הַיָּמִים שֶׁמַּרְגִּישִׁים בָּהֶם כֻּלָּם — יַעֲקֹב, חֹל הַמּוֹעֵד, וּמַיִם שֶׁשּׁוֹאֲבִים בְּשָׂשׂוֹן
- Sukkos
- 5787
- Hebrew
מַהֲדוּרַת סָכּוֹת - פֶּרֶק ג'
צְלָא דִמְהֵימְנוּתָא
הַיָּמִים שֶׁמַּרְגִּישִׁים בָּהֶם כְּלוּם – יַעֲקֹב, חֹל הַמּוֹעֵד, וּמַיִם שֶׁשׁוֹאֲבִים בְּשָׂשׂוֹן
"וְיַעֲקֹב נָסַע סְכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סְכֹּת, עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם סְכּוֹת"
(בראשית לג, יז)
הבוקר השלישי. שני ימים של יום טוב מאחורינו – קידוש וסעודות ותפילות ארוכות ולולב ראשון – והיום, יום שני בשבוע, י"ז בתשרי, מתחיל הדבר שאין לו שם מדויק: חול המועד. אין ללכת לעבודה, ואין גם מה לעשות. הסוכה עומדת בשעה אחת עשרה בבוקר, ריקה קצת; הילדים כבר קמו ברגל שמאל ושואלים לאן נוסעים; מישהו מתכנן טיול, מישהו אומר שהוא עייף; ובשולחן, בין הקפה לבין הוויכוח על הנסיעה, נשמע הקול הידוע. הוא לא אומר "תחטא". הוא אומר משהו חכם יותר: כלום לא קורה. אתה לא מרגיש שום דבר. אלול עבר, ראש השנה עבר, יום כיפור עבר – ושוב פספסת; והחג הזה, שכולם אומרים עליו "זמן שמחתנו", מרגיש כמו שבוע ארוך של ארוחות בבקתה. ובלי שתשים לב, מן הבוקר עד הצהריים, נמשך אדם למטה, למטה, למטה. הימים האלה – כך יודע כל מי שעבר אותם – הם הימים האהובים על הבעל דבר. לא הימים הנוראים, ששם עומדים על המשמר; דווקא הימים שבאמצע, שאין להם צורה. והתורה ידעה זאת, ושלחה אליהם אורח מדויק: יעקב. האב של הימים שבאמצע – עשרים שנה בבית לבן, שנים של צאן וחשבונות וימים דומים זה לזה, "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקָרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא, מ) – ומהם יצא עם שנים עשר שבטים ועם השם ישראל. אתמול ושלשום למדנו לפתוח ולאחוז: אברהם – היד הפתוחה; יצחק – היד הסוגרת. היום נכנס מי שמידתו תפארת – הקו האמצעי, היופי שנעשה מן השניים; ומי שיודע לעשות יופי מן האמצע, יודע לעשות אותו גם מן הימים שבאמצע. תשעה ימים, תשעה אופנים לשבת בצל; והאופן של היום – לשבת בסוכה ביום שנדמה שאין בו כלום.
א. הָאוּשִׁפִּיזָא יַעֲקֹב – הָאִישׁ שֶׁקָרָא לַמָּקוֹם סְכּוֹת
בכל התורה כולה אין סוכה שנבנתה בידי אדם אלא אחת – וזו של יעקב. "וְיַעֲקֹב נָסַע סְכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סְכֹּת". שים לב היכן הפסוק הזה עומד. יעקב חוזר מעשרים שנות גלות אצל לבן; חצה את הנחל בלילה ונאבק עם המלאך עד עלות השחר; פגש את עשו וחיבוקו ובכיו; והנה, ברגע הראשון שבו הוא חופשי – אין רודף, אין מרמה, אין מאבק – הדבר הראשון שהוא עושה: בונה בית לעצמו, וסוכות למקנהו. ואת המקום הוא קורא לא על שם הבית אלא על שם הסוכות. ופירש רש"י מדברי חכמים (מגילה יז ע"א): שהה שם שמונה עשר חודש – קיץ וחורף וקיץ; בקיץ סוכות, בחורף בית, ובקיץ סוכות. הרי לך את סדר החיים של האורח: בית לחורף וסוכה לקיץ, קבע ועראי בזה אחר זה, ומי שיודע מתי זה ומתי זה – קורא לכל המקום על שם העראי. כי הבית נשכח, והסוכה נותנת שם.
