Skip to content
נר מערבי

הַיּוֹם שֶׁבָּאֶמְצַע — מֹשֶׁה, לֶחֶם שֶׁיּוֹרֵד דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וּפָנִים שֶׁמַּתְחִילוֹת לְהָאִיר

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַפֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא"

(שמות טז, ד)

היום הרביעי. שלושה ימים מאחור, שלושה ימים לפנים – האמצע המדויק של שבעת ימי החג. וכל מי שהלך פעם דרך ארוכה יודע מהו אמצע: ההתלהבות של ההתחלה כבר נגמרה, והסוף עוד אינו נראה. ביום הראשון הכול חדש; ביום האחרון הכול יקר; ובאמצע – "עוד יום כזה". וזה בדיוק הרגע שבו הבעל דבר, שאתמול הציע ריקנות, מציע היום כבדות: הצל אותו צל, הסוכה אותה סוכה, הלולב אותו לולב, הילדים אותם ילדים – ומה, בעצם, הטעם ביום רביעי שאין בו כלום ממה שלא היה בשלישי? ולכן שלחה התורה ליום הזה את מי שהלך ארבעים שנה באותו מדבר, באותו מן, באותו ענן, יום אחר יום – ולא התעייף: משה. ומידתו נצח. ונצח היא מילה כפולה בלשון הקודש: נֶצַח – לעולם, מה שאינו נגמר; וְנִצָּחוֹן – ההתגברות. ושתיהן דבר אחד, כי מי שאינו נגמר – מנצח. שלושה ימים למדנו את הידיים – לפתוח, לאחוז, לשאוב; והיום, מן היום הרביעי, עוברים אל הרגליים. בלשון הסוד נצח והוד הן שתי הרגליים של הקומה העליונה: אחרי הזרועות והלב – הרגליים, שנושאות את הכול קדימה. והיום היא הרגל הראשונה, הימנית: הצעד. וכל מה שכתוב כאן מבקש דבר אחד: לא רק שלא תיפול היום – שתעלה. כי משה הוא האיש שנכנס לתוך הענן ויצא ממנו כשפניו מאירות, והסוכה היא הענן, והיום הוא יומו.

א. הָאוּשִׁפִּיזָא מֹשֶׁה – הָאִישׁ שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הֶעָנָן

מכל שבעת האורחים, אחד בלבד ישב בסוכה ממש – בענני הכבוד עצמם, שעליהם נאמר "כִּי בַסָּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ולא רק ישב בהם, אלא נכנס לתוכם: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־הָהָר, וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח). כל ישראל ראו את הענן מבחוץ; משה נכנס בו. וארבעים יום ישב בתוך הענן, בלי לחם ובלי מים, וקיבל תורה. הרי לך את האורח של היום: לא מי שבנה סוכה ולא מי שנכנס לצל – מי שגר בתוך הענן שממנו הסוכה. ומה יצא לו מזה? "וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (לד, כט). פניו האירו – והוא לא ידע. כל ישראל ראו, ואהרן ראה, ומשה בעצמו לא הרגיש דבר. אתמול למדנו את "וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי" של יעקב – יש ה' במקום הזה ולא ידעתי; והיום המדרגה שלמעלה ממנו: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן" לא רק שהמקום מלא ואינך יודע; אתה עצמך מאיר ואינך יודע. אדם יושב ארבעה ימים בתוך ענן ואומר "אני לא מרגיש כלום" – ואיש אינו אומר לו שפניו כבר השתנו. הענן עושה את שלו בפנים שלא מרגישות. זה הדבר הראשון שמשה מביא לסוכה: הידיעה שהאור ניכר בך לפני שהוא ניכר לך.

