Skip to content
נר מערבי

הָרִקּוּד עִם הַתּוֹרָה הַסְּגוּרָה — "לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל", "בְּרֵאשִׁית", וְהַסּוֹף שֶׁהוּא הַתְחָלָה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל" • "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

(דברים לד, יב - בראשית א, א - המילים האחרונות והראשונות של התורה, שנקראות היום בנשימה אחת)

היום התשיעי, והאחרון. יום ראשון, כ"ג בתשרי, שמחת תורה – והסוכה בחצר ריקה, ואיש אינו נכנס אליה עוד. תשעה ימים למדנו לשבת בצל: לפתוח, לאחוז, לשאוב, לצעוד, לסגת, לשמור, לפתוח פה, ולהכניס הביתה. והיום הצל נעשה משהו שלא היה כל הימים: ריקוד. אין סוכה, אין לולב, אין ערבה, אין קרבן שמספרים אותו, אין הושענות; יש ספרי תורה שיוצאים מן הארון – סגורים, עטופים במעיליהם – ויהודים שרוקדים איתם. ולמי שמאזין עוד לקול הבעל דבר – יש לו היום מילה אחרונה, והיא הקשה מכולן, מפני שהיא נשמעת כמו האמת: "מחר זה נגמר. אסרו חג, ואחריו מרחשוון, והחורף, והשגרה. תשעה ימים של גיליונות, חמישים יום של תשרי – ומחר הכול חוזר להיות כפי שהיה". ועל הקול הזה עונה היום הזה בעצם מהותו, לא במילים: ביום הזה גומרים את התורה – "לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל" – ובאותה נשימה, בלי להפסיק, מתחילים: "בְּרֵאשִׁית". אין בתורה סוף. יש מילה אחרונה, ואחריה מיד המילה הראשונה. ומי שרוקד היום עם ספר תורה סגור אינו חוגג סיום; הוא חוגג שאין סיום. ואין אורח היום – כי היום התורה עצמה היא בעלת הבית, וכולנו האורחים שלה. ופרק זה, האחרון, נכתב למי שרוצה לדעת מה עושים עם תשעה ימים של צל כשהסוכה מתקפלת: רוקדים איתם, ואז מתחילים מבראשית.

א. הַתּוֹרָה הַסּגוּרָה לָמָּה רוֹקְדִים דַּוְקָא עִם סֵפֶר שֶׁאֵין קוֹרְאִים בּוֹ

הבט מה קורה היום בבית הכנסת, כי הוא הדבר המוזר ביותר בשנה. כל השנה כולה, ספר תורה הוא דבר שקוראים בו: פותחים, מגביהים, קוראים, מתרגמים, מפרשים. והיום – מוציאים את כל הספרים מן הארון, ואיש אינו פותח אותם. סגורים, במעיליהם, בכתריהם – ורוקדים. שבע הקפות, ובכל הקפה "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" – אותן מילים שאמרנו שבעה ימים עם הלולב ושלשום עם הערבה – ושירה, וריקוד, ולמדנים ובעלי בתים וילדים על הכתפיים, וכולם שווים. וזו כל התורה של היום: הריקוד הוא עם התורה הסגורה, מפני שבתורה הפתוחה יש הבדלים – זה מבין וזה לא, זה למד וזה לא – ובתורה הסגורה כולם אוחזים אותו דבר. הריקוד עם התורה הסגורה הוא הריקוד עם עצם הקשר, לא עם ההבנה. ומי שבא היום ואומר "אני לא למדן, מה לי ולשמחת תורה" – הוא בדיוק מי שבשבילו סגרו את הספר. ואמרו בעלי החסידות, בשם הבעל שם טוב: אין השמחה של היום על התורה שלמדנו; השמחה היא של התורה עצמה – שיש לה עם שרוקד איתה. "שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה" – לא "בשמחת הלומדים": בשמחת התורה. היא שמחה; אנחנו רק הרגליים.