ומה ביקש יעקב מן החיים? הוא אמר את זה בעצמו, בסוף: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרֵי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, ט) – "מגורי", לשון בֵּרוּת, לשון דירת עראי. מלך מצרים שואל אותו בן כמה הוא, והוא עונה במילה שאומרת: אני אורח. מאה ושלושים שנה של סוכות. וכך התחיל: "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כה, כז) – לא בית, אוהלים; ובדרך לחרן ישן על אבן תחת השמים, "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (כח, יב). הסולם הזה הוא תפארת בעצמה: דבר שרגליו בארץ וראשו בשמים ואינו נשבר באמצע. ובזוהר (פרשת תרומה) נדרש על יעקב הפסוק "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְרָשִׁים, מַבְרִחַ מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה" (שמות כו, כח) – הבריח האמצעי של המשכן, שעובר דרך כל הקרשים מקצה לקצה ומחזיק אותם לדבר אחד. אברהם קצה, יצחק קצה – חסד וגבורה, ימין ושמאל, פתוח וסגור – ויעקב הוא הבריח שעובר בשניהם ועושה מהם משכן. ולכן נאמר עליו "תִּתֵּן אֶמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ): אמת אינה חסד ואינה דין; אמת היא מה שנשאר כששניהם מסכימים.
ויש פסוק אחד ביעקב שהוא, בעצם, כל תורתם של הימים שבאמצע. בדרך לחרן, כשישן על האבנים ותחת השמים, בלי סוכה ובלי בית, בלילה שבו לא הרגיש כלום – אדם עייף שמניח את ראשו על אבן – חלם את הסולם. "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (כח, טז). המקום הזה – לא בית אל של אחר כך, אלא צד הדרך. יש ה' במקום הזה. ואנוכי לא ידעתי. שים לב מה נאמר כאן ומה לא: לא נאמר "ואנוכי לא הרגשתי, ולכן לא היה"; נאמר – היה, ולא ידעתי. ההרגשה איננה עדות; היעדרה איננו ראיה. זה הפסוק שצריך לומר בשעה ארבע אחר הצהריים של חול המועד, כשנדמה שהחג התרוקן: יש ה' במקום הזה. ואנוכי לא ידעתי. ומה עשה יעקב למחרת? "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר־שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵבָה" (שם, יח) – את האבן של השינה, את הכר של הדרך, את הדבר שלא היה בו כלום, הפך למצבה. הרי לך כל מלאכת חול המועד: לקחת את הרגיל ביותר של היום ולהעמיד אותו. ומי שיושב היום בסוכה עם קפה וילדים ועייפות, ופתאום, לרגע, יודע שיש ה' במקום הזה – התעורר בדיוק כמו יעקב, ואינו צריך להרגיש יותר מזה. ההמשך תלוי רק באחד: אם יקום בבוקר וישים את האבן.
ולמה נקראת מידתו תפארת – יופי? מפני שיופי הוא תמיד דבר של שניים ויותר. צבע אחד אינו יפה; שני צבעים שנפגשים – יפים. קול אחד אינו שיר; שני קולות – הרמוניה. וזה יעקב: האיש שנשא את שתי האחיות, שהוליד שנים עשר שבטים שאינם דומים זה לזה, ושבירך כל אחד מהם בברכה אחרת – "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (מט, כח) – ולא ביקש שיהיו אחד. תפארת היא היכולת להחזיק ריבוי בלי לשבור אותו לאחדות כוזבת. ובסוכה: הסכך חסד, הצל שניתן מלמעלה; הדפנות גבורה, הגבול; ומה שנעשה משניהם – מקום שאפשר לגור בו, בית שהוא סוכה וסוכה שהיא בית. ובאדם: ימים גדולים – ראש השנה, יום כיפור, יום טוב – הם החסד: אור שניתן מלמעלה בלי שביקשת. וימים רגילים – הם הגבורה: מה שאתה מחזיק לבדך, בלי אור. ותפארת היופי – נעשית רק כשמחברים אותם: כשאדם לוקח מה שקיבל בימים הגדולים ומחזיק אותו ביום שאין בו כלום. חול המועד הוא המקום שבו יופי נבחן. ולכן אין יופי בלי אמצע.