ולמה מידתו נצח? התבונן כיצד נבחר. "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה" – ואמרו במדרש (שמות רבה ב, ב): ברח ממנו גדי אחד, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד לשתות; אמר לו: לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה – הרכיבו על כתפו והלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך – חייך, אתה תרעה צאני ישראל. מנהיג ישראל נבחר על שום גדי אחד, וריצה אחת, וכתף אחת. ומה ראה בו הקדוש ברוך הוא? לא חכמה ולא כוח – התמדה: אדם שאינו מניח דבר קטן שברח. וזה נצח: לא הכוח לעשות דבר גדול, אלא הכוח לא להרפות מדבר קטן. ארבעים שנה הוליך משה עם שמתלונן, סוטה, בונה עגל, מבקש לחזור למצרים – ולא הניח. "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה עַל פָּנָיו" פעמים אין ספור, וקם. ובימים שבאמצע של החג, כשאדם אומר "עוד יום כזה" – נכנס אליו האיש שאמר "עוד יום כזה" ארבעה עשר אלף פעמים במדבר, ושבכל אחד מהם ירד מן. ומכאן השם השני: נִצָּחוֹן. הנצחון של משה לא היה על פרעה – היה על היום השני, והשלישי, והאלף. מי שיודע לקום ביום שאינו שונה מאתמול – ניצח את הבעל דבר במלחמתו הקשה, שהיא לא מלחמת החטא אלא מלחמת השגרה.

ויש במשה דבר שנוגע דווקא ליהודי שמרגיש שאין לו מה לומר בסוכה. "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י). האיש שדרכו ניתנה כל התורה לא ידע לדבר. ובכתבי האר"י, ארבעת המינים הם שבעת האורחים: שלושת ההדסים – אברהם יצחק ויעקב; הלולב – יוסף; האתרוג – דוד; ושתי הערבות – משה ואהרן. ערבה. ודרשו חכמים (ויקרא רבה ל, יד): "עֲרָבָה – דּוֹמָה לְפֶה". המין שאין בו לא טעם ולא ריח, שהוא הפה, הוא משה. הבן: הפה של משה, כבד הפה, הוא הערבה – ודווקא עליו נאמר "פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ" (במדבר יב, ח). הקדוש ברוך הוא בחר לדבר פה אל פה עם הפה שאינו יודע לדבר. ומי שיושב היום בסוכה ואינו מוצא בפיו שיר, לא דבר תורה, לא מילה אחת של התעוררות – הוא ערבה: אין בו טעם ואין בו ריח. ואומרת התורה: הערבה הזאת היא משה. ובהושענא רבה, בעוד שלושה ימים, כשיניחו את הלולב ויאחזו ערבה לבדה ויחבטו אותה בקרקע חמש פעמים – נראה שיש יום שכולו ערבה, שכולו פה שאין בו טעם, ושהוא היום הגדול מכולם. אבל זה עוד לפנינו. היום צריך לדעת רק זאת: כבד הפה הוא זה שאיתו מדברים פה אל פה.

וכיוון שהזכרנו את הענן – יש בו סדר, וסדר החג בנוי עליו. אמרו חכמים (תענית ט ע"א): שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל – משה ואהרן ומרים – ושלוש מתנות ניתנו על ידם: באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, ומן בזכות משה. עמוד הענן – הסוכה עצמה – בזכות אהרן; והוא האורח של מחר. והמן – בזכות משה; וזה עניינו של היום. ולכן הימים שבאמצע נמסרו לשניהם: היום הלחם, מחר הענן. ומה בין הלחם לענן? הענן מקיף מבחוץ – אור מקיף, כמו שלמדנו ביום הראשון; המן נכנס פנימה – "לֶחֶם שֶׁנִּבְלֶע בְּאֵיבָרִים" (יומא עה ע"ב). ביום השלישי ראינו את הסוכה נעשית בית; היום הסוכה נעשית לחם – משהו שנכנס לתוך האדם ומזין אותו מבפנים. ואם עד היום היה אפשר לומר "אני יושב בצל ואינו נכנס בי" – היום מלמד משה שהצל יורד גם כלחם. ובלשון הכתוב על המן: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא" (שמות טז, טו) – שוב "לא ידעו": אכלו ולא ידעו מה אכלו. שלושה "לא ידע" בשלושה ימים – יעקב, משה, ואוכלי המן – ושלושתם קיבלו את הדבר הגדול ביותר בלי לדעת. ההשראה של תשרי איננה תלויה בהכרה; היא לחם, ואוכלים אותו.

