Skip to content
נר מערבי

הַיָּד שֶׁאוֹחֶזֶת — יִצְחָק, וְאַרְבָּעָה מִינִים בְּאֶגֶד אֶחָד

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הבוקר, לראשונה השנה, נכנס אדם לבית הכנסת ובידו דבר חי: ענף תמר, שלושה הדסים, שתי ערבות, ופרי שאין דומה לו. אתמול היה יום שכולו סוכה – ישבנו, ולא היה מה להחזיק; והיום, ביום השני של החג שהוא השנה יומו הראשון של הלולב, מתחילה עבודת היד. ואין מקרה בסדר הזה. אתמול נכנס אברהם – חסד – ולמד אותנו לפתוח: לשבת בפתח, להשאיר קיר רביעי פתוח, להושיב עני. היום נכנס יצחק – גבורה – ומלמד את ההפך המשלים: לאחוז. חסד פורש את היד; גבורה סוגרת אותה סביב דבר. ובלי השנייה, הראשונה אינה יכולה לתת כלום: יד שאינה יודעת לאחוז אינה יכולה להושיט. תשעה ימים, תשעה אופנים לשבת בצל; והאופן של היום הוא הישיבה של מי שמחזיק משהו בידו.

א. הָאוּשְׁפִּיזָא יִצְחָק – הַגִּבּוֹר שֶׁלֹא יָצָא מִן הָאָרֶץ

גבורה – המילה מטעה. שומעים אותה וחושבים על כוח, על ניצחון, על יד שמכה. והנה האורח של היום, יצחק, שמידתו גבורה, הוא האב שכמעט לא עשה דבר: נעקד ולא עקד; נחפר ולא חפר – הבארות שחפר היו של אביו, וסתמום, וחזר וחפרן; נתברך בלי לראות את מי הוא מברך; וכל ימיו חי בארץ אחת, שלא יצא ממנה מעולם. "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית כו, ב) – ואמרו במדרש (בראשית רבה סד, ג): אתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך. ומהי, אם כן, גבורתו? שנינו במשנה (אבות ד, א): "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ". הגיבור איננו מי שמכה; הוא מי שאוחז. גבורה היא הכוח לעצור, להחזיק, להישאר, לחזור ולחפור. יצחק הוא האיש שיודע לאחוז בדבר אחד ולא להרפות – בארץ, בבאר, בברכה, בתפילה – כשכל העולם אומר לו להרפות.

ובעלי הסוד גילו שהגבורה היא הראשונה שבבריאה. כידוע מדברי האר"י בתחילת עץ חיים, כשעלה ברצונו של אין סוף לברוא עולמות, לא התחיל בנתינה אלא בצמצום: צמצם את אורו והניח מקום פנוי, חלל, שבו יוכל לעמוד דבר שאיננו הוא. הבריאה מתחילה מגבורה – מן היכולת להתאפק, לסגת, להניח מקום. וכך גם הסוכה: אתמול למדנו שהקירות הם היד המחבקת; אבל מה עושה קיר לקיר? גבורה. קיר הוא הדבר שאומר "עד כאן": מחיצה. ואין סוכה בלי מחיצות – סכך שאין תחתיו דפנות אינו סוכה אלא צל בעלמא. החסד של אברהם – הצל – זקוק לגבורה של יצחק – הדפנות – כדי להיות בית. ובאדם: אהבה שאין לה גבולות אינה מקום שאפשר לגור בו. יצחק בונה את הקירות של אברהם; הוא הופך את הפתח לבית.