ועוד שני דברים על יעקב שיחזרו אלינו לפני שיגמר היום. האחד – המים. "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן" (כט, י). הרועים כולם המתינו עד שייאספו העדרים כדי לגלול יחד את האבן; ויעקב, לבדו, ברגע שראה את רחל – גלל אותה ושאב והשקה. יש אבן על פי הבאר, וכל העולם מחכה שיתאספו; ויש איש שאינו מחכה. זכור את זה כשנגיע הלילה לשמחת בית השואבה. והשני – "יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת" (תענית ה ע"ב). ותמהה הגמרא: וכי בחינם ספדו ספדנים וחנטו חונטים? ומשיבה: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". יעקב איננו מת מפני שהוא הקו האמצעי, וקו אמצעי אינו נגמר: כל זמן שיש בעולם חסד וגבורה, יש מי שמחבר אותם. אברהם ויצחק הם אבות; יעקב הוא ישראל – השם שאנו קרויים בו. האורח של היום איננו רק אורח; הוא בעל הבית שאנו יושבים בסוכתו. ומי שמרגיש היום שהוא "מת" קצת מבפנים – יזכור מי בעל הבית: זה שאמרו עליו שלא מת, מפני שמה שבאמצע אינו נגמר.
ב. עִנְיַן הַיּוֹם חֹל הַמּוֹעֵד – הַיָּמִים שֶׁהַבַּעַל דָּבָר אוֹהֵב, וְהַלַיְלָה שֶׁבּוֹ שׁוֹאֲבִים מַיִם בְּשָׂשׂוֹן
חול המועד – שני שמות שאינם הולכים יחד, ובכל זאת נעשו שם אחד. לא יום טוב, שאסור בו במלאכה ויש לו קידוש ותפילה משלו; ולא חול, שהסוכה והלולב וההלל בו. ימים שהתורה קראה להם "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" ואסרה בהם מלאכת עבודה ולא אסרה בהם כל מלאכה – ונחלקו חכמים אם איסור המלאכה בהם מן התורה או מדבריהם, מפני שהם באמת גבול: קודש שיש בו חול, חול שיש בו קודש. וכתב השפת אמת (סוכות) שכל עניינם של ימי חול המועד הוא להראות שהמועד יכול להיכנס לתוך החול - שאין הקדושה נזקקת ליום שכולו תפילה כדי להימצא; היא נמצאת גם ביום של טיול ובישול וילדים, ובלבד שייעשה בסוכה. ולכן האורח של חול המועד הראשון הוא יעקב, שכל גדולתו נבנתה בימים שאין להם שם: לא בהר המוריה, לא על גבי מזבח – בבית לבן, בין הצאן. תפארת איננה היופי של בית הכנסת; היא היופי של יום רגיל כשהוא נעשה מועד.
אבל אמור את האמת על הימים האלה, כי מי שאינו אומר אותה – נופל בהם. אמרו חכמים (כתובות נט ע"ב): "הַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם" – ורש"י פירש: שיגעון. אדם שאין לו מה לעשות אינו נשאר במקומו; הוא יורד. ואין בכל השנה ימים בטלים כחול המועד: אין עבודה, אין ישיבה, אין סדר יום, והשעות ארוכות. וכאן פועל הבעל דבר בחכמה, וצריך לדעת את דרכו: הוא אינו מציע לך עבירה – בחג, מי יחטא? – הוא מציע לך כלום. ריקנות. עייפות בלי סיבה. "לא בא לי". ואחר כך, כשהריקנות עשתה את שלה, הוא מלביש אותה בלבוש של צדקות: הנה, אתה רואה, לא הרגשת כלום בסוכה – סימן שכל תשרי שלך לא היה שווה. פספסת. וכתב בעל התניא (פרק כו) כלל גדול בעבודת ה': כשם שאין מנצחים במלחמה גשמית בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות, כך במלחמת היצר אי אפשר לנצחו אלא "בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב"; והעצבות שנופלת על האדם באמצע עבודתו, אפילו כשהיא נראית כחשבון נפש – מעצת היצר היא, שכל מגמתו להפיל את האדם לעצבות כדי שיוכל אחר כך להפילו לכל דבר. הרי לך: הרגש "לא מרגישים כלום" איננו העניין; העניין הוא מה שבא אחריו. ומי שמזהה את הקול הזה בשעה ארבע אחר הצהריים ויודע לקרוא לו בשמו – "זה הבעל דבר, וזה יומו" – כבר ניצח חצי.
