הֶעָנָן שֶׁל אַהֲרֹן — סֻכַּת שָׁלוֹם, וּמָה עוֹשִׂים כְּשֶׁכֻּלָּם עַל הָעֲצַבִּים
- Sukkos
- 5787
- Hebrew
צְלָא דִמְהֵימְנוּתָא
הֶעָנָן שֶׁל אַהֲרֹן – סְכַּת שָׁלוֹם, וּמָה עוֹשִׂים כְּשֶׁכַּלָּם עַל הָעֲצַבִּים
"שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל – מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ עַל יָדָם: בְּאֵר, וְעָנָן, וּמָן. בְּאֵר – בִּזְכוּת מִרְיָם; עַמּוּד עָנָן – בִּזְכוּת אַהֲרֹן; מָן – בִּזְכוּת מֹשֶׁה... מֵת אַהֲרֹן – נִסְתַּלְקוּ עַנְנֵי כָבוֹד"
(תענית ט ע"א)
היום החמישי, השלישי של חול המועד – והסוכה נעשתה קטנה. לא באמת; היא באותו גודל שהייתה בשבת. אבל ביום החמישי יושבים בה אנשים שכבר חמישה ימים יושבים בה יחד, ומשהו בין האנשים נעשה צר. הילדים רבים על כיסא; מישהו אמר משהו על הטיול של אתמול; הקרובים שבאו לביקור נשארו קצת יותר מדי; ובין בעל לאשתו, אחרי חמישה ימים של אורחים ובישולים ושעות שאין להן צורה – מתח דק, שאיש לא בחר בו. וזה, בדיוק זה, ההיצע השלישי של הבעל דבר בימים האלה. ביום השלישי הציע ריקנות; ברביעי – כבדות; והיום, כשגם זה וגם זה לא הפילו – הוא מציע מריבה. לא מריבה גדולה, חלילה; קול קצת גבוה, מילה קצת חדה, עצבנות שאין לה שם. והוא יודע למה דווקא זה: כי כל הצל של הסוכה עומד על דבר אחד. שמע את הגמרא שבראש הפרק: ענני הכבוד – בזכות אהרן. וכשמת אהרן – נסתלקו. הסוכה שאתה יושב בה היא הענן של האיש שכל חייו היו אהבת שלום; ובמקום שאין אהרן – אין ענן. מריבה בסוכה איננה רק עגמת נפש; היא סילוק הענן ממנה. ולכן שלחה התורה ליום החמישי, יום המתח, את האורח שהוא עצמו הענן. ומידתו הוד – הרגל השנייה, השמאלית; ומה שלמדנו אתמול על הצעד, נשלם היום בצעד השני, שהוא צעד אחורה. ההוד, כפי שנראה, הוא היופי של מי שיודע לוותר. ופרק זה כתוב לסוכה שיש בה קצת עצבים – כלומר, לכל סוכה.
א. הָאוּשְׁפִּיזָא אַהֲרֹן – הָאִישׁ שֶׁהֶעָנָן הָיָה שֶׁלּוֹ
מדוע דווקא הענן בזכות אהרן? המן בזכות משה, שהוריד תורה, לחם מן השמים; הבאר – בזכות מרים, שעמדה על היאור ושמרה על אחיה במים. אבל ענן? שמע מה הענן עושה: הוא מקיף. הוא אינו בוחר את מי להקיף – הצדיק והרשע, המתלונן והמודה, מי שבנה עגל ומי שנתן זהב למשכן – כולם באותו ענן, ארבעים שנה. הענן איננו יודע להפלות; זו כל מהותו. ומי היה בישראל כזה? "הִלֵּל אוֹמֵר: הֶנֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן – אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב). "אוהב את הבריות" – לא את הצדיקים, לא את התלמידים: את הבריות, כל מי שנברא. אהרן היה ענן: הקיף את כולם. ולכן הענן שלו. ומה קרה כשמת? "וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יּוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, כט). ופירש רש"י: "כל בית ישראל – האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו". על משה כשמת – נאמר "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בכו; על אהרן – "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". כי לכל בית בישראל היה אהרן משלו: הפעם ההיא שבין איש לאשתו, שבאה לידי מריבה, ובא אהרן ועשה שלום. הענן הסתלק במותו מפני שהענן היה הוא.
וכיצד עשה שלום? מסופר באבות דרבי נתן (פרק יב): שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה – הלך אהרן וישב אצל אחד מהם, ואמר לו: בני, ראה חברך מה הוא אומר; מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. והיה יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. ואחר כך הולך ויושב אצל חברו ואומר לו את אותם הדברים. וכשנפגשו זה עם זה – גפפו ונשקו זה לזה. עמוד על שלושה דברים במעשה הזה. האחד: אהרן לא בירר מי צודק. אין בסיפור מילה על הדין. הוא לא שאל מי התחיל ומי אשם; הוא ידע שבמריבה אין שאלת הצדק פותחת דבר – היא סוגרת. השני: הוא ישב. "והיה יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו" – לא שלח, לא דיבר בטלפון, לא אמר "תתפייסו כבר"; ישב, שעה ארוכה, אצל כל אחד לחוד. השלישי: הוא אמר לכל אחד מה שהשני חש ולא אמר. לא שקר – הבושה של המריבה אמיתית, ושניהם חשו אותה; אהרן רק אמר אותה בקול במקום האיש שלא יכול. הוד – כך נפרש עוד מעט – היא המידה שאומרת בקול את מה שהלב מודה בו ואינו מעז. וזה אהרן.