ומה אחז יצחק כל ימיו? הבט בשלושת המקומות שבהם נגלה. "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כד, סג) – ואמרו חכמים (ברכות כו ע"ב): יצחק תיקן תפילת מנחה. אברהם תיקן שחרית, בתחילת היום, כשהכול פתוח; יעקב – ערבית, בסוף. ויצחק תיקן את התפילה של אמצע היום: של האיש שעומד בתוך העבודה, השדה מלא, השמש עדיין גבוהה – ועוצר. מנחה היא תפילת הגבורה, מפני שהיא דורשת מאדם לעזוב באמצע. השנייה – הבארות: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים" (כו, יח); ואחר כך עֵשֶׂק, וּשִׂטְנָה, וּרְחֹבוֹת – באר שרבים עליה, ובאר ששוטנים אותה, ורק בשלישית "הִרְחִיב ה' לָנוּ". אין הוא ממציא; הוא חופר מחדש את מה שנסתם. גבורה היא לחזור אל המקום שנסתם ולחפור בו שוב. והשלישית שמו: "פַּחַד יִצְחָק" (לא, מב). יעקב, כשהוא נשבע, אינו נשבע באלוהי אברהם בלבד אלא ב"פחד יצחק" הפחד שהיה ליצחק, שהוא היה שלו. ובחג שנקרא "זמן שמחתנו" – למה בא אורח ששמו פחד? מפני שאין שמחה עומדת בלי פחד שתחתיה: השמחה של הסוכה איננה קלות ראש; היא שמחה של מי שיודע מול מי הוא יושב. הפחד של יצחק אינו פחד מפני העולם – הוא יראה, האחיזה הפנימית שאינה מניחה לשמחה להתפזר.

ועוד דבר אחד שאין לשכוח על יצחק, והוא נוגע לשמו של החג הזה בתורה: "וְחַג הָאָסֶף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג, טז). סוכות הוא חג האסיף – החג שבו מכניסים הביתה את מה שצמח. ומי מן האבות זרע וקצר? אברהם רעה צאן, יעקב רעה צאן; יצחק לבדו – "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוּא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים" (בראשית כו, יב). בשנת רעב, בארץ קשה, זרע – ומצא מאה שערים. ופירש רש"י: "אומד זה למעשרות" – הוא מדד את התבואה כדי לעשר ממנה; ומידה, ומדידה, וקצירה, ואסיפה – כולן מעשי גבורה: להחזיק את מה שניתן, למדוד אותו, להכניס אותו, לתת ממנו את החלק שאיננו שלך. חסד זורע לכל רוח; גבורה אוספת. ולכן אורחו של חג האסיף השני הוא האיש שידע לאסוף. ואם תאמר: מה לי ולשדה – מה אספתי השנה? הבט אחורה על אלול ועל הימים הנוראים: שלושים תקיעות, ארבעה לילות של סליחות, יום כיפור שלם, שורות שסימנת בלוח. זה השדה. וחג האסיף שואל את מי שזרע: היכן אתה מכניס את זה – או שיישאר בשדה עד שיירקב? יצחק הוא האורח שאומר: אסוף. מדוד. הכנס הביתה מה שצמח בך בחודשיים האלה, ועשר ממנו – תן חלק ממנו למישהו.

ובזוהר, הגבורה נקראת "שְׂמָאלָא" – השמאל. אתמול פתחנו ב"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו), ואמרנו שהשמאל – ימי הדין – כבר עברה, והחג הוא הימין. אבל התבונן שוב בפסוק: השמאל לא הלכה לשום מקום. "תַּחַת לְרֹאשִׁי" היא נשארת תחת הראש, בעוד הימין מחבקת. שתי הידיים יחד: הימין מקיפה, והשמאל תומכת. הראש שמונח על שמאלו של המחבק – אינו נופל. וזה מקומו של יצחק בסוכה: הוא היד השנייה, זו שאינה נראית מפני שהיא מתחת, וזו שבלעדיה החיבוק היה נפילה. מי שמרגיש ביום השני של החג שהשמחה של אתמול התפזרה מעט, שהיום כבר חול – ידע שנכנס אליו האורח שכל מלאכתו לאחוז במה שניתן, שלא יישמט.