ורבי נחמן מברסלב כתב את המשפט שכל יהודי צריך לדעת בעל פה בימים האלה (ליקוטי מוהר"ן תנינא, כד): "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ". והוסיף שם דבר שרק מי שידע מרה שחורה יכול לכתוב: שלפעמים צריך אדם להכריח את עצמו לשמחה גם על ידי "מִלֵי דִשְׁטוּתָא" – דברים של שטות, שחוק, דבר קל – כדי לבוא לשמחה; ושכל המחלות באות מקלקול השמחה. הבן מה נאמר כאן: השמחה בימים האלה איננה תוצאה – אם תרגיש, תשמח; היא מצווה – ושמחה של מצווה עושים גם כשאין מרגישים, כמו שמניחים תפילין גם בלי הרגשה. ואם צריך, על ידי שטות. ומה שאמר רבי נחמן – אמרה כבר התורה על החג הזה בעצמו: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" – ציווי, לא תיאור. אין התורה מבטיחה שתרגיש; היא מצווה שתשמח. ומי שהיא מצווה עליו – יכול.
ובכל בוקר של חול המועד סוכות אומרים הלל שלם – לא כפסח, שבחול המועד שלו אומרים חצי. ושאלו בגמרא (ערכין י ע"א): מה בין חג הסוכות לפסח? והשיבו: ימי הסוכות "חֲלוּקִין בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן" – כל יום מימי החג קרבן מוסף אחר לו, שלושה עשר פרים ביום הראשון, שנים עשר בשני, אחד עשר בשלישי, ופוחתים והולכים; ואילו בפסח כל הימים שווים. ומפני שכל יום שונה מחברו – כל יום הוא חג לעצמו, וכל יום אומרים בו הלל שלם. וזה היסוד של הפרקים האלה, וזה גם הכזב הגדול של הבעל דבר בימים האלה: "פספסת". פספסת מה? אין שבעת ימי הסוכות יום אחד שמתארך, שמי שהחמיץ את תחילתו החמיץ אותו; הם שבעה ימים שונים, שבכל אחד קרבן אחר ואורח אחר והלל שלם. היום השלישי איננו שאריות של הראשון. מי שאתמול לא הרגיש – היום יש לו חג חדש, אורח חדש, הלל שלם משלו. ואין בכל התורה מילה כמו "פספסת" בימי הסוכות: כל יום מתחיל מאחד עשר פרים משלו.
והלילה, במוצאי חול המועד הראשון, מתחילה השמחה שאין כמותה בשנה – והיא נקבעה בדיוק כנגד הימים האלה. שנינו במשנה (סוכה ה, א): "מִי שֶׁלּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו". והמשנה מתארת (שם ב-ד): במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים; מנורות של זהב, וארבעה ספלים של זהב בראשיהן, וארבעה ילדים מפרחי כהונה עולים ובידיהם כדים של שמן; ומבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעין פתילות – "וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשׁוֹאֵבָה". וחסידים ואנשי מעשה מרקדים לפניהם באבוקות של אור, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות; והלויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים – כנגד חמישה עשר שיר המעלות שבתהלים. עמוד על הפרט הקטן: הפתילות. את הפתילות של המנורות שהאירו את כל ירושלים עשו מבגדי הכהנים שבלו – מכנסיים שנקרעו, אבנטים שנשחקו. כמו הסכך מפסולת גורן ויקב: השמחה הגדולה ביותר בשנה מאירה מן הבלאי. ומי שמרגיש היום בלוי – יידע שממנו עושים פתילות.