ומה עושה ריקוד? כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן א, י): "עַל יְדֵי רְקוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף – נִמְתָּקִין הַדִּינִין". ריקוד ומחיאת כפיים ממתיקים את הדין. עמוד על המילים, כי הן סיום של כל תשרי: ראש השנה – כתיבה; יום הכיפורים – חתימה; הושענא רבה – מסירת הפתקים; ומה נשאר לעשות אחרי שהדין נגמר? להמתיק אותו. והמתקה איננה ביטול: הדין נשאר, אלא שמה שהיה מר נעשה מתוק – כמו הגשם של אתמול, שהיה קיתון על הפנים ונעשה ברכה. ובמה ממתיקים? ברגליים. לא בראש, לא בלב, לא בפה – בדבר הנמוך ביותר בגוף, שמכה בקרקע. הרגליים, שבמשך השנה נושאות את האדם למקומות שהוא לא רצה ללכת אליהם, מרימות היום את התורה. ובעל שם טוב אמר, כך מוסרים בשמו: כשהרגליים רוקדות – הראש בסוף מסכים. יש אדם שאומר: אני לא מרגיש שמחה, איך ארקוד? וזו טעות בסדר: הריקוד אינו הבעה של שמחה; הוא יצירתה. הרגליים מלמדות את הלב, כמו שהלולב לימד אותו ביום השני – "לוּלָב, לוֹ לֵב". ומי שרקד היום עשר דקות בלי לרצות – ראה מה קרה בדקה האחת עשרה.

ודע שהריקוד הזה עומד על הלכה שאין דומה לה. שנינו (ביצה לו ע"ב): "אֵין מְטַפְּחִין וְאֵין מְסַפְּקִין וְאֵין מְרַקְדִין" ביום טוב – גזרה, שמא יתקן כלי שיר. דין גמור, מדברי חכמים, לכל ימים טובים שבשנה. ובא הרמ"א ופסק (או"ח תרסט): "וְנוֹהֲגִין... לְרַקֵּד וּלְשַׁמֵּחַ לִכְבוֹד הַתּוֹרָה", והביאו הפוסקים בשם המהרי"ק שמותר לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה, אף שבכל יום טוב אסור. הבן מה נאמר כאן: גדר שגדרו חכמים כדי לשמור על היום – נפתח לכבוד התורה. יש בכל התורה גדר אחד שנפתח לריקוד, והוא זה. ומה אומר הדבר על היום? שהשמחה של התורה גדולה מן הגדרות שנבנו כדי לשמור עליה; שהתורה עצמה מעדיפה שירקדו איתה על פני שיישמרו סביבה. ובאדם: יש שכל השנה בונה גדרות – הרגלים, סייגים, זהירות, וכולם נכונים; והיום, יום אחד, פותחים גדר אחת בשביל ריקוד. מי שאינו יודע לפתוח גדר לשמחה – הגדרות שלו יישארו, והתורה תלך לרקוד עם אחרים.

ומי רוקד? הבט סביב. וזכור מה כתבו בניו של הגר"א בהקדמתם לביאורו על השולחן ערוך – על האיש שכל השנה כולה ישב סגור בחדרו ולא הרים את עיניו מן הספר: שבשמחת תורה היה הולך לפני ספר התורה בשמחה גדולה ורוקד בכל כוחו, ופניו בוערות כלפידים. הגאון מווילנא – בכל כוחו. ולמה? כי הלמדן הגדול ביותר יודע יותר מכולם שמה שיש לו מן התורה אינו כלום לעומת מה שהיא; והוא רוקד עם הספר הסגור כמו ילד, כי מול הספר הסגור הוא ילד. וזה הדבר השני שהתורה הסגורה מלמדת: לא רק שכולם שווים – אלא שכולם קטנים. ודווקא זה משמח. כי כל השנה מודדים: כמה למדתי, כמה הבנתי, כמה הספקתי; והיום מניחים את המידה ורוקדים עם מה שאין לו מידה. אין ריקוד למי שמודד. ומי שהגיע לשמחת תורה עם החשבון של תשרי – כמה עשיתי וכמה לא – יניח היום את החשבון בארון, ויוציא במקומו ספר סגור.