ולמה נתמעטו עיניו של יצחק – "וַתִּכְהֶיךָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (כז, א)? אמרו במדרש (בראשית רבה סה, י): בשעה שנעקד על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת ונשרו דמעותיהם לתוך עיניו. הרי לך גבורה: אדם שראה מה שראה – ונשאר. לא ברח, לא יצא מן הארץ, לא הפך את הפחד לחרון. עיניו כהו, ולבו לא. ואולי זה סודו של ההדס, שדרשו חכמים כנגד העיניים: הדסיו של יצחק. נשוב לזה בשעה שניקח את הלולב ליד.

ב. עִנְיַן הַיּוֹם הַלּוּלָב הָרִאשׁוֹן – אַרְבָּעָה מִינִים, שִׁבְעָה אוֹרְחִים, וְשֵׁם אֶחָד

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". ודרשו חכמים (סוכה מא ע"ב): "לָכֶם – מִשֶׁלָּכֶם", להוציא את השאול ואת הגזול. ביום הראשון של הלולב אין אדם יוצא בלולב שאול; צריך שיהיה שלו ממש. ומה שאין כן בשאר הימים, שיוצאים בלולב של חברו. עמוד על הדבר: המצווה הראשונה שאדם עושה בידיו אחרי יום הכיפורים – התורה מקפידה שתהיה שלו. אין להתחיל שנה בהשאלה. ודרשו עוד (ויקרא רבה ל, ז): "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – ראשון לחשבון עוונות": מיום הכיפורים ועד החג עסוקים ישראל במצוות – זה בסוכתו, זה בלולבו – ואין החשבון החדש נפתח אלא כשנוטלים את הלולב. נמצא שהיום נפתח הפנקס של השנה, והדבר הראשון שנרשם בו הוא דבר שאדם אחז בידו ושהיה שלו. ולכן קראו למצווה "נטילת לולב" – לשון נטילה, לקיחה ביד ולא "ראיית לולב" ולא "ישיבה בלולב": כל עניינה שתהיה לך יד שיודעת לקחת.

ועוד דין אחד מיוחד ליום הראשון של הלולב, והוא כמעט אותו דין בלבוש אחר: אתרוג חסר – שנחסר ממנו כלשהו – פסול ביום הראשון, וכשר בשאר הימים (סוכה לו ע"ב; שו"ע או"ח תרמט, ה). ביום הראשון התורה מבקשת שני דברים: שיהיה שלך, ושיהיה שלם. "לָכֶם" – ו"הָדָר". ולכאורה קשה: הרי כל דין הלולב הוא שאין מאבדים איש – הערבה שאין בה טעם ואין בה ריח באגד; ומדוע האתרוג נדרש להיות בלי חיסרון? אלא שהערבה חסרה מטבעה, ואינה חסרה מעצמה – כך נבראה; והאתרוג החסר הוא אתרוג שהיה שלם ונפגם. ועל הלב – האתרוג – מבקשת התורה ביום הראשון: אל תביא לב שנפגם ואינך יודע; הבא לב שלם. ואיזהו לב שלם ביום הראשון של השנה החדשה? לא לב שלא נפגם מעולם – אין כזה; אלא לב שיצא מיום הכיפורים, שהיום נאמר בו "לְטַהֵר אֶתְכֶם", ושלא נפגם מאז. חמישה ימים יש לך לב שלם ממש. ביום הראשון של הלולב, כשאתה אוחז את האתרוג בשמאל – אתה אוחז אותו. ומכאן ואילך, בשאר הימים, גם החסר כשר: כי הימים באים, והלב נפגם, והמצווה נשארת. תמימות היא של יום ראשון; נאמנות של כל שבעה. ויצחק, "עולה תמימה", הוא האורח של השלם והוא גם זה שחזר וחפר את הבארות הסתומות. שניהם.