ומה עשו שם גדולי הדור? הגמרא (סוכה נג ע"א) מספרת: רבן שמעון בן גמליאל היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו; והלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, היה אומר: "אִם אֲנִי כָּאן – הַכֹּל כָּאן; וְאִם אֵינִי כָּאן – מִי כָּאן?" ופירשו: על השכינה אמר כן. אבל שמע את הדבר כפי שנשמע – זקן שמרקד ואומר "אם אני כאן, הכול כאן": זה ההפך הגמור של הימים שבאמצע, שבהם אדם נמצא בגופו בסוכה ובראשו בכל מקום אחר. ורבי יהושע בן חנניה אמר שם: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה "לֹא רָאִינוּ שֵׁנָה בְּעֵינֵינוּ". ומנה את יומו: שעה ראשונה – תמיד של שחר; משם לתפילה; משם למוסף; משם לבית המדרש; משם לאכילה ושתייה; משם למנחה; משם לתמיד של בין הערבים; ומשם לשמחת בית השואבה. קרא את הרשימה הזאת פעם נוספת, כי היא התשובה ההלכתית לבטלה: יום שלם של חול המועד, שעה אחר שעה, ואין בו שעה ריקה. תנא שיודע לרקוד עם אבוקות הוא תנא שיש לו סדר יום. השמחה של הלילה נבנתה ביום ולא ביום שבו "לא בא לי", אלא ביום שיש בו שמונה תחנות.
ומה חגגו בעצם? ניסוך המים. כל השנה מנסכים על המזבח יין; בחג הסוכות – גם מים. "נְסּוּךְ הַמַּיִם – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי" (תענית ג ע"א), ורבי יהודה בן בתירא מצא לו רמז בתורה (תענית ב ע"ב): בפרשת המוספין של החג כתוב ביום השני "וְנִסְכֵּיהֶם", בשישי "וּנְסָכֶיהָ", ובשביעי "כְּמִשְׁפָּטָם" – מ"ם, יו"ד, מ"ם: מים. התורה הצפינה את המים באותיות יתרות, ואת ניסוכם לא כתבה בפירוש; והמים הללו – עליהם השמחה. ועכשיו הבן את הדבר בדיוק כנגד היום: מהו יין ומהו מים? יין יש בו טעם, וריח, וצבע; הוא משמח בעצמו – שמחה של מי שמרגיש. מים – אין בהם כלום: לא טעם ולא ריח ולא צבע. וכל השנה משמחים את המזבח ביין; ובחג הזה מוסיפים מים, ועל המים דווקא – השמחה הגדולה. כי יש שמחה של יין, שמחתו של מי שיש לו טעם בפה; ויש שמחה של מים – שמחתו של מי שאינו מרגיש כלום, ושמח. ניסוך המים הוא ההלכה למשה מסיני של חול המועד: לרקוד על דבר שאין בו טעם. וזה בדיוק היום. ומהיכן שאבו? מן השילוח, בצלוחית של זהב (סוכה מח ע"א): מעיין קטן בתחתית ירושלים, שמימיו זוחלים לאט. יורדים למקום הנמוך, עם כלי של זהב – ומה שמעלים, בו שמחים.
ואמרו בירושלמי (סוכה ה, א): "לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בֵּית הַשׁוֹאֵבָה? שֶׁמִּשָׁם שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" – על שם "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב, ג). ומביא הירושלמי ראיה: יונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה – ושרתה עליו רוח הקודש. יונה. הנביא שקראנו בו לפני ימים אחדים, במנחה של יום הכיפורים – נבואתו התחילה בריקוד. לא בבית המדרש, לא בצום: בין האבוקות. ואמרו חכמים (שבת ל ע"ב): "אֵין הַשְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת... אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה". שים לב שלא נאמר "מתוך הרגשה"; נאמר – מתוך שמחה של מצווה. השמחה של המצווה קודמת להשראה, לא להפך. מי שיושב ומחכה שירגיש כדי לשמוח – מחכה בסדר הפוך. ומי שמרגיש כלום ורוקד – ממנו שואבים רוח הקודש. והמעיין איננו למעלה; הוא בתחתית העיר, ויורדים אליו. וכיצד נגמר הלילה ההוא? בעלות השחר, בשער היציאה מזרחה, הפכו כולם את פניהם למערב ואמרו (משנה סוכה ה, ד): "אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה'... וְאָנוּ – לְיָהּ עֵינֵינוּ". לילה שלם של אור, ובסופו – הפיכת פנים. ואולי לכך אמרו "לא ראינו שינה בעינינו": לא מפני שלא ישנו, אלא מפני שהעיניים היו תפוסות – ליה עינינו.