ובריקוד היום – כל היד. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כָּלְכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) – כך פותחים את ההקפות. דבקים. ובזוהר נאמר על התורה שהיא כלה, וישראל חתנה; ולכן קוראים לעולים האחרון והראשון "חֲתַן תּוֹרָה" ו"חֲתַן בְּרֵאשִׁית" – שני חתנים לכלה אחת. ומה עושים חתן וכלה? רוקדים. ואין רוקדים עם ספר פתוח כשם שאין רוקדים עם ספר חשבונות; רוקדים עם מי שאוהבים, כמו שהוא, סגור. ומי שראה ילד קטן על כתפי אביו בהקפות, אוחז בדגל ובכתר של הספר, ואינו יודע מילה אחת ממה שכתוב בו – ראה את הריקוד הנכון ביותר של היום. אביו ילמד אותו לקרוא בשנה הבאה; היום הוא לומד לרקוד.

ושבע הקפות. בהושענא רבה סובבנו שבע פעמים עם הערבה, ואמרנו שבכל הקפה מקיף איתנו אורח; והיום – שבע פעמים סביב הבימה, בלי ערבה ובלי לולב, עם הספרים ביד. ובכל הקפה, על פי מנהג הקדמונים, מזכירים את המידה שלה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – ”אֵל הַהוֹדָאוֹת... זַכַּאי וְיָשָׁר... שׁוֹמֵעַ אֶבְיוֹנִים..." – שבע הקפות, שבעה אורחים, ותשעה ימים שנעשו עיגול. אברהם רוקד בראשונה ודוד בשביעית, וכולם סביב אותו ספר. הרי לך פרידת האושפיזין: לא בסוכה, שאיש אינו נכנס אליה עוד, אלא בבית הכנסת, כשהם מקיפים את התורה שבשבילה באו. ומי שספר בשבוע הזה את האורחים אחד אחד – יספור אותם היום ברגליים.

ומה עם הצל? תשעה ימים דיברנו על צל האמונה – "צילא דמהימנותא" – ועל היד המחבקת שהסוכה עשויה בצורתה. והיום, בבית הכנסת, כשאתה מרים ספר תורה ומחזיק אותו בשתי זרועותיך – הזרוע, האמה, כף היד, כשני קירות וטפח – הבן מה קרה: תשעה ימים היה הצל מעליך, יד שמחבקת אותך; והיום היד שלך. אתה מחבק. הסוכה עשתה לך שבעה ימים מה שאתה עושה היום לספר. וזה שער הבטחון בפסוקו האחרון: "עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֲשֶׁר" (משלי ג, יח) – הפסוק שאומרים כשמחזירים את הספר לארון. למחזיקים בה. הבטחון של תשרי כולו היה לדעת שמחזיקים אותך; והיום, בסופו, מגלים שהבוטח הוא מי שמחזיק. הצל שהיה מעל הראש ירד אל הזרועות. ומי שאחז היום ספר תורה סגור ורקד – החזיק בידיו את מה שהחזיק אותו חמישים יום.