ויש עוד דבר שקושר את משה אל הימים האלה ממש, אל התאריך. ביום הראשון של החג ראינו את דברי הגר"א: ענני הכבוד שנסתלקו בחטא העגל חזרו בחמישה עשר בתשרי – כשהתחילו במלאכת המשכן. ומי אסף את העם למלאכה הזאת? "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לה, א) – ואמרו חכמים: למחרת יום הכיפורים. משה ירד מן ההר בעשירי בתשרי עם הלוחות ועם "סלחתי", ולמחרת הקהיל את כולם ואמר: בנו. ומן הבנייה חזר הענן. הרי לך את סדר הימים שאנו עומדים בהם: יום הכיפורים - סליחה; למחרת – משה מקהיל; ארבעה ימים – בונים; ט"ו – הענן חוזר, והמשכן, שעליו נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח). ודקדקו קדמונים: "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד. המשכן שבנו בימים שבין יום הכיפורים לסוכות לא נועד להיות מקום שהשכינה יושבת בו; הוא נועד להיות הדרך שבה השכינה נכנסת לתוך האנשים שבנו אותו. וזו הסוכה שאתה יושב בה ביום הרביעי: ארבעה ימים אחרי שנכנסת – כארבעת ימי הבנייה – ואיש אינו רואה עדיין ענן. אבל משה יודע מה קורה ביום הרביעי של מלאכת המשכן: עוד מעט, ובלי שתרגיש, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". הוא האורח שראה את הענן חוזר על מלאכה שנראתה כמו קרשים ויריעות ואנשים עייפים. ולכן דווקא הוא נכנס ביום שבו הסוכה נראית כמו קרשים.

ועוד מילה על נצח, מפני שהיא הפסוק שכולנו מכירים: "מֹשֶׁה אֶמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת" (בבא בתרא עד ע"א) – כך צעקו בני קרח מתוך האדמה. ואמת בלשון הסוד היא תפארת, מידתו של יעקב; ומשה הוא נצח – מה שמנצח את הזמן. תורתו של משה נצחית לא מפני שהיא ישנה, אלא מפני שהיא יורדת מחדש כל יום, כמן. "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא): משה הוא האיש של האמונה – צילא דמהימנותא, צל האמונה; מי שנכנס לענן ויצא ממנו עם התורה הוא זה שנתן לצל את שמו. ואולי לכן הוא האורח של האמצע: כי האמונה איננה נבחנת בהתחלה, כשהכול חדש, ולא בסוף, כשהכול ברור, אלא ביום הרביעי – היום שאין בו שום סיבה להאמין חוץ מזה שהאמנת אתמול.

ב. עִנְיַן הַיּוֹם הַמָּן – לֶחֶם שֶׁל אֶמְצַע, וְתוֹרַת הַשִׂמְחָה שֶׁל הָרַמְבַּ"ם

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַפֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא". קרא את הפסוק לאט, כי כל תורת הימים שבאמצע כתובה בו. "דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ" – לחם של יום אחד. מי שלקט יותר, "וַיָּרָם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ" (טז, כ): המן לא ידע להישמר. ארבעים שנה חי עם שלם בלי מזווה, בלי מחר. וזה הניסיון – "לְמַעַן אֲנַפֶּנּוּ": לא ניסיון של רעב, שהרי הלחם ירד; ניסיון של מחר. האם אתה יכול לאכול היום בלי לדאוג למחר? ואמרו חכמים (סוטה מח ע"ב): "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר מָה אֹכַל לְמָחָר – אֵינוֹ אֶלָּא מִקְטַנֵי אֲמָנָה". שים לב: לא מי שאין לו פת – מי שיש לו. הפת בסל, והשאלה בפה. ועל זה ירד המן ארבעים שנה: ללמד עם שלם, יום אחר יום, שהלחם של היום ניתן היום, ושהדאגה למחר איננה זהירות אלא קטנות אמונה. ומה זה נוגע לחול המועד? הבט מה הבעל דבר עושה בימים האלה, כשהריקנות אינה מספיקה לו: הוא מביא את המחר. אחרי החג יש חשבונות; אחרי החג חוזרים; אחרי החג – הכסף שהוצאנו, העבודה שמחכה, החורף. הוא יושב בסוכה ואוכל את הלחם של אחרי סוכות. וזה מה שהתורה קראה לו: תולעים. הלחם של מחר, כשאוכלים אותו היום, מבאיש.