ומדוע מים דווקא בחג הזה? מפני שבו נידונים עליהם: "בֶּחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם" (ראש השנה טז ע"א) – בחג הסוכות נגזר כמה גשם יירד השנה; ולפיכך אמרה תורה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו גשמי השנה. הרי שהשמחה של הלילה הזה איננה סיום; היא תפילה: אדם רוקד על מים שנשאבו, כדי שיירדו מים שטרם ירדו. ועכשיו שוב יעקב: "וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". כל הרועים חיכו; הוא לא חיכה. וזה כל עניינה של שמחת בית השואבה בזמן הזה, בלי מקדש: יש אבן על פי הבאר – העייפות, המבוכה, "לא בא לי", "מה יגידו" – וכל אחד מחכה שיתאספו, שיהיה מקדש, שתהיה הרגשה. ומי שבא לשמחת בית השואבה בחצר בית מדרש, בקור, בערב של חול המועד, ורוקד כאילו יש מנורות של זהב – גלל את האבן לבדו. ומה שנשאב אחר כך – משקה את הצאן.
ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם לִשְׁאֹב – שָׁלֹשׁ מְשִׁיכוֹת שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר, וּשְׁלֹשָׁה מַעֲנִים שֶׁל יַעֲקֹב
שני ימים למדנו את הידיים: יד שנפתחת, יד שאוחזת. והיום יד ששואבת: יד שיורדת לתוך דבר נמוך כדי להעלות ממנו. "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" – בסולם שראה יעקב, ראשו בשמים ורגליו בארץ. ועבודת חול המועד היא עבודת הסולם: לא לברוח מן היום הריק ולא לשקוע בו, אלא לעמוד עליו ולהעלות ממנו. ושלוש משיכות יש לבעל דבר בימים האלה, שכל אחד מכיר, וכנגדן שלושה מענים.
המשיכה הראשונה – "אני לא מרגיש כלום". והמענה – "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". יעקב לא הרגיש בלילה ההוא כלום, ולמחרת ידע שהמקום היה מלא. ומה שלמדנו ביום הראשון של החג עומד כאן בכל כוחו: הסוכה היא אור מקיף – והמקיף אינו תלוי בהרגשת המוקף. ניסוך המים אומר את זה בהלכה: השמחה של החג היא על מים, שאין בהם טעם. אדם שאינו מרגיש ויושב בסוכה, ומברך על הלולב, ואומר הלל שלם בבוקר בלי שום התעוררות – מקיים את החג בשלמותו, ואולי בשלמות גדולה יותר: כי שמחה של יין כל אדם יכול, ושמחה של מים – רק מי שנשאר בסוכה כשלא הרגיש כלום. המשיכה השנייה – "פספסתי". והמענה – הלל שלם. שבעה ימים, שבעה חגים, שבעה מוספים שונים; אין בסוכות יום שהוא שאריות של יום אחר. ויעקב – עשרים שנה אצל לבן, ימים דומים שלא היה בהם לא מזבח ולא חלום – ומהם שנים עשר שבטים. שום דבר לא פוספס. מה שנעשה בתשרי כתוב; ומה שלא נעשה – יש לו היום חג חדש להיעשות בו. המשיכה השלישית – הבית: הילדים מתעצבנים, כולם בסוכה קטנה, השעות ארוכות, ומריבה קטנה אחת הופכת את הצל לחום. והמענה – "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם”. יעקב, האב היחיד שכל שנים עשר בניו יצאו ממנו כשבטים, לא ביקש מיהודה שיהיה יששכר ולא מזבולון שיהיה לוי. תפארת היא היופי של ריבוי שאינו מתבטל – ואין מקום שבו נבחנת המידה הזאת יותר מסוכה מלאה ילדים בחול המועד: זה רוצה לנסוע, זה רוצה ללמוד, זה ישן עד הצהריים, זה שואל שאלות שאין להן סוף. ההורה שמבקש שכולם יהיו אחד – שובר את היופי; וזה שנותן היום לכל אחד את ברכתו שלו – בונה סוכה למקנה. "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת" – לצאן, לדבר הנמוך ביותר שהיה לו, בנה יעקב סוכות; ועל שמן נקרא המקום.
