Skip to content
נר מערבי

יוֹם הָעֲרָבָה – דָּוִד, הַפֶּה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם, וְהַחֲתִימָה שֶׁנִּגְמֶרֶת בְּ"הוֹשַׁע נָא"

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

גיליון ט"ו · מַהֲדוּרַת סְכּוֹת תשפ"ז · פֶּרֶק ז' מִתּוֹךְ תִּשְׁעָה • הוֹשַׁעְנָא רַבָּה – יוֹם שִׁשִׁי, כ"א בְּתִשְׁרֵי, עֶרֶב שַׁבָּת · אוּשְׁפִּיזָא: דָּוִד – מַלְכוּת

תשעה פרקים לתשעת ימי החג – פרק ליום, לקרוא בסוכה - היום: יום הערבה, וגמר החתימה

מַהֲדוּרַת סָכּוֹת - פֶּרֶק ז'

צִלָּא דְמְהֵימְנוּתָא

יוֹם הָעֲרָבָה – דָּוִד, הַפֶּה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם, וְהַחֲתִימָה שֶׁנִּגְמֶרֶת בְּ"הוֹשַׁע נָא"

"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה... אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא... אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ"

(תהלים קיח, כב-כז - מן ההלל של כל ימי החג)

היום השביעי. יום שישי בשבוע, כ"א בתשרי, ערב שבת - והוא הושענא רבה. היום האחרון שיושבים בו בסוכה בברכה; מחר, בשמיני עצרת, עוד יושבים בה – בלי ברכה, כמי שנשאר עוד רגע בבית שכבר נפרד ממנו. והיום הזה הוא היום העמוס ביותר של החג: הושענות ארוכות, ערבה חובטים, ובבית מבשלים לשבת וליום טוב כאחד, והילדים, והעייפות של שבוע. ומתחת לכל זה יושב הדבר שהיום הזה נושא בשמו: הזוהר קורא לו יום גמר הדין. בראש השנה נכתב, ביום הכיפורים נחתם, והיום – נמסרים הפתקים. ומי ששומע את זה בערב שבת עמוס, כשהוא אותו אדם שהיה בערב ראש השנה – שומע גם את הקול: "נחתם. ואתה כפי שהיית". וכנגד היום הזה שלחה התורה את האורח השביעי: דוד המלך. ומידתו מלכות – האחרונה בשבע, זו שמקבלת מכולן ואין לה משלה כלום. ובלולב האתרוג: הלב, שלמדנו ביום השני שהוא מוחזק ביד שמאל. ובעבודת היום לא האתרוג ולא הלולב: ערבה אחת, שאין בה לא טעם ולא ריח, שחובטים אותה בקרקע. הבן את הסתירה, כי היא כל היום: יום גמר הדין, הגדול שבימי הדין, ומצוותו הענף הפשוט ביותר בעולם. ומי שיודע למה, יודע במה נחתמים הפתקים. תשעה ימים, תשעה אופנים לשבת בצל; והאופן של היום – לשבת בסוכה כמי שאין לו כלום, ולפתוח את הפה.

א. הָאוּשְׁפִיזָא דָּוִד – הַמֶּלֶךְ שֶׁכָּל מַלְכוּתוֹ פֶּה

מה יש למלכות משלה? בלשון הזוהר – ”לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם": אין לה מעצמה כלום. שש המידות שקדמו לה – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד – כל אחת יש בה דבר משלה: הפתיחה, האחיזה, היופי, הצעד, הנסיגה, הצינור. והמלכות – הלבנה: אין לה אור משלה, וכל אורה ממה שהיא מקבלת. ולכן, כשמקדשים את הלבנה בכל חודש, אומרים "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם" (ראש השנה כה ע"א): דוד הוא הלבנה. מלך שכל מלכותו מקבלת. ושמע כיצד הוא מדבר על עצמו: "כִּי־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (תהלים פו, א); "וַאֲנִי תְפִלָּה" (קט, ד) – לא "אני מתפלל": אני תפילה. מלך ישראל, כובש ירושלים, מלך שהמשיח יוצא ממנו – ומה יש לו? פה. וזה אינו ענווה בלבד; זו מלכות בעצמה. כי מה שאין לו כלום – יכול לקבל הכול. הכלי הריק הוא הכלי המלא ביותר. ובזה נפתח היום: הזוהר בהקדמת התיקונים (פתח אליהו) מונה את המידות כנגד איברי האדם, וכשמגיע למלכות אומר: "מַלְכוּת – פֶּה, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינַן לָהּ”. המלכות היא הפה. ומיד הבן שלושה דברים שנעשו אחד: המידה של היום – פה; האורח של היום – "נעים זמירות ישראל", האיש שכל ישראל מתפללים בפיו; והמצווה של היום – הערבה, שאמרו עליה חכמים (ויקרא רבה ל, יד): "עֲרָבָה – דּוֹמָה לְפֶה". הושענא רבה הוא יום הפה.