ומה היה המן? "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהלים עח, כה) – ודרשו (יומא עה ע"ב): רבי עקיבא אומר, לחם שמלאכי השרת אוכלים; רבי ישמעאל אומר, לחם שנבלע ברמ"ח איברים. ועוד אמרו שם (עה ע"א): כל אחד טעם בו מה שרצה – בחור טועם בו טעם לחם, זקן – טעם דבש, תינוק – טעם חלב. לחם אחד לכל ישראל, וטעם אחר לכל אדם. הרי לך שלושה דברים: לחם של מלאכים – מזון שאינו מן הארץ; לחם שנבלע כולו – שאין בו פסולת, שהכול נעשה אדם; ולחם שטעמו לפי האוכל. וספרי הסוד קראו לאוכלי המן "בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא" – בני האמונה; ובזוהר (בשלח) אמרו שמי שאכל מן היה מסתכל בחכמה של מעלה, שהמן היה מזון של דעת. ואמרו במכילתא (בשלח, ויסע): "לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן". התורה ניתנה לאוכלי המן – לאנשים שחיו יום אחד בכל פעם, שלא היה להם מחר במזווה. מי שלבו במחר אינו יכול לקבל תורה, מפני שהתורה נאמרת היום: "הַיּוֹם, אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". ומכאן לחול המועד: אמרו בירושלמי (מועד קטן ב, ג): "כְּלוּם אָסְרוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּחְלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְהוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וִיגֵעִין בַּתּוֹרָה". זהו חול המועד להלכה: לא בטלה ימים שנתפנו מן המלאכה כדי שיהיו בהם אכילה ושתייה ותורה. ומי שאוכל בסוכה, בצל הענן, כמו אוכל מן – נעשה מאוכלי המן, ואוכלי המן הם שניתנה להם תורה. היום הרביעי הוא היום ללמוד תורה בסוכה: כי הסוכה היא הענן, והענן הוא המקום שבו קיבל משה תורה, ואתה בפנים.

ועכשיו הרמב"ם. בסוף הלכות לולב (פרק ח), אחרי כל דיני ארבעת המינים, מביא הרמב"ם את שמחת בית השואבה, ומסיים בהלכה שאין דומה לה בכל ארבעה עשר ספריו: "הַשִׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן – עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִׂמְחָה זוֹ – רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (הלכות לולב ח, טו). עמוד על שני הדברים. "עבודה גדולה היא" – השמחה איננה תוספת, איננה אווירה, איננה מה שקורה כשהכול הולך טוב; היא עבודה, כתפילה וכתפילין, ועבודה גדולה. ו"כל המונע עצמו משמחה זו" – לא כל מי שאינו שמח: מי שמונע את עצמו. הרמב"ם מניח שהשמחה מבקשת להיכנס, ושיש אדם שמונע אותה – בעצבות, בחשבונות של מחר, ב"עוד יום כזה". ועליו נאמר הפסוק מן התוכחה: תחת אשר לא עבדת בשמחה. הרי לך: התוכחה כולה, "מפני שלא עבדת בשמחה". ומהי העבודה? היא שאלת הימים שבאמצע: ביום הראשון השמחה באה מעצמה; ביום הרביעי – היא עבודה.

וממשיך הרמב"ם, ומגלה את הסוד של הנצחון: "וְכָל הַמַּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ – חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה... וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ – הוּא הַגָּדוֹל הַמְכֻבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמַר: וּנְקַלּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" (שם). דוד רקד לפני הארון "מְפַזֵז וּמְכַרְכֵּר... בְּכָל עֹז" (שמואל ב ו, טז), ומיכל בזה לו – מלך שמגלה עצמו כאחד הריקים; והוא ענה: ונקלותי עוד מזאת. ופסק הרמב"ם: זה הגדול, זה המכובד. ועוד כתב שם (ח, יד) ששמחת בית השואבה לא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים – "הֵם שֶׁהָיוּ מְרַקְדִין וּמְסַפְּקִין וּמְנַגְּנִין וּמְשַׂמְּחִין". הגדולים רקדו; העם ראה. ומדוע? כי הריקוד הוא הנצחון, והנצחון הוא של מי שיודע להשפיל את גופו. הבעל דבר בימים שבאמצע יושב על הכבוד: "מה אני, ילד, שארקוד? מה יגידו?" – והרמב"ם קורא לזה חוטא ושוטה. ומי שמקל את גופו "העובד מאהבה". זה נצח: לא לנצח את האויב, לנצח את הכבוד. ומשה שעליו נאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב, ג) – הוא האורח של ההלכה הזאת.

