא צדיק גמור, אלא מפני שהוא נלחם – וצדיקים נדמה להם היצר כהר, כפי שנראה מיד.

ומידתו יסוד. ובלשון הסוד, אחרי הזרועות והלב ושתי הרגליים – יסוד היא המידה שבה נאסף כל השפע של המידות העליונות ועובר אל המלכות, אל העולם. יסוד היא הצינור. וזה יוסף בפשטות, בסיפור התורה: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַׁלִיט עַל־הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל־עַם הָאָרֶץ" (מב, ו). האיש שאסף את תבואת שבע השנים הטובות והוציא אותה בשבע הרעות; שהאכיל את מצרים, ואת אחיו, ואת העולם. יסוד היא המידה שנותנת לחם – והלחם עובר דרך אדם אחד. ומדוע דווקא הוא? מפני שמי ששמר את עצמו במקום שאיש לא ראה – נעשה צינור שהכול עובר דרכו. יש כאן חוק שאין לו יוצאים מן הכלל, ובעלי החסידות חזרו עליו בכל ספריהם: הקדושה הפרטית של האדם, במקום הסמוי ביותר, היא מה שקובע כמה ברכה יכולה לעבור דרכו אל ביתו. אדם שברח החוצה בשעה שאיש לא ראה – הוא זה שכל מצרים באו אליו ללחם בשעה שכולם ראו. יוסף במצרים לא נעשה שליט למרות הניסיון בבית פוטיפר; הוא נעשה שליט מפני שעמד בו. ומי ששמר את יסודו בימים הריקים – נעשה יסוד לביתו כל השנה.

ומה עם הבור? ”וַיִּקָּחָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (לז, כד). ושאלו חכמים (שבת כב ע"א): ממשמע שנאמר "והבור רק" – איני יודע שאין בו מים? ומה תלמוד לומר "אין בו מים"? ”מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ”. זה הפסוק של חול המועד, ואולי של כל שעה ריקה בחיי אדם: בור ריק אינו ריק לעולם. אם אין בו מים – יש בו נחשים. ומים, אמרו חכמים, אינם אלא תורה. שעה שאין בה מים אינה שעה של כלום; היא שעה של נחשים ועקרבים – מחשבות, עיניים, מכשירים, דמיונות. הבור של הימים האלה איננו ריק. ובו הושלך יוסף בן שבע עשרה, ומשם התחיל. שים לב שהתורה פותחת את סיפור הצדיק בבור ריק: לא בבית מדרש, לא בהר – בבור שיש בו נחשים ואין בו מים. וזה מקומו של כל אדם ביום השישי של חול המועד. ואיך יוצאים משם? ”וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת־יוֹסֵף מִן־הַבּוֹר" (לז, כח) – משכו. ואמרו חכמים (סוכה נב ע"ב): "בְּנִי, אִם פָּגַע בְּךָ מְנָוּל זֶה – מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; אִם אֶבֶן הוּא – נִמּוֹחַ, וְאִם בַּרְזֶל הוּא – מִתְפּוֹצֵץ". אותה מילה: משכהו. מן הבור מושכים למקום שיש בו מים.

וכיוון שהזכרנו את הלולב – הוא יוסף. בכתבי האר"י, שלושת ההדסים הם האבות, שתי הערבות – משה ואהרן, האתרוג – דוד, והלולב – יוסף הצדיק, יסוד. ולמה לולב? ”צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהלים צב, יג) – הצדיק נמשל לתמר, וכפות התמרים הן הלולב. ואמרו חכמים (סוכה מה ע"ב): "מָה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד – אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם". התמר לב אחד: אין לו ענפים המתפצלים, אלא גזע אחד וראש אחד. וזה יסוד: לב אחד, שאינו נחלק לשניים. הפגם של הימים הריקים איננו רק במעשה; הוא בלב שנחלק – חציו בסוכה וחציו במקום אחר, בעיניים, במסך, בדמיון. והלולב הכשר – למדנו ביום השני "כָּפוּת": עליו סגורים, צמודים לשדרה, שאינם נפרצים לצדדים. לולב שנפרצו עליו פסול. ובאדם: הצדיק הוא זה שעליו סגורים לא מפני שאין לו יצר, אלא מפני שאינו מניח לעלים להיפרץ. ולכן הברכה על ארבעת המינים היא "עַל נְטִילַת לוּלָב" – על שם הגבוה שבהם, על שם היסוד. כל המצווה נקראת על שם השמירה.