ומה עשה הפה הזה בלילות? אמרו חכמים (ברכות ג ע"ב): "כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגַּן מֵאֵלָיו – מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר". כינור שמנגן מאליו. דוד לא ניגן בו; הרוח ניגנה. וזוהי מלכות בתמונה אחת: כלי שאין לו מנגינה משלו, שהרוח באה ומנגנת בו, והוא קם. "לית לה מגרמה כלום" הכינור אינו מנגן; הוא מנוגן. ובליל הושענא רבה, כשיושבים בכל בתי ישראל ואומרים תהלים עד עלות השחר – יושבים ליד מיטתו של דוד ומחכים לרוח. וזה מה שצריך לדעת מי שנכנס ללילה הזה עייף, אחרי שבוע, בלי כוח לנגן: אינך צריך לנגן. אתה

הכינור. אמור את המילים והרוח תנגן. וספר תהלים כולו נגמר בפסוק "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ, ו), ודרשו חכמים (בראשית רבה יד, ט): "עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם – צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא”. כל נשימה – הלל. הפה שאין לו כלום יש לו נשימה; והנשימה, לפי דוד, היא הכינור. מי שנושם – כבר מנגן.

ומי היה דוד לפני שהיה מלך? הבן הנדחה. כשבא שמואל לבית ישי למשוח מלך, העבירו לפניו שבעה בנים, ודוד לא היה שם "הִנֵּה הַקָּטְן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א טז, יא); לא חשבו להביאו. ואמרו במדרש שהיה נחשב בבית אביו כמי שאינו מן הבית. והוא כתב על עצמו את הפסוק שאנו אומרים בהלל בכל ימי החג: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב). האבן שהבונים זרקו – נעשתה ראש הפינה. וכך היה: הרועה הקטן שלא הובא אל הנביא – הוא המלך. ומכאן לערבה: מארבעת המינים, היא זו ש"אין בה לא טעם ולא ריח" – ודרשו (ויקרא רבה ל, יב): אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. המין הנדחה, שאיש לא היה בוחר בו, שאין לו מה להביא. ובהושענא רבה – כל היום שלה. הלולב מונח, האתרוג מונח, ההדס מונח, ובידי כל ישראל – ערבה לבדה. האבן שמאסו הבונים היא ראש הפינה, והערבה שאין בה כלום היא מצוות היום הגדול. זה דוד: המלכות ניתנת דווקא למי שהיה "הקטן, רועה בצאן", כי מי שאין לו – הוא שיודע לקבל.

ודוד ידע גם את הדבר השני שאין מלכות בלעדיו: לומר "חטאתי". כשבא אליו נתן הנביא במשל כבשת הרש, ואמר לו "אַתָּה הָאִישׁ" – לא התווכח, לא הצדיק, לא הסביר. שתי מילים: "חָטָאתִי לַה'" – ומיד: "גַּם־ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ, לֹא תָמוּת" (שמואל ב יב, יג). ואמרו חכמים ששאול איבד את מלכותו על שני חטאים, ודוד לא איבד אותה על חטא כבד יותר – כי שאול הצטדק, ודוד אמר חטאתי. המלכות, אם כן, אינה עומדת על מי שלא נפל; היא עומדת על מי שיודע לומר את המילה. ובזה ההבדל בין הפה של דוד לכל פה אחר: הוא פה שאומר את האמת על עצמו במהירות. וזה עומק היום: בגמר הדין אין דנים על מי שלא נפל בתשרי – כולם נפלו; דנים על מי שפיו יודע לומר. ולכן היום, יום המלכות, הוא יום שכל עבודתו בפה: הושענות. עשרות פעמים "הוֹשַׁע נָא" מי שאין לו כלום מלבד הקריאה.