ומה לוקחים? ארבעה מינים, ובהם קרא המדרש (ויקרא רבה ל, יב) את כל ישראל: האתרוג – שיש בו טעם וריח – אלו שיש בהם תורה ומעשים טובים; התמר – טעם ואין ריח – תורה בלי מעשים; ההדס – ריח ואין טעם – מעשים בלי תורה; והערבה – לא טעם ולא ריח – לא תורה ולא מעשים. "ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר – אלא יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו". שים לב למילה: "לאבדן אי אפשר". לא "חבל", לא "רחמנות" – אי אפשר. כשם שאי אפשר לקיים מצוות לולב בלי ערבה, כך אי אפשר לקיים את ישראל בלי מי שאין בו לא טעם ולא ריח. ועוד דרשו שם (ל, יד): לולב – דומה לשדרה; הדס – דומה לעין; ערבה – דומה לפה; אתרוג – דומה ללב. אדם שלם עומד בידך: שדרה שמחזיקה, עיניים שרואות, פה שמדבר, ולב. ומה עושים בהם? מנענעים – כל האיברים יחד, לפני ה'. אין מצווה אחרת שבה אדם לוקח את עצמו כולו ביד ומניע אותו.

ובזוהר ובכתבי האר"י הלכו עמוק יותר, ומה שגילו נוגע בדיוק לחג שלנו: ארבעת המינים הם שבעת האורחים. שלושת ההדסים – אברהם, יצחק ויעקב, חסד גבורה ותפארת; שתי הערבות – משה ואהרן, נצח והוד; הלולב – יוסף הצדיק, יסוד; והאתרוג – דוד, מלכות. האורחים שהזמנת אתמול בערב אל שולחנך בפתח הסוכה – היום הם בידך. וזה סדר החג: בערב הראשון מזמינים אותם למדור; מן היום השני מחזיקים אותם ביד ומנענעים לשש רוחות. האושפיזין אינם רק אורחים שיושבים; הם מה שאדם נושא ומרים ומוליך ומביא. ועוד מובא בכתבי האר"י, שארבעת המינים הם ארבע אותיות השם: ההדסים – יו"ד, הערבות – ה"א, הלולב – וא"ו, והאתרוג – ה"א אחרונה. ולכן אוחזים את האתרוג לחוד ומקרבים אותו ללולב בשעת הברכה: ה"א אחרונה, המלכות, שמצטרפת אל השם. אדם עומד בבית הכנסת ובידיו – שם שלם, ואורחיו, וכל ישראל, ואבריו שלו. אין מעשה קטן. ולמה מברכים דווקא "עַל נְטִילַת לוּלָב", ולא על ארבעת המינים? "הואיל ובמינו גבוה מכולן" (סוכה לז ע"ב): המצווה נקראת על שם מה שעומד זקוף. ובאדם – על שם השדרה.

ויש ביום הזה עוד מעשה שאינו אלא בבית הכנסת, ובו יצחק נמצא יותר מבכל מקום: ההושענות. שנינו במשנה (סוכה מה ע"א): "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא; ואותו היום – שבע פעמים". וכיוון שחרב הבית, מקיפים את הבימה ועליה ספר תורה, זכר להקפת המזבח (שו"ע או"ח תרס). וכיוון שאתמול שבת, ההקפה הראשונה של השנה – היום. עמוד רגע לפני שתצטרף למעגל וחשוב מה אתה עושה: אתה מקיף מזבח, ובידך ארבעה מינים, ובתוך המינים – יצחק. האיש שנעקד על גבי המזבח הוא ההדס שבידך, ובידך אתה מקיף את המקום שבו נעקד. שבעת הרועים סובבים את המזבח בידיהם של ישראל, ומן המזבח ומעליו – ספר תורה. ואומרים "הושיעה נא" – ולא "סלח נא": ימי הסליחה עברו. עכשיו מבקשים ישועה – לשנה, לגשם, לארץ, לבית. ההקפה היא תנועתה של הגבורה בבית הכנסת: לא לרוץ לכל צד, אלא לסובב מרכז אחד. מי שהקיף את הבימה שבע ימים ידע בסופם היכן המרכז שלו.