ודבר אחד בשמו של יוסף הוא התשובה לקול הראשון של היום – "זה כבר נגמר". רחל קראה לו יוסף על שם "יֹסֵף ה' לִי בֶּן אַחֵר" (ל, כד): יוסף – לשון תוספת. השם שלו הוא "עוד". יוסף הוא האיש שנכנס כשכולם חושבים שנגמר, ומוסיף. שבע שנים טובות נגמרו, ובאו הרעב – ויוסף הוסיף לחם; אחיו מכרו אותו, וסברו שנגמר – והוא הוסיף להם ארץ גושן; יעקב סבר שמת – "עוֹד יוֹסֵף חי" (מה, כו). ובחג הזה: ביום השישי נדמה שנגמר – והנה שלושת הימים הגדולים ביותר עוד לפנינו: הושענא רבה, שמיני עצרת, שמחת תורה. הסוף של סוכות איננו ירידה; הוא הוספה. ומי שמרגיש היום שהחג עבר עליו – יזכור שהאורח של היום הוא "עוד": מה שלא היה בששת הימים יכול להתווסף בשלושה. ואפרים ומנשה, בניו, שנולדו במצרים: "כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (מא, נב) פרה ורבה דווקא בארץ העוני. הצדיק אינו פורח בגן; הוא פורח בבור, ובבית האסורים, ובמצרים. וביום השישי של חול המועד.

ב. עִנְיַן הַיּוֹם מַפֶּכֶת סְכָּה דַּף נ"ב – הַתִּקּוּן הַגָּדוֹל, וּמַה שֶׁגִּלּוּ חֲכָמִים עַל הַיֵּצֶר בְּתוֹךְ הַשִׂמְחָה

יש דבר מופלא במסכת סוכה, ומי שיודע אותו יודע מה החג הזה יודע על היצר. הסוגיה הגדולה ביותר בכל הש"ס על יצר הרע – שמותיו, כוחו, סופו, והעצה כנגדו – אינה כתובה במסכת יומא ולא בקידושין בלבד; היא כתובה בסוכה, דף נ"ב, בתוך הסוגיה של שמחת בית השואבה. וכך היא מתחילה (סוכה נא ע"ב): "בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל" – ושאלה הגמרא: מהו התיקון הגדול? והשיבה: שבתחילה היו הנשים בפנים והאנשים בחוץ, ובאו לידי קלות ראש; התקינו שיהיו הנשים בחוץ והאנשים בפנים, ועדיין באו לידי קלות ראש; והתקינו שיהיו הנשים יושבות מלמעלה והאנשים מלמטה – גזוזטרא. זהו "התיקון הגדול" של שמחת בית השואבה: לא המנורות של זהב, לא הפתילות, לא הריקוד – ההפרדה. הגדולה שבשמחות בשנה, שאמרו עליה "מי שלא ראה – לא ראה שמחה מימיו", הייתה צריכה תיקון גדול, בבית המקדש עצמו, בין צדיקים – מפני שהשמחה, כשהיא גדולה, פותחת פתח. וכתבו בעלי החסידות: לפי גודל האור – גודל הקליפה שרוצה לאחוז בו. אין הימים האלה מסוכנים מפני שהם חול; הם מסוכנים מפני שהם שמחה. ובעל דבר של היום השישי אינו בא מן העצבות של אתמול; הוא בא מתוך הריקוד.

ומשם ממשיכה הגמרא (נב ע"א) לומר על היצר דברים שאין כמותם: "לֶעָתִיד לָבוֹא מְבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵצֶר הָרָע וְשׁוֹחֲטוֹ בִּפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים; צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַ, וּרְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַׂעֲרָה. הַלָּלוּ בּוֹכִין וְהַלָּלוּ בּוֹכִין: צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים – הֵיאַךְ יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ הַר גָּבוֹהַ כָּזֶה; וּרְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים – הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ חוּט הַשַׂעֲרָה הַזֶּה". שמע: אותו יצר, לצדיק הוא הר ולרשע הוא חוט. מי שנלחם בו יודע כמה הוא גדול; מי שנכנע לו – לא ראה מעולם מה גודלו. ואם נדמה לך שהניסיון של הימים האלה הוא הר – סימן שאתה נלחם. ועוד שם: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ – יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ". היצר אינו סימן לשפלות; הוא סימן לגודל. ועוד: ”שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לְיֵצֶר הָרָע" – רע, ערל, טמא, שונא, מכשול, אבן, צפוני – שבעה שמות, שבעה לבושים, כמו שבעת הלבושים שראינו בימים האלה: ריקנות, כבדות, מריבה, ושני הקולות של היום. ועוד (שם): "יֵצֶר הָרָע בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל בּוּכְיָא, וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה" – מתחיל כחוט של קורי עכביש, ונגמר כחבל של עגלה. הוא נכנס בדבר קטן: מבט אחד, שעה אחת ריקה, "רק אבדוק". ובסוף – עבותות.