ומה בין המן לריקוד? שניהם דבר אחד: דבר שיורד מלמעלה ואינו נשמר. המן ירד כל בוקר ונמס בחום השמש – "וְחַם הַשֶׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא); מי שלא לקט בבוקר – לא היה לו. והשמחה של המצווה יורדת כל יום מחדש, ומי שמונע את עצמו ממנה – היא נמסה. אין שמחה של אתמול. זה הדבר שהאמצע מלמד: הימים אינם מצטברים. שמחת יום א' אינה נשמרת ליום ד'; ולכן, הפוך, גם עצבות של יום ג' אינה נמשכת אל יום ד' אלא אם אדם לוקח אותה אתו. כל בוקר – לחם חדש. וזו הבשורה של האמצע, שאין נחמה גדולה ממנה למי שאתמול לא הרגיש: הבוקר ירד מן חדש. אתה יכול ללקוט או לא; אבל הוא ירד.

ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם לַעֲלוֹת – שָׁלֹשׁ עֲלִיּוֹת שֶׁל הַיּוֹם הָרְבִיעִי

אתמול למדנו לשאוב – לרדת אל המקום הנמוך ולהעלות ממנו. היום העבודה היא העלייה עצמה. ולא עלייה של הרגשה – עלייה של רגל: הצעד, המידה של נצח. שלוש עליות יש ביום הרביעי, ושלושתן משה.

העלייה הראשונה – לאכול כמו מן. "דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ". יש אדם שיושב בסוכה וכל אכילתו לחם של מחר: מה יהיה אחרי החג, כמה עלה החג, איך יהיה החורף, מתי הבן יתחיל ללמוד ברצינות. וכל המחשבות האלה – פת בסל, ו"מה אוכל למחר". והעלייה היא להוציא את המחר מן הסוכה. לא לזלזל בו: לדעת שהוא אינו כאן. המן של מחר עוד לא ירד, ומי שאוכל אותו היום – אוכל תולעים. ומה שיש היום – סוכה, ילדים, לולב, ארוחה, שעה – זה הלחם. ומי שמצליח לאכול היום את היום בלבד – עשה את ניסיון המן: "לְמַעַן אֲנַסֶנּוּ". ומעבר לנחת שבזה, יש בו הבטחה: אוכלי המן הם שקיבלו תורה. מי שהוריד היום את המחר מן השולחן – פנוי לעלייה השנייה.

העלייה השנייה – להיכנס לענן. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן" – ומה עשה שם? קיבל תורה. חול המועד, כך הירושלמי, ניתן כדי שיהיו יגעים בתורה; והסוכה היא הענן; ולימוד תורה בסוכה ביום הרביעי הוא כניסה לתוך הענן של משה. ואל תאמר: אין לי ראש, החג, הילדים, העייפות. משה נכנס לענן בלי לחם ובלי מים; אתה נכנס אליו עם קפה. שעה אחת. גמרא, חומש עם רש"י, ספר חסידות, פרק בתהלים עם פירוש – מה שאתה יודע ללמוד. ומי שאין לו עם מי – ילמד עם ילד את הפרשה, או ישב עם הגיליון הזה ועם המקורות שבו ויפתח אותם בפנים. שעה בתוך הענן. ואינך צריך להרגיש שם דבר, ולא לזכור אחר כך מה למדת: "וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". הפנים ילמדו ממה שהראש לא זכר. וזו העלייה – לא ההרגשה; הכניסה.

העלייה השלישית – להקל את הגוף. "וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ" – הרמב"ם. ביום הרביעי הגוף כבד: אכילה, שינה מאוחרת, שעות ארוכות; והכבדות מולידה עצבות, והעצבות – כך התניא – היא כלי היצר. והנצחון על זה איננו במחשבה אלא ברגל: לרקוד. הערב יש שמחת בית השואבה בכל מקום; ומי שאין לו – יש לו סוכה ושולחן וילדים. שיר אחד בעמידה. ניגון אחד בקול. ריקוד של שתי דקות סביב השולחן עם הקטנים, גם אם הגדולים מגלגלים עיניים. "וּנְקַלּתִי עוֹד מִזֹּאת" – מלך ישראל אמר. ואם תשאל מה יש בשתי דקות – הרמב"ם ענה: "הוא הגדול המכובד העובד מאהבה". לא מי שרקד שעה – מי שהקל את גופו. הנצחון של היום הרביעי הוא על הכבוד; ומי שהשפיל את עצמו לרקוד ביום שאין בו כלום – עלה למעלה מכל ימי החג.