וכאן נכנס יצחק. "פְּרִי עֵץ הָדָר" ומהו הדר? שלוש דרשות בגמרא (סוכה לה ע"א), וכולן מידת הגבורה. "עֵץ שֶׁטַעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה" – האתרוג הוא הפרי היחיד שטעם עצו כטעם פריו; תוכו כברו, אין בו הפרש בין מה שהוא מבפנים למה שהוא מבחוץ. ובן עזאי דרש: "הָדָר – הַדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה": האתרוג נשאר על עצו כל השנה, עובר חורף וקיץ, קור וחום, ואינו נושר. פרי שאינו יוצא מן העץ שלו – כיצחק, שלא יצא מן הארץ. ההדר של האתרוג איננו יופיו בלבד; הוא כוח העמידה שלו. וכנגדו הלולב: "כַּפֹּת תְּמָרִים" – ודרשו (סוכה לב ע"א): "כַּפֹּת" כתיב, חסר – "כָּפוּת": שיהיו עליו כפותים, סגורים, צמודים זה לזה; לולב שנפרצו עליו פסול. הלולב הכשר הוא לולב סגור. הנה מידת הגבורה בעלה: כוח שאינו מתפזר. ולולב שעליו פרושים לכל צד – יפה אולי, אבל אינו לולב. ומה בין הדס להדס? "עֵץ עָבֹת" – משולש, שלושה עלים בכל קן, כפול ומכוסה, שהעלים חופפים זה על זה. שלושה הדסים, שלושה אבות; ההדס האמצעי – יצחק, שעיניו כהו ולבו לא. עיניים שראו את המזבח – ונשארו.

והלכה אחת בנטילה אומרת את כל זה בשתי ידיים: "לוּלָב בְּיָמִין וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל" (סוכה לז ע"ב) – ונתנה הגמרא טעם: "הללו שלוש מצוות, והללו מצווה אחת"; שלושה מינים אגודים ביד ימין, ופרי אחד ביד שמאל. ושים לב מה אוחזת השמאל: את האתרוג – שדרשו חכמים כנגד הלב. הלב מוחזק ביד שמאל, ביד הגבורה, ביד יצחק. לא ביד ימין הפתוחה, הנותנת – ביד השנייה, הסוגרת. ואולי זהו הפירוש הפשוט ביותר של "שְׂמאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי”: הלב צריך יד שתחזיק אותו, והיד הזאת היא שמאל. ואז ההלכה השנייה: מקרבים את שתי הידיים ומחברים את האתרוג ללולב, שיהיו ארבעת המינים אגודים יחד בשעת הברכה והנענוע. שתי הידיים של הפסוק נעשות שתי הידיים של המצווה: הימין שמחבקת, והשמאל שתומכת; הימין שבה שלושת האורחים והרועים, והשמאל שבה הלב – ואדם עומד ומחבר. אין בכל התורה מצווה שבה ההלכה מכריחה אדם, פשוטו כמשמעו, לצרף את ימינו לשמאלו. ומה שהאדם עושה בידיו – עושה הקדוש ברוך הוא בו: מחבק, ותומך. ביום השני של החג עומד יהודי בבית הכנסת, ובלי שידע – הוא צורת החיבוק כולה.

ומכל דיני ארבעת המינים, זה שנחלקו בו "לולב צריך אגד" (סוכה יא ע"ב; לג ע"א): רבי יהודה אומר אגוד כשר, שאינו אגוד פסול; וחכמים מכשירים בלא אגד, אלא שמצווה לאגוד, "משום זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – התנאה לפניו במצוות, כפי שדרשו (שבת קלג ע"ב) על "סוכה נאה ולולב נאה". להלכה מצווה לאגוד, וכך נוהגים כל ישראל: לפני החג יושבים וקושרים את הלולב עם ההדסים והערבות בקשר אחד. ומה היא האגידה? מעשה יצחק – "וַיַּעֲקֹד". אברהם עקד את יצחק, ומאז יצחק הוא הנעקד, האגוד. וביום שנכנס יצחק לסוכה, לוקחים את שבעת האורחים ואת ארבעת סוגי ישראל ואת האיברים כולם – ואוגדים אותם. אין יופי בפיזור. הגבורה של היום השני היא ליטול את מה שנפתח אתמול ולקשור אותו לדבר אחד.