ואז – הדבר שבשבילו נאמר הכול, והוא הדבר הגדול ביותר שנאמר על מלחמת האדם (סוכה נב ע"ב; קידושין ל ע"ב): "יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ... וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ – אֵין יָכוֹל לו". קרא זאת שלוש פעמים. אין אדם יכול ליצרו. אף אדם. לא צדיק, לא גדול, לא יוסף. "ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו" – המלחמה הזאת אינה מלחמה שמנצחים בכוח, מפני שהיצר חזק מכל אדם; היא מלחמה שמנצחים בעזרה. וזה כל שער הבטחון בשורה אחת: אינך צריך להיות חזק מן היצר; אתה צריך להיות מי שמבקש עזרה. ומיד אחריו – העצה: "בְּנִי, אִם פָּגַע בְּךָ מְנְוּל זֶה – מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ". לא "נצח אותו", לא "התאפק" – משוך אותו למקום שיש בו מים. אם אבן הוא – נימוח; אם ברזל – מתפוצץ. הבור הריק מתמלא מים, והנחשים יוצאים. ומכאן ליום השישי: מי שמרגיש שנפל השבוע – ידע שני דברים. שהיצר הר, וגם יוסף ראה הר; ושאיש אינו מנצח לבדו, וגם יוסף לא ניצח לבדו – פנים בחלון עזרו לו.

ומה עם הקול השני – "החג הזה לא שלך"? כאן צריך לומר דבר ברור, מפני שהקול הזה הפיל יותר אנשים מן היצר עצמו. אמרו חכמים (גיטין מג ע"א): "אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶן". הכישלון איננו הוכחה שאינך שייך; הוא הדרך שבה אדם עומד על דבר. ורבי נחמן מברסלב אמר את הדבר שאולי הוא החזק ביותר שנאמר לדורות האחרונים (ליקוטי מוהר"ן תנינא, קיב): "אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְכוֹלִין לְקַלְקֵל – תַּאֲמִין שֶׁיְכוֹלִין לְתַקֵּן". האמונה שקלקלת היא חצי אמונה; מי שמאמין בחצי הראשון ואינו מאמין בשני – אינו צנוע, הוא כופר בחצי. ועוד גילה רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן א, רה) שתיקונו של היסוד – של הפגם הזה דווקא – הוא על ידי שמחה: על ידי ”עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה”, עשרה סוגי שיר שנאמר בהם ספר תהלים, וקבע עשרה מזמורים כנגדם, וקרא להם "תִּקּוּן הַכְּלָלִי": טז, לב, מא, מב, נט, עז, צ, קה, קלז, קנ. ואל יהיה הדבר קל בעיניך: התיקון של המקום הנמוך ביותר איננו סיגוף ואיננו עצבות – הוא שירה. וזה מה שהגמרא בסוכה אמרה בדרכה: הסוגיה של היצר כתובה בתוך הסוגיה של הריקוד.

כי התיקון והשמחה כרוכים זה בזה. אדם שנפל ובוכה על עצמו בעצבות – נותן ליצר את מה שביקש; אדם שנפל ואומר מזמור בשמחה – משך אותו לבית המדרש. ועוד: מי שנפל ואינו מאמין בתיקון – הוא שמפר את הברית באמת; כי הברית היא אמונה שהקשר לא נשבר.