ומן המזמור שכתב אחרי אותו "חטאתי" – מזמור נ"א – לקחו חכמים את הפסוק שכל יהודי אומר לפני כל תפילת עמידה, שלוש פעמים בכל יום: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נא, יז). עמוד על מה שמבקש כאן הפה: לא שיישמע, לא שייענה – שייפתח. הפה של המלכות אינו יודע אפילו להיפתח מעצמו; גם את הפתיחה הוא מבקש. וזה מה שאומר כל יהודי לפני שהוא מתחיל להתפלל – הוא אומר את מזמור התשובה של דוד, ומודה שגם השפתיים אינן שלו. ואם כך לפני כל עמידה, על אחת כמה וכמה היום, לפני ההושענות: "שפתי תפתח" – ואחר כך "הושע נא". מי שביקש קודם שייפתח לו הפה – פיו כבר פתוח.

ומידת המלכות היא השביעית, ושבע הוא שבת. ולכן אמרו: שבת – מלכתא, המלכה. והיום, בהשגחה שאין שנייה לה, הושענא רבה חל בערב שבת: היום השביעי של החג נכנס ליום השביעי של השבוע, מלכות לתוך מלכות. ומה מלמדת שבת על מלכות? ששת ימים אדם עושה, ובשביעי – מקבל. שבת היא היום שאין עושים בו כלום – ובו יורד הכול. וזה גם דוד, וזה גם הערבה, וזה גם הושענא רבה: היום שבו נגמרת העשייה של תשרי – חמישים יום של תקיעות וסליחות ותשובה וסוכה ולולב – ומה שנשאר הוא לעמוד בפה פתוח ולקבל. אין עוד מה לעשות בשלושים ושבעה ימים שמראש חודש אלול; יש מה לומר: "הושע נא". ובערב, כשתדליק אשתך את הנרות, ייכנס לתוך יום המלכות – יום המלכה.

ודבר אחד בדוד שהוא ההתרוממות של היום, ואולי של כל החג. "ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר" (תהלים כג, א). מי כתב את זה? רועה. האיש שידע מהו רועה מבפנים – שהלך אחרי הצאן במדבר, שהרג ארי ודוב על שה אחד – הוא שאמר על עצמו: אני השה. "ה' רועי". יש כאן היפוך שאין דומה לו: המלך של ישראל, הרועה של העם כולו, מגדיר את עצמו לא כרועה אלא כצאן. וזה שער הבטחון בשורה אחת: מלכות היא לדעת שאתה מונהג. "לא אחסר" – לא מפני שיש לי, אלא מפני שיש מי שרועה. ואם היום נמסרים הפתקים – הבן מי כותב אותם: לא הדיין הזר של ראש השנה – הרועה. "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל־מֵי מְנָחוֹת יְנַהֲלֵנִי" – הפתק שנמסר היום נכתב על ידי מי שמחפש לך נאות דשא. ובמזמור הזה, בפסוק החמישי – "תַּעֲרֹךְ לְפָנֵי שָׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי" – השולחן. הרועה עורך לך שולחן. ומחר בערב, בשבת ובשמיני עצרת, תשב אל שולחן שהוא ערך.

ב. עִנְיַן הַיּוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה – הָעֲרָבָה, שֶׁבַע הַקָּפוֹת, וּפִתְקָא טָבָא

"מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא מוֹצָא; יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְטִין מִשָּׁם מְרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵי הַמִּזְבֵּחַ... בְּכָל יוֹם מַקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא... וְאוֹתוֹ הַיּוֹם – מַקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים? יֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ" (משנה סוכה ד, ה). זה הושענא רבה במקדש: ערבות גדולות, זקופות בצידי המזבח, גבוהות ממנו אמה, כפופות עליו; ושבע הקפות, ובכל אחת "הושיעה נא"; ובסוף – נפרדים מן המזבח כמו שנפרדים מאדם: יופי לך, מזבח. ועל הערבה נחלקו: מצווה מן התורה היא, או הלכה למשה מסיני, או "מִנְהַג נְבִיאִים" (סוכה מד ע"א) – שהנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, תיקנו אותה. ולכן חובטים אותה ואין מברכים עליה: "חָבִיט חָבִיט וְלָא בָּרִיךְ" (שם, מד ע"ב) – הוא חבט ולא בירך, שסבר מנהג נביאים הוא, ואין מברכים על מנהג. הבן את השלמות: המין שאין בו טעם ואין בו ריח – גם המצווה שלו אין בה ברכה. ערבה שאין בה כלום, ביד של מי שאין לו כלום, במעשה שאין עליו ברכה, ביום גמר הדין. וזהו היום.