ואז – הנענועים. "מוֹלִיךְ וּמֵבִיא – לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ; מַעֲלֶה וּמוֹרִיד – לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ" (סוכה לז ע"ב). ועוד אמרו שם: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות; מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים. עמוד על הלשון: לעצור. הנענוע איננו ריקוד; הוא עצירה. אדם מוליך את הלולב לכל רוח ומביא אותו חזרה אל לבו – ושוב, ושוב – שש רוחות, ובכל פעם חוזר אל הלב. ומה נעצר בזה? הרוחות הרעות כל מה שמושך את האדם החוצה, לכל צד, בלי מרכז. הנענוע מלמד את הגוף מה שהאתרוג יודע: יש מקום אחד שאליו הכול חוזר. ובזה הבן מה שכתב השפת אמת על הנענועים: שאדם מוליך את הלולב לכל הרוחות כדי לבטל אותן אל הלב, להעיד שאין רוח שהיא רשות בפני עצמה – הכול חוזר "לפני ה'". ומדוע דווקא בגבורה? מפני שהלב אינו יכול לחזור אם היד אינה מחזיקה. הנענוע כולו – גבורה: לשלוח ולהחזיר, ולא להניח.

ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'" – הַשִׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ יָד

"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" – הפסוק שמצווה על הלולב מסתיים בשמחה, והשמחה כתובה "לפני ה'". ואמרו חכמים: "לפני ה'" – במקדש; ומן המקדש למדנו ליטול לולב שבעה בכל מקום, זכר למקדש. ולמה נסמכה השמחה דווקא ללולב, ולא לסוכה? מפני שיש שמחה של ישיבה ויש שמחה של אחיזה, והתורה ביקשה את השנייה. שמחת הסוכה – אתמול – היא שמחת המוקף: נכנסת, ומקיפים אותך. שמחת הלולב היא שמחת מי שיש לו מה להחזיק: אדם עומד, ובידו דבר שהוא שלו, שאגד אותו בעצמו, שנושא בתוכו את כל ישראל ואת האורחים ואת השם – ומרים אותו. אין שמחה עמוקה יותר משמחתו של מי שיש לו מה לתת ליד. ובזה הבן את אורחו של היום: יצחק, שכל שמחתו – "יִצְחָק", לשון צחוק – היא שמחה של מי שאוחז. הוא צוחק לא מפני שהכול קל, אלא מפני שהכול בידו: הארץ, הבאר, הברכה. שמחה שיש לה יד.

ומה העבודה של היום, ביד? שלושה דברים למדנו מן הלולב, ושלושתם מעשי גבורה בתוך השמחה. הראשון – "לכם": שיהיה שלך. יש אדם שכל יהדותו שאולה: הוא מתפלל מפני שכך נוהגים, יושב בסוכה מפני שכך יושבים, שמח מפני שהכול שמחים. ביום הראשון של הלולב אומרת התורה: לא. היום – משלך. קח דבר אחד בעבודת החג הזה שאתה עושה מפני שאתה רוצה בו: ברכה אחת שאתה מבין, נענוע אחד שאתה מכוון בו, שיר אחד ששרים על שולחנך שאתה יודע למה. השני – "כפות": סגור. הלולב הכשר עליו צמודים. יש דברים שראוי לפתוח – הסוכה, הפתח, השולחן; ויש דבר אחד שראוי לאגוד: הדעת. חג שכולו שמחה מפזר בקלות – הזמן, הדיבור, האכילה, השיחה. יצחק מבקש דבר אחד סגור בתוך היום הפתוח: תפילת מנחה שלו, באמצע היום, בכוונה, בלי למהר – כי מנחה היא תפילת האיש שעוצר באמצע. והשלישי – "מוליך ומביא": להחזיר אל הלב. בכל נענוע, כשהיד חוזרת אל החזה, יש רגע קטן שבו הלולב נוגע בלב. שים לב לרגע הזה. שש פעמים בכל סדר – שש הזדמנויות ביום להביא משהו חזרה.