ב. עִנְיַן הַיּוֹם לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל" – הַתּוֹרָה נִגְמֶרֶת בְּלוּחוֹת שְׁבוּרִים, וּמַתְחִילָה בְּאוֹר

ומה קוראים היום, באמצע הריקוד? את מותו של משה. "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל־פִּי ה'... וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבְרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ה-ו). שמונה פסוקים אחרונים, ונחלקו בהם חכמים (בבא בתרא טו ע"א): יהושע כתבם – או משה כתבם בדמע. "משה כותב בדמע": האיש שכתב את כל התורה מפי הגבורה, כותב את שמונת הפסוקים על מותו שלו, ודמעותיו

על הקלף. ואת זה קוראים בשמחת תורה, בקול, בניגון של חג, והקהל עומד ושמח. אין בכל השנה רגע שבו הסתירה גדולה יותר: מיתת הרועה ושמחה. ומכאן הבן שהשמחה של היום איננה שמחה שמתעלמת; היא שמחה שיודעת. יודעת שמשה מת, שהחג נגמר, שהסוכה מתקפלת, שמחר שגרה ורוקדת. כי בתורה אחרי "וימת שם משה" בא "וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" – ואחריו "בְּרֵאשִׁית". השמחה של היום עומדת על זה: שאחרי הסוף כתובה התחלה, ולא כתוב ביניהם כלום – לא נקודה, לא שורה ריקה. חתן תורה יורד, וחתן בראשית עולה.

ולפני מותו של משה – הברכה. "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א). האיש ששבר את הלוחות, שהוכיח את ישראל ארבעים שנה, שספר דברים כולו תוכחתו – מה הדבר האחרון שהוא עושה לפני שהוא עולה להר? מברך. שבט אחר שבט, בשמו, בברכה משלו – כמו יעקב, האורח השלישי, שבירך כל בן בברכתו. ואמרו בספרי: "וזאת הברכה" – מוסיף על ברכתו של יעקב; מה שיעקב הוכיח, משה בירך. ואיך נגמרים דבריו האחרונים של משה אל העם? ”אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּה'" (לג, כט). אשריך. המילה האחרונה שאומר משה לישראל – הרועה שהתלוננו עליו, שרבו עמו, שבנו עגל בהיעדרו – היא "אשריך ישראל". ומיד אחריה עולה ומת. וזו התורה של היום: הסיום איננו חשבון; הוא ברכה. מי שגומר תורה – מברך; מי שגומר תשרי – מברך. ומי שיש לו הבוקר בפה מילה על עצמו או על ביתו או על השנה שהייתה – יבדוק אם היא המילה של משה. "אשריך". ואם אינה – ילמד מן הפרשה שקוראים היום: כך גומרים.

ומהי המילה האחרונה של התורה? "לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל". ופירש רש"י מן הספרי: "שֶׁנְשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם – וְהִסְכִּימָה דַּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – וִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִׁבַּרְתָּ" (שבת פז ע"א). עמוד על זה, כי הוא סיום של כל המסע שהתחיל באלול. התורה כולה – חמישה חומשים, מבראשית – נגמרת במעשה אחד, והוא: שבירת הלוחות. המילים האחרונות של התורה משבחות את משה על שבירת הלוחות הראשונות. ומיד – "בראשית". התחלנו את המסע, בשבת הראשונה של אלול, בלוחות השניות; ראינו ביום השלישי של החג שיום הכיפורים הוא היום שבו ירדו הלוחות השניות עם "סלחתי"; והתורה עצמה נגמרת בשבירה – עם "יישר כוח". הבן מה נאמר כאן: אין שום שבירה בסיפור של ישראל שהיא סוף. הלוחות שנשברו – התורה מסיימת בהן, ואומרת עליהן יישר כוח, ומתחילה מיד "בראשית ברא אלהים". ומי שנשבר לו משהו בתשרי – קבלה שלא עמדה, יום שנפל, לב שלא הרגיש – יזכור מה כתוב במילה האחרונה של התורה, ומה כתוב מיד אחריה. ומהי המילה הראשונה של הבריאה עצמה? ”יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). אחרי הלוחות השבורים – אור.