ומהי ערבה? "עַרְבֵי־נָחַל" – ותיארו חכמים (סוכה לד ע"א): קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך כנחל, ופיה חלק. עלה משוך – ארוך, צר, כמו שפה. ובמדרש (ויקרא רבה ל, יד): "עֲרָבָה – דּוֹמָה לְפֶה". וגדלה על הנחל, על המים, ואינה יכולה בלעדיהם: הערבה נובלת ראשונה מכל המינים, יום או יומיים אחרי שנקטפה. אין מין שתלוי במים כערבה. ובאדם: הפה שאין לו טעם משלו ואין לו ריח משלו, שאם אינו על הנחל – נובל. וזה כל יהודי בהושענא רבה: לא הפה של החכם שיש בו דברי תורה, לא הפה של החסיד שיש בו תפילה מתוקה – הפה הפשוט, שכל מה שהוא יודע לומר הוא "הושע נא", והוא נובל אם אינו על הנחל. ואת הפה הזה בחרו הנביאים לגמר הדין. ולמה? מפני שגמר הדין אינו נעשה על פי טעם וריח: על הטעם והריח כבר דנו; מה שנשאר לדון הוא הפה – האם יש בו קריאה. וזה כל דוד: "וַאֲנִי תְפִלָּה".

ומה חובטים? ”חִבּוּט עֲרָבָה" – חמש חבטות בקרקע, עד שנושרים מקצת עליה. ובכתבי האר"י דרשו בזה סודות עמוקים, בחמש הגבורות שנמתקות; ובפשטות, לעניין שלנו, כך: אדם עומד ביום השביעי של החג, אחרי חמישים יום של עבודה, עם ענף ביד – וחובט אותו בקרקע, ועליו נושרים. מה נושר? כל מה שחשבת שהבאת. הטעם והריח שנדמה לך שיש לך; ההרגשה של ראש השנה; הבכי של יום הכיפורים; ששת הימים בסוכה. חובטים, והעלים נושרים, ונשאר קנה אדום חשוף – פה בלי מילים. ואיתו נכנסים לשבת. ומי שחושב שזה עצוב – לא הבין את הערבה: הערבה שנחבטה נזקפת בצידי המזבח, כפופה עליו. היא נשענת. אין מין שמותר לו להישען על המזבח אלא הערבה – לא הלולב הגאה ולא האתרוג המפואר; הערבה, בלי עליה. "אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח, כז) – קושרים את החג בענפים אל קרנות המזבח; ואמרו חכמים (סוכה מה ע"ב): כל העושה איסור לחג באכילה ושתייה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. הערבה הקשורה למזבח היא סוף החג: היום השביעי קושר את כל השבעה אל המזבח. ומי שהביא היום את מה שאין לו – קשר את החג כולו.

ושבע הקפות. בכל יום מימי החג הקפנו את הבימה פעם אחת עם הלולב – ולמדנו ביום השני שההקפה היא תנועתה של הגבורה, לסובב מרכז אחד. והיום – שבע. שבע הקפות, ושבעה ימים, ושבעה אורחים: כל אורח שנכנס לסוכה בשבוע הזה מקיף היום איתנו פעם אחת. וספר התורה במרכז. ומה אומרים בהקפות? הושענות – פיוטים ארוכים, ובכל שורה "הושע נא". ובמקדש "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא". ופירשו בעלי הסוד ש"אני והו" הם משמות הקודש, ושהשכינה כביכול אומרת עם ישראל: הושיעה נא – לי ולך. "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו). הפה שקורא "הושע נא" אינו קורא לבדו. ואחר כך, בסוף, ”יֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ": נפרדים מן המזבח ביופי. ומהו היופי של מזבח שנשענות עליו ערבות? שהוא מקבל את מי שאין לו. וכך נפרדים היום מן הסוכה – הסעודה האחרונה בברכה, לפני השקיעה של ערב שבת – יופי לך, סוכה: שהיית שבעה ימים למי שלא הביא לך כלום.