ויש בימים האלה דבר שכולנו עושים ואיננו יודעים למה, והוא היסוד ממש: מנהג החסידים שלא להניח תפילין בחול המועד. ובמה תלוי הדבר? אמרו בזוהר ובכתבי האר"י, והביאו הפוסקים: התפילין הן "אות" – "וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה" – והמועד עצמו "אות" הוא, ואין מניחים אות על אות. שבת – אות; מילה – אות; תפילין – אות; והחג – אות. וכל "אות" בלשון הסוד היא יסוד: הסימן שבגוף, הברית שבבשר, מה שמעיד על האדם שהוא של מי שהוא. ובחול המועד אין צריך תפילין, כי הסוכה עצמה היא האות: אתה יושב בתוך הסימן. ומכאן דבר שאין רך ממנו לימים הריקים: אינך צריך לייצר לעצמך היום סימן שאתה של הקדוש ברוך הוא – אתה יושב בתוכו. הסוכה מעידה עליך. וכשם שיוסף ראה בחלון את פני אביו, ושאל אותו הפנים "רצונך שיימחה שמך?" – כך הסוכה שואלת בשקט את היושב בה: אתה בתוך האות; רצונך לצאת ממנו? ומי ששמע את השאלה – כבר רץ החוצה, אל הסוכה.

ולסיום העניין, הנקודה שבה יוסף ודוד נפגשים: הלולב והאתרוג. בכל יום מימי החג אוחזים את הלולב בימין ואת האתרוג בשמאל, ומחברים אותם – יסוד ומלכות, יוסף ודוד. ומחר, בהושענא רבה, יום המלכות, יבוא דוד; והחיבור של היום למחר הוא החיבור של הלולב לאתרוג: הצדיק והמלך, הצינור והכלי. ובלשון הסוד, אין המלכות מקבלת אלא מן היסוד: כל מה שיורד לעולם הבית, הפרנסה, הילדים, השנה – עובר דרך מידת הצדיק. ומי ששמר את היסוד שלו ביום השישי, במקום שאיש אינו רואה – פתח את הצינור למחר, ליום שבו נחתמים הפתקים. ואמרו בספרי הסוד שהושענא רבה הוא גמר החתימה, ושהגזר דין נמסר לשלוחיו; ובמה תלויה החתימה? בצינור שדרכו היא יורדת. היום – הלולב; מחר – האתרוג. היום מחזיקים; מחר מקבלים.

ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם לָרוּץ הַחוּצָה – שְׁלֹשָׁה מַעֲשִׂים שֶׁל יּוֹסֵף

חמישה ימים למדנו את הגוף: הידיים, הלב, שתי הרגליים. והיום – היסוד: המקום שכל הגוף עומד עליו, ושאיש אינו רואה. ואין עבודה עדינה ממנה, ואין עבודה שהבעל דבר משקיע בה יותר בימים האלה. שלושה מעשים של יוסף, כנגד שלושת מקומותיו: הבור, החלון, והחוץ.

המעשה הראשון – למלא את הבור. ”מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ". אין שעה ריקה; יש שעה עם מים ושעה עם נחשים. וביום השישי, האחרון של הבטלה, העבודה היא שלא תישאר בור אחד ריק: כל שעה שאין לה שם – מלא אותה במים. לא בהכרח לימוד גדול: פרק משניות, דף גמרא, ספר חסידות, תהלים – משהו שהוא מים. ובעיקר, במקום שהנחשים נכנסים בו בימים האלה – המכשיר שבכיס, ההמתנה בדרך, הרגע שלפני השינה – שם דווקא הנח מים: קבע לך היום דבר אחד שיהיה ביד במקום המכשיר, ושעה אחת שהמכשיר יישאר בבית כשאתה בסוכה. "מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ" – הסוכה היא בית המדרש של היום; ומה שנמשך אליה – אם אבן הוא, נימוח.

המעשה השני – החלון. יוסף לא ניצח בכוח; פנים בחלון ניצחו. ומי שיודע שהניסיון של הימים האלה בא ברגע קטן – "חוט של בוכיא" – יכין לעצמו את החלון מראש: פנים אחת שאתה רואה כשהיצר בא. פני אביך, או פני ילדך, או פני מי שאתה רוצה להיות בעיניו מה שאתה. "רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם?" – ואל תזלזל בזה: יסוד אינו נשמר במחשבות על איסור, כי ברגע ההוא אין מחשבה; הוא נשמר בפנים. וזו גם ההתרוממות של היום, כי החלון עובד לשני הכיוונים: כשם שאתה רואה בו את אביך – יש מי שרואה בו אותך. יש ילד, אולי, שהחלון שלו הוא הפנים שלך.