ויש ביום הזה, בארצות הגולה, דבר שראוי לחשוב עליו: אין הוא יום מן התורה. בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה יום אחד הם; ובגולה, "יום טוב שני של גלויות" – היום שנקבע מפני שלא ידעו מתי קידשו בית דין את החודש, יום של ספק. וביום הספק הזה, שכל קיומו מפני שלא ידעו, קבעו ישראל את השמחה הגדולה ביותר בשנה – את הריקוד עם התורה. הרי לך דבר: היום שנולד מן הספק נעשה יום הוודאות הגדולה ביותר. ומה יש כאן לימים שאחרי החג? שהספק "האם יישאר משהו", "האם באמת השתניתי" – אינו סוף. יום שלם, הגדול שבימי השמחה, עומד על ספק שהפכו אותו לריקוד. וכך גם עם התשובה של תשרי: אינך יודע אם התקבלה; ואינך צריך לדעת. רוקדים על הספק, ומן הריקוד נעשה יום טוב.

ורמזו קדמונים: התורה מתחילה באות ב' – "בראשית" – ונגמרת באות ל' – "ישראל"; והאותיות יחד: לֵב. הלב של התורה הוא הסוף שנוגע בהתחלה. וכל השנה קוראים את התורה כמו קו – מבראשית ועד וזאת הברכה; והיום, כשגומרים ומתחילים בנשימה אחת, מתגלה שהיא עיגול. ועיגול הוא צורתו של ריקוד: ההקפות סובבות את הבימה, כמו שסובבו את המזבח, כמו שהתורה סובבת את עצמה. ובעלי הסוד אמרו שהעיגול הוא צורת האור המקיף – האור שלמדנו ביום הראשון, שאינו נכנס לתוך האדם אלא מקיף אותו, ואינו תלוי בהרגשתו. ההקפות של שמחת תורה הן האור המקיף של הסוכה, אחרי שהסוכה נפרקה: הסכך ירד, והמעגל נשאר – סביב הבימה, סביב הספר, סביב האדם. ומי ששאל בכל החג "מה נשאר מן הצל כשהסוכה תיפרק" – יראה היום: המעגל נשאר. הוא רק זז מן החצר לבית הכנסת, ומחר – לבית.

ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם לִרְקֹד, וְלִפְתֹּחַ – הַצֵל שֶׁנַּעֲשָׂה סֵדֶר

תשעה ימים של עבודות: פתחנו ואחזנו ושאבנו וצעדנו וסגנו ושמרנו ופתחנו פה והכנסנו. והיום שתיים, שהן אחת: לרקוד עם הספר הסגור – ומחר לפתוח אותו. כי הצל שהיה סוכה, ונעשה בית, ונעשה ריקוד – צריך למחרת שמחת תורה להיעשות דבר אחד פשוט שאין לו שם יפה: סדר. שלושה מעשים אחרונים.

המעשה הראשון – לרקוד עם הרגליים לפני הראש. אל תחכה לשמחה; היא באה בדקה האחת עשרה. וכשתאחז בספר – הבן מה אתה אוחז: לא ספר; את היד שאחזה אותך תשעה ימים. ואם אינך רוקד בטבעך – עשה כגר"א: לא כמי שיודע לרקוד, כמי שרוצה. ובשעה שיעלו כל הנערים תחת הטלית – עמוד קרוב, ואם יש לך ילד, שים את ידך על ראשו כשאומרים "המלאך הגואל": הברכה של יעקב, האורח השלישי, נאמרת היום על הילד שלך, ואתה הצינור. וזכור את "מורשה": הילד הזה יורש. ואתה גם.

המעשה השני – לקחת אליה כירושה. כשתעלה היום לתורה – וכולם עולים – אמור את הברכה "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ... וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ" כמי שקורא צוואה: נתן. לא השאיל, לא הבטיח למי שיזכה – נתן. ואם עלה בך השבוע הקול "התורה לא שלי, אני לא למדן" – הברכה של היום היא התשובה: בחר בנו, נתן לנו. ואחרי הברכה, כשתחזור למקומך, אמור לעצמך משפט אחד של ירושה: "יש לי חלק בזה". זו כל שמחת תורה.