ומה עם הפתקים? הזוהר (פרשת צו) אומר שביום השביעי של החג נגמר הדין, והפתקים יוצאים מבית המלך ונמסרים. ומכאן הברכה של היום "פִּתְקָא טָבָא" – פתק טוב. ושמע מה הזוהר אומר ומה אינו אומר. הוא אינו אומר שהיום נכתב דבר חדש; הכתיבה הייתה בראש השנה, והחתימה ביום הכיפורים. היום – נמסר. ומה יש בין החתימה למסירה? שלושה עשר יום – ובהם סוכה, ולולב, ושמחה, ושבעה אורחים. הפתק שנחתם ביום הכיפורים עובר את ימי הסוכות לפני שהוא נמסר – עובר דרך הצל,

דרך היד המחבקת, דרך השמחה. ומי שישב שבעה ימים בצל האמונה – הפתק שלו עבר דרך שבעה ימים של "וימינו תחבקני" לפני שנמסר. ובמה מוסרים? בפה. ולכן היום כולו הושענות: הפה שקורא "הושע נא" הוא היד שמקבלת את הפתק. ובלילה שלפניו, כמנהג הקדמונים על פי האר"י, קוראים משנה תורה – ספרו של משה – ואת כל ספר תהלים – ספרו של דוד: האורח הרביעי והאורח השביעי, הפה הכבד והפה שכולו שיר, יושבים בלילה אחד. וכל מי שאמר תהלים בליל הושענא רבה, ולו מזמור אחד – דיבר בפיו של האורח.

ועוד מזמור אחד של דוד הוא כל החג – המזמור שבראש הפרק, קי"ח, שאומרים בהלל בכל אחד מימי הסוכות. פתח אותו ותראה שהוא הולך את הדרך של תשרי כולה: "מִן־הַמִּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" – הפסוק שאומרים לפני התקיעות, ראש השנה; "לֹא־אָמוּת כִּי־אֶחְיֶה" – יום הכיפורים; "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" – הערבה; ”זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה ה', נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בו" – זמן שמחתנו; "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" – ההושענות; "אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִים" – הסוף. המלך שאין לו כלום כתב את המפה של החודש, והיא נאמרת בפינו בכל בוקר של החג בלי שנשים לב. ושים לב לפסוק שבאמצע, שהוא הפסוק של היום השביעי בכל שבוע ובכל חג: "זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה ה'" – זה היום; לא אתמול, שהיה טוב יותר, ולא מחר. ומי שמרגיש היום שהחג עבר עליו – יאמר את הפסוק במלואו: זה היום עשה ה' – הוא עשה אותו, לא אתה – נגילה ונשמחה בו. השמחה איננה על מה שעשית בו; היא על שהוא נעשה. וזה הפה של דוד: שמח ביום שלא הוא עשה.

ויש עוד סיום אחד היום, שקט, שרוב האנשים אינם שמים לב אליו: המזמור. מראש חודש אלול, פעמיים בכל יום, אמרנו "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" – ובקהילות רבות, היום במנחה היא הפעם האחרונה. חמישים ואחד יום של מזמור אחד, ובו שלושת השמות: "אוֹרִי" – ראש השנה; "יִשְׁעִי" – יום הכיפורים; "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסְכֹּה" – סוכות. והיום, בסוכה, ביום דוד, המזמור של דוד נגמר. ופסוקו האחרון: "קַנֵּה אֶל־ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַנֵּה אֶל־ה'". פעמיים "קוה", ובאמצע – "ויאמץ". ואלה המילים האחרונות של תשרי, מפי האורח של היום: לא "הגעת", לא "נגמר" – קוה. ומי שנגמר לו החג ואינו יודע אם הפתק טוב – יש לו את הפסוק האחרון: קוה, ואמץ, וקוה שוב.

ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה – שְׁלֹשָׁה מַעֲשִׂים שֶׁל עֲרָבָה

ששה ימים למדנו את הקומה כולה: הידיים, הלב, הרגליים, היסוד. והיום – הפה. האיבר האחרון, ובלשון התיקונים – המלכות. וכל העבודה של גמר הדין היא בו: לא לעשות עוד דבר – כבר עשית חמישים יום – אלא לפתוח את הפה. ושלושה מעשים של ערבה, שכולם קלים ביד וכבדים בלב.

המעשה הראשון – "הוֹשַׁע נָא" כפשוטו. ההושענות ארוכות, ואדם עובר אותן בריצה; והיום – לא. אמור אותן היום כמי שאין לו כלום. "הושע נא" פירושו: הושע – אני לא יכול. ומי שיכול לומר את זה בלב – אמר את התפילה של הערבה. ואל תחפש כוונות: הערבה אין לה טעם. הכוונה של היום היא היעדר הכוונה – הפה הפשוט. וכשתקיף את הבימה שבע פעמים, זכור שבכל הקפה מקיף איתך אורח אחד: בראשונה אברהם, ובשנייה יצחק – עד דוד בשביעית. שבעה ימים סובבים היום את ספר התורה.