ורמזו בעלי החסידות: לוּלָב – "לוֹ לֵב". מי שנוטל לולב – יש לו לב. והרמז הזה אינו משחק מילים: הוא כל תורת הנענועים. הלולב הוא השדרה – ודרשו חכמים שהוא דומה לה – והשדרה אינה מרגישה; היא מחזיקה. ומה שאינו מרגיש, כשהוא מוליך ומביא ומעלה ומוריד וחוזר בכל פעם אל החזה – מלמד את הלב. יש מי שבא לחג הזה ואומר: אין לי לב לזה, אני עייף, השמחה אינה נכנסת. והתורה אומרת לו: אל תחפש את הלב; קח לולב. אחוז ביד, נענע, החזר אל החזה – והלב ילמד מן היד. זה עומק הסדר שבפסוק: "וּלְקַחְתֶּם" קודם, ו”וּשְׂמַחְתֶּם" אחריו. השמחה אינה תנאי לנטילה; היא תוצאתה. וזוהי הגבורה של יצחק בעבודת ה': לעשות עם הידיים לפני שהלב מסכים – ולתת ללב ללמוד. אברהם עבד מאהבה, שהלב קדם ליד; יצחק עבד מיראה, שהיד קדמה ללב. ושניהם – הדסים באותו אגד.

ומה על השמאל שתחת הראש? כאן נוגע היום השני בשער הבטחון, ובעומק. כל ימי אלול למדנו שהבטחון הוא להניח את התוצאה ביד אחרת; ועכשיו מלמד יצחק את הצד השני: הבטחון איננו רפיון. מי שבוטח – אוחז. יצחק בטח בה' והמשיך לחפור בארות שסתמו לו; בטח – ולא יצא מן הארץ ברעב; בטח – ותיקן תפילה באמצע היום. הבטחון של יצחק הוא בטחון שיש לו יד: הוא אינו אומר "יהיה מה שיהיה", הוא אומר "אני חופר, וה' ירחיב". ולכן דווקא הוא האורח של יום הלולב: אתמול ישבנו בצל שאיננו שלנו; היום אנו אוחזים בדבר שהוא שלנו – ומרימים אותו אל מי שהצל שלו. שתי הידיים של הפסוק: הימין שמחבקת מלמעלה, והשמאל שתומכת מלמטה. הבטחון השלם הוא של מי שיודע שהוא מוחזק – ומחזיק.

מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם: כשתאחז הבוקר בלולב, זכור מה שבידך: שם של ארבע אותיות; שבעת האורחים שהזמנת אמש; ארבעה סוגי יהודים שאי אפשר לאבד אחד מהם; ושדרה, עיניים, פה ולב – אתה עצמך. ובשעת הנענוע, כשהיד חוזרת אל החזה – חשוב: "לכאן הכול חוזר". ובמשך היום, כשתרגיש שהשמחה של אמש התפזרה – זכור את ”שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי": יש יד שנייה, שאינה נראית, שאוחזת. אתה לא נופל.

מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם: שלושה מעשים של יד. קודם הברכה, אחוז את הלולב רגע אחד בשתיקה, ואמור בלב: "לָכֶם – מִשֶׁלָּכֶם" – זה שלי, ואת השנה הזאת אני מתחיל במה ששלי. בנענועים – האט; שש פעמים בכל סדר תחזור היד אל הלב, ובכל פעם הבא אליו דבר אחד: אדם, דאגה, תודה. ובאמצע היום – מנחה של יצחק: לא בין הדברים, אלא כעצירה; צא רגע מן הסוכה ומן השולחן, כמי שיוצא לשוח בשדה, והתפלל אותה כאילו היא היחידה היום. ואם יש באר בחייך שסתמוה – שיחה שנפסקה, לימוד שנזנח, מנהג טוב שנשבר – היום, ביום יצחק, חזור וחפור בה פעם אחת.

More in this printout

View the whole printout