ומה על השמחה? כאן נוגע היום השלישי בשער הבטחון, ובנקודה שאין למדים אותה בשום מקום אחר: שהשמחה עצמה היא בטחון. פתח את הנביא במקום שממנו לקחו חכמים את שמה של השמחה: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב, ג) – ובפסוק שלפניו: "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי, אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד" (שם, ב). קודם "אבטח ולא אפחד", ורק אחר כך "ושאבתם בששון". אדם שרוקד בלילה על מים שנשאבו – כדי שיירדו מים שטרם ירדו – עושה מעשה של בטחון בגופו: הוא שמח על מה שעוד לא ניתן. הבוטח אינו מחכה לגשם כדי לשמוח; הוא שמח, והגשם בא. ויעקב האיש שנשבע "וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ), שביקש לחם ובגד ושמח בהם – הוא האורח של שמחת המים. ומי שרוצה לדעת אם יש לו בטחון – יבדוק אם הוא יכול לשמוח הלילה בלי סיבה. אם כן – יש לו; ואם עדיין לא – ילך לשמחת בית השואבה, וירקוד עד שיהיה. "מַעְיְנֵי" – לשון רבים: לכל אדם מעיין ישועה משלו, במקום הנמוך של חייו שלו: השילוח של האחד הוא הסוכה הריקה בארבע אחר הצהריים; של השני – הילד שמתעצבן; של השלישי – הלב שלא מרגיש. יורדים לשם עם צלוחית של זהב, ועולים בששון.
מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם: כשיבוא הקול של "כלום לא קורה, אתה לא מרגיש, פספסת" – קרא לו בשמו: זה הבעל דבר, ואלה הימים שלו, והוא לא מציע עבירה אלא ריקנות. ואמור כנגדו את הפסוק של יעקב: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" – ההרגשה אינה עדות. וזכור את ניסוך המים: השמחה של החג הזה היא על דבר שאין בו טעם. מי שיושב בסוכה ואינו מרגיש כלום – מנסך מים. ובכל בוקר של חול המועד, כשתאמר הלל שלם – אמור לעצמך למה שלם: כי היום חג לעצמו, ולא פספסת אותו.
מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם: קודם – סדר יום, כרבי יהושע בן חנניה: לפני שהיום מתחיל, כתוב על פתק שמונה תחנות – שחרית, לימוד קצר בסוכה, ארוחה, טיול או מעשה עם הילדים, מנחה, שיחה עם מישהו, שמחת בית השואבה – ואל תשאיר שעה בלי שם, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. אחר כך – "מילי דשטותא" של רבי נחמן: עשה היום דבר אחד שטותי ושמח עם הילדים, בכוונה, כמצווה – שיר בקול, משחק, טיפשות קטנה בסוכה – ואל תחכה שיבוא לך; עשה, ויבוא. ובלילה – לך לשמחת בית השואבה, ואל תעמוד בצד: יש אבן על פי הבאר, וכל הרועים מחכים שמישהו אחר יזוז. היה יעקב – גלול אותה לבדך, ורקוד רבע שעה כאילו יש מנורות של זהב ואיש אינו רואה. ואם התעצבן היום ילד – או אתה – ברך אותו בלב בברכה שלו, לא בברכה שרצית לתת. זו הסוכה למקנה.