וכאן שער הבטחון, בפרק שהוא כולו בטחון, כי המן הוא הספר הראשון שנכתב על הבטחון בעולם. חובת הלבבות, בשער הבטחון, בנה את כל השער על יסוד אחד: שהבוטח יודע שפרנסתו קצובה לו מן השמים, ושהשתדלותו איננה אלא מס. והמן הוא הפסוק שממנו למד: "דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ" – הקצבה היומית, שמי שלקט הרבה לא העדיף ומי שלקט מעט לא החסיר, "אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקְטוּ" (שמות טז, יח). ארבעים שנה של שיעור בטחון בשטח, יום אחר יום, ועם שלם למד. ומה נשאר מזה? "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ אַהֲרֹן: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר מָן, וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שם, לג) – צנצנת של מן, שמורה בקודש, לדורות. ואמרו חכמים (מכילתא שם) שירמיהו הראה אותה לישראל כשאמרו לו "נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס?" הוציא להם את הצנצנת: ראו במה התפרנסו אבותיכם. הצנצנת הזאת עומדת גם היום, ביום הרביעי, במקום שבו הבעל דבר מדבר על מחר: לחם של יום אחד, שנשמר לנצח. וזה נצח: לחם שאינו נשמר ליום – נשמר לדורות. הבטחון של היום איננו רק שלא לדאוג; הוא לדעת שמה שאכלת היום בסוכה – נשמר.

ופסוק אחד לסיום, שנאמר למשה בעצמו: "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה – וֶהְיֶה־שָׁם" (שמות כד, יב). ותמהו: אם עלה אל ההר – ודאי הוא שם; מה טעם "והיה שם"? ואמרו בשם צדיקים: אפשר לעלות אל ההר ולא להיות שם – הגוף למעלה והראש למטה, בבית, במחר. "והיה שם" – כשאתה עולה, היה במקום שאליו עלית. וזו העלייה של היום הרביעי, שאין אחריה עוד מה לבקש: לא להרגיש הרבה, לא לעלות גבוה – להיות במקום שבו אתה. בסוכה – בסוכה. בלימוד – בלימוד. בריקוד – בריקוד. אדם שהיה שם, גם יום אחד מתוך שבעה, ניצח.

מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם: כשיבוא הקול של "עוד יום כזה" – ענה לו: היום ירד מן חדש. שמחה של אתמול לא נשמרת, וגם עצבות של אתמול לא; כל בוקר לחם אחר. וכשיבוא הקול של מחר – החשבונות, אחרי החג, החורף – קרא לו בשמו: לחם של מחר, ומי שאוכל אותו היום אוכל תולעים. ואמור בלב: "דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ". ואם תרגיש שאין בך אור – זכור: "וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". ארבעה ימים בתוך ענן עושים משהו לפנים, גם כשהפנים אינן יודעות.

מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם: שלוש עליות של רגל. קודם – הוצא את המחר מן הסוכה: אם עולה בשולחן שיחה על "אחרי החג" - הכסף, העבודה, מה יהיה – אמור בקול, בחיוך: "זה לחם של מחר, לא היום", ותחזיר את השיחה לסוכה. אחר כך – שעה בתוך הענן: קבע לך היום שעה של לימוד בסוכה, מה שאתה יודע ללמוד, לבד או עם ילד, ואל תמדוד אותה בהרגשה. ובערב – הקל את גופך: בשמחת בית השואבה, ואם לא – סביב השולחן; ניגון אחד בעמידה וריקוד קצר עם הקטנים, ואמור בלב את הפסוק של דוד: "וּנְקַלּתִי עוֹד מִזֹּאת". ודבר אחד לפני השינה: הנח "צנצנת" – כתוב במשפט אחד דבר טוב אחד שהיה היום, ושמור אותו. לחם של יום אחד, שנשמר.

More in this printout

View the whole printout