המעשה השני – לחבוט. חמש חבטות, והעלים נושרים. וכשתחבוט – תן לנשור: לכל מה שנדמה לך שהבאת, לכל הטענות, ל"אני השתדלתי" ול"אני לא השתדלתי" גם יחד. ערבה חבוטה אין לה טענות; יש לה קנה, והיא נשענת. ואחרי החבטה – הישען. יש בכל בית כנסת רגע כזה, אחרי ההושענות, כשמניחים את הערבה: שם, רגע אחד, אמור בלב: אין לי – ואני נשען. "יֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ". וזה שער הבטחון בסופו: הבוטח אינו מי שיש לו על מה לסמוך; הוא מי שאין לו על מה לסמוך – ונשען. הערבה היא הבוטח, מפני שאין לה ברירה. ומי שהגיע להושענא רבה בלי ברירה – הגיע.

המעשה השלישי – תהלים. הלילה, או היום, בפה של דוד: ספר אחד מחמשת הספרים, או המזמורים העשרה שלמדנו אתמול, או קיח לבדו – "אנא ה' הושיעה נא" – או כז, בפעם האחרונה. ולא בעיניים – בפה. "מַלְכוּת – פֶּה": התהלים שנאמר בשפתיים הוא מלכות; שנקרא בעיניים הוא ספר. ואם יש לך ילד או ילדה שיודעים לקרוא – קראו יחד מזמור אחד בקול; פה קטן שאומר

"הושיעה נא" הוא הערבה הכשרה ביותר. ואחר כך, לפני שבת – "פִּתְקָא טָבָא" למישהו: לא כאיחול, כמעשה. תן לאדם אחד לפני השקיעה משהו שהוא היה מתפלל עליו – סעודה, כסף, ביקור, מילה – ותהיה אתה מי שמוסר לו פתק. הרועה עורך שולחן; ומי שערך היום שולחן לאחר – יושב מחר אל שולחן ערוך.

ובסוף, ערב שבת. הסעודה האחרונה בסוכה בברכה – לפני השקיעה; ואחר כך שבת, שהיא מלכות, ושמיני עצרת, שהוא "עצרת" – עצירה. מחר נלמד מה קורה כשהצל נכנס הביתה. אבל היום, בערב שבת של הושענא רבה, שב רגע אחד בסוכה לפני שתיכנס להכנות, ואמור לה מה שאמרו למזבח: יופי לך. שבעה ימים היית צל למי שלא הביא לך כלום. ולסוכה, כמו למזבח, אין תשובה; היא נשארת עומדת בחצר גם בשבת, ריקה, ומחכה שתישב בה מחר עוד פעם – בלי ברכה, כמי שנשאר עוד רגע.

מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם:

כשיבוא הקול של "נחתם, ואתה כפי שהיית" – זכור מה הוא היום: יום הערבה. היום הגדול שבימי הדין נתן את מצוותו למין שאין בו טעם ואין בו ריח ואין על מצוותו ברכה – כי גמר הדין אינו על מה שיש לך; הוא על הפה. "וַאֲנִי תְפִלָּה". וזכור מי מוסר את הפתק: "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" – לא דיין, רועה; והפתק עבר שבעה ימים של צל לפני שנמסר. ו"לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם" – למלכות אין משלה כלום, ולכן היא מקבלת הכול. אין לך – זה הכלי.

מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם:

שלושה מעשים של פה. ההושענות – לאט, ו"הושע נא" כמו שהוא: אני לא יכול; ובשבע ההקפות – שבעה אורחים, אחד לכל הקפה. החבטה – חמש, ותן לנשור לכל מה שהבאת; ואחר כך, כשמניחים את הערבה, רגע אחד של "אין לי, ואני נשען". תהלים – בפה, לא בעיניים: ספר אחד, או עשרת המזמורים, או קיח, או "לדוד ה' אורי" בפעם האחרונה – ואם אפשר, עם ילד, בקול. ולפני השקיעה – "פתקא טבא" כמעשה: תן לאדם אחד דבר שהוא היה מתפלל עליו. ואחרון: לפני ההכנות לשבת, שב רגע בסוכה ואמור לה – יופי לך; ואם נשאר עוד רגע, אמור בה את הפסוק האחרון של המזמור, בפעם האחרונה השנה: "קַנֵּה אֶל־ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַנֵּה אֶל־ה'".

פִּתְקָא טָבָא • שַׁבָּת שָׁלוֹם וְחַג שָׂמֵחַ

More in this printout

View the whole printout