המעשה השלישי – מחר. "בְּרֵאשִׁית". ההפטרה אמרה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" – ומה שאינו מש צריך מקום קבוע. קבע לך מחר, באסרו חג, לפני שמרחשוון סוגר את הדלת, דבר אחד: סדר. לא גדול – קבוע: פרשה עם רש"י בכל יום, דף אחד, פרק משניות, שיעור בבית הכנסת, לימוד עם ילד בליל שבת. דבר אחד שהוא "לא ימוש". ובזה נעשה הצל של תשעת הימים סדר של שנה: כי סוכה מתפרקת, ולולב מתייבש, וריקוד נגמר – וסדר לימוד אינו מש. "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג): המצווה – נר; והתורה – אור. הסוכה הייתה נר – מצווה שדולקת שבעה ימים; ומן הנר הזה מדליקים עכשיו אור לשנה. מנר לנר, כמו שלמדנו כל השנה, והאור אותו אור. ואם תשאל מה יישאר מתשעת הפרקים – זה: לא הרעיונות, לא המקורות, אלא השעה הקבועה שבה הם יורדים מן הדף אל הפה. ובזה סוגר גם שער הבטחון את שנתו הראשונה: הבטחון, למדנו חמישים יום, הוא שהתוצאה שלו והעבודה שלנו. ומהי העבודה בשנה שמתחילה מחר? "והגית בו". והתוצאה – ”אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א, ח) – שלו. ובין השניים – "חזק ואמץ". חזק – על העבודה; ואמץ – על הבטחון.

ומילה אחרונה לתשעת הימים. ביום הראשון אמרנו שהסוכה היא יד – "וימינו תחבקני" – שני קירות וטפח, והצד הרביעי פתוח, כדי שתוכל לצאת ותישאר מרצונך. תשעה ימים לא יצאת. והיום הצד הרביעי הוא שיוצא: הסוכה נפרקת, והיד נשארת – לא מסביבך, אלא בתוכך, ומחר בשולחן שלך, ובבית שלך, ובספר שלך. "בַּסָּכֹּת תֵּשְׁבוּ" – ישבנו. ומעכשיו ההפך: הסוכה תשב בנו. שנה שלמה, עד לסוכה הבאה, שבה – אם ירצה ה' – ניכנס שוב, עם אותם שבעה אורחים, אל אותו צל, כמי שחוזר הביתה.

מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם: כשיבוא הקול של "מחר זה נגמר" – ענה לו בסדר הקריאה של היום: "לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל" – ומיד "בְּרֵאשִׁית", בלי שורה ריקה ביניהם. אין בתורה סוף; יש מילה אחרונה ואחריה הראשונה. והמילה האחרונה היא לוחות שבורים עם "יישר כוח" – ואחריהן "יהי אור". וחשוב על הספר הסגור: היום כולם שווים וכולם קטנים, וזה מה שמשמח. ו"מורשה" – אתה יורש, לא מפני שלמדת, אלא מפני שנולדת. ועל הצל: היד שחיבקה אותך תשעה ימים נעשית היום היד שלך, שמחבקת ספר.

מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם: שלושה מעשים אחרונים. לרקוד – עם הרגליים לפני הראש, עשר דקות בלי לרצות, ולראות מה קורה באחת עשרה; וכש"כל הנערים" עולים – יד על ראש הילד ב"המלאך הגואל". לעלות – ולומר "ונתן לנו את תורתו" כמי שקורא צוואה, ולומר בלב: יש לי חלק בזה. ומחר – לקבוע: דבר אחד של "לא ימוש", קטן וקבוע, לפני שמרחשוון סוגר את הדלת; ולכתוב אותו על הפתק שבכיס, מתחת לקבלה של אלול. נר מצוה – ותורה אור.

More in this printout

View the whole printout