המעשה השלישי – "וַיָּנֹס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". לרוץ. ברגע שבא היצר – לא להתווכח, לא לבדוק אם זה חמור, לא להסביר לעצמך: לקום ולצאת החוצה. והחוץ בימים האלה עומד בחצר: הסוכה. קום ולך לסוכה. שב בה עם ספר, או בלי; אמור בה מזמור אחד מן העשרה, בקול, בניגון – "תיקון הכללי" איננו רק לאחר נפילה; הוא גם לפניה. ומי שיכול – "עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה": שיר. תיקונו של המקום הנמוך ביותר בשירה. ואם נפלת השבוע – לא בסוכה מקום העצבות: "אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְכוֹלִין לְתַקֵּן". ומי שאמר היום מזמור אחד בשמחה אחרי שנפל – משך את היצר לבית המדרש, ואבן נימוחה.

וכאן שער הבטחון, בפרק שכולו מלחמה, כי כל המלחמה הזאת עומדת על משפט אחד: "וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ – אֵין יָכוֹל לוֹ". יש שסוברים שהבטחון שייך לפרנסה בלבד – לדעת שהלחם יבוא. ובעלי המוסר לימדו שעיקר הבטחון הוא כאן: לדעת שאינך יכול ליצרך, ושאינך צריך להיות יכול. הבעל דבר בימים האלה עובד עם משפט אחד: "אתה לבד". לבד בבית פוטיפר, לבד בבור, לבד עם המכשיר. ואומרת הגמרא: אתה לבד – ולכן אינך יכול; ואינך לבד – ולכן אינך צריך. הבטחון של היסוד הוא לבקש. "וַיְהִי ה' אֶת־יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (בראשית לט, ב) – בבית פוטיפר, לפני הניסיון, ה' את יוסף; "וַיְהִי ה' אֶת־יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד" (לט, כא) – בבית האסורים, אחרי הניסיון. לא נאמר שיוסף היה חזק; נאמר שה' היה אתו. וזו ההצלה של הצדיק: לא כוחו – עזרתו. ומי שיאמר היום, ברגע הקטן, שלוש מילים בלב – "אני לא יכול" – כבר אמר את מה שהגמרא אמרה, וממילא בא ההמשך: "ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו". מי שיודע שאינו יכול – נעזר. ומי שנעזר – יסוד עולם.

מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם: כשיבוא הקול של "נגמר, פספסת" – זכור את שמו של האורח: יוסף, "עוד". שלושת הימים הגדולים של החג עוד לפניך, והם באים דווקא אחרי הבור. וכשיבוא הקול של "אחרי מה שהיה השבוע – זה לא שלך" – קרא לו בשמו הגדול מכולם: זה הלבוש השביעי של היצר, וזה הקול שהפיל את מי שהיצר עצמו לא הפיל. ואמור כנגדו: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן", ו"אם אתה מאמין שיכולין לקלקל – תאמין שיכולין לתקן". ובכל שעה ריקה, חשוב: הבור לא ריק. מים או נחשים. ובכל ניסיון – "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו": אינך צריך להיות חזק; אתה צריך לבקש.

מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם: שלושה מעשים של יוסף. הבור – קבע היום דבר אחד שיהיה ביד במקום המכשיר, ושעה אחת בסוכה שהמכשיר נשאר בבית; ומלא שעה אחת ריקה במים – פרק, דף, מזמור. החלון – בחר פנים אחת, ואמור לעצמך בשקט: כשיבוא הרגע, את הפנים האלה אני רואה; ואם יש בבית ילד שאתה החלון שלו – היה היום הפנים שהוא צריך לראות.

והחוץ – "תיקון הכללי", או מזמור אחד מן העשרה, בסוכה, בקול, בניגון – ולא כתשובה על נפילה בלבד, אלא כשירה של יסוד; ואם היה השבוע דבר שאתה מתבייש בו – אל תשב עליו בעצבות; קום, צא החוצה לסוכה, ואמור מזמור בשמחה. זה מה שיוסף עשה: רץ. והצינור של מחר – הושענא רבה, יום החתימה – עובר דרך מי ששמר היום את הלולב שלו כפות.

More in this printout

View the whole printout