ואהרן הוא איש של עננים גם בפנים, לא רק בחוץ. פעם אחת בשנה נכנס לפני ולפנים – ביום הכיפורים, לפני ימים אחדים – ונאמר לו: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, ב), ונצטווה להביא קטורת, "וְכִפָּה עֲנַן הַקְסֹרֶת אֶת־הַכַּפֹּרֶת" (שם, יג). הענן שבחוץ – של הכבוד; הענן שבפנים – של הקטורת; ושניהם של אהרן. ומה היא הקטורת? אחד עשר סממנים, ובהם החלבנה שריחה רע וראינו ביום הכיפורים שקטורת שחסרה החלבנה פסולה. אהרן, אם כן, הוא האיש שיודע לעשות ענן מאחד עשר סממנים שאינם דומים, ואחד מהם מסריח – ולהיכנס עם הענן הזה למקום הקדוש ביותר. וזו סוכה של משפחה: אחד עשר סממנים, לכל אחד ריח משלו, ואחד מהם קשה – ואהרן עושה מכולם ענן. ועוד מעשה בקטורת, והוא ההוד בשיאו: אחרי מחלוקת קרח פרצה מגפה בעם, ומשה אמר לאהרן: "קַח אֶת־הַמַּחְתָּה... וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל־הָעֵדָה" – "וַיָּרֶץ אֶל־תּוֹךְ הַקָּהָל... וַיִּתֵּן אֶת־הַקְסֹרֶת וַיְכַפֶּר עַל־הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין־הַמַּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז, יא-יג). אהרן רץ לתוך המגפה. לא עמד מרחוק ולא המתין שתיגמר; רץ פנימה, עם ענן של קטורת בידו, ועמד באמצע – בין המתים ובין החיים – עד שנעצרה. הרי לך את המקום של רודף השלום: לא בצד, שמח שאינו מעורב; באמצע, בין שני הצדדים, במקום שבו מסוכן לעמוד. ועל שני המעשים האלה – הענן והריצה – נאמר על יורשיו: כהנים, שהם "בני אהרן", ושברכתם נגמרת בשלום.
ומידתו הוד. ובלשון הסוד, נצח והוד הן שתי הרגליים: נצח – ימין, הרגל שצועדת קדימה, מידתו של משה; הוד – שמאל, הרגל שנשארת מאחור, שנותנת לגוף לעמוד. אין הליכה בלי שתיהן: הרגל שמתקדמת והרגל שמוותרת על ההתקדמות כדי לשאת את הכובד. ואם נצח היא לנצח, הוד היא להודות. ולמילה "הודאה" שני פירושים, ושניהם אהרן: להודות – לומר תודה; ולהודות – לומר "אתה צודק". והדבר השני קשה מן הראשון; ובמריבה הוא כל התורה. מי ששני אנשים כועסים זה על זה – כל אחד מהם מחזיק ראיה שהוא הצודק, ומי שמוותר עליה ראשון – מודה. ואהרן ידע: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). ביום שחנכו את המשכן, ביום שמחתו הגדולה, מתו שני בניו לפניו – ואהרן שתק. לא צעק, לא שאל למה, לא דרש דין. וידום. ובשתיקה ההיא, אומרים חכמים, קיבל שכר: שנתייחד עמו הדיבור. ההוד הוא זה: לדעת שיש שעה שבה הדבר הגדול ביותר הוא לא לומר את מה שיש לך לומר. ומי שאתמול למד לצעוד, ילמד היום לעצור את הרגל. כי מריבה נגמרת רק כשאחד עוצר.
וזכור מה למדנו אתמול על הערבה. שתי הערבות שבלולב – משה ואהרן; והערבה, אמרו חכמים, דומה לפה. משה – הפה הכבד; ואהרן – הפה הקל: "וְדַבֵּר יְדַבֵּר הוא" (שמות ד, יד), הפה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה כדי שידבר במקומו. ומה הוציא הפה הזה כל ימיו? ”יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ... יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד-כו). ברכת כהנים – הברכה שהכהנים בני אהרן מברכים בה את ישראל עד היום – מסתיימת בשלום. וסיימו חכמים את כל ששת סדרי המשנה במילים (עוקצין ג, יב): "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁשָׁלוֹם". כל ששת הסדרים, כל התורה שבעל פה, נגמרת בזה: הברכה צריכה כלי, והכלי היחיד הוא השלום. סוכה שיש בה ברכה – אורחים עליונים, לולב, הלל, שולחן ערוך – ואין בה שלום, היא ברכה שנשפכת על הרצפה, שאין לה כלי. ושים לב: לא "שלום הוא ברכה" – שלום הוא הכלי. הוא לא מה שמקבלים; הוא מה שמחזיק את מה שמקבלים. ומי שביום החמישי של החג יושב בסוכה עם מתח בשולחן – אינו חסר ברכה; חסר לו הכלי.
ודבר אחד באהרן שהוא כל ההתרוממות של היום. אחרי מחלוקת קרח – מריבה, הגדולה שבמריבות, שבלעה אנשים באדמה – ביקש הקדוש ברוך הוא להראות לישראל מי הנבחר, ואמר לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל שבט, ולהניחם באוהל מועד. "וַיְהִי מִמָּחֶרָת... וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵה־אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג). מטה – מקל יבש, עץ שנכרת מזמן, בלי שורש ובלי מים. ובלילה אחד, בתוך האוהל, פרח וציץ ונשא שקדים. ובאיזה לילה? בלילה שאחרי המריבה. אחרי היום הקשה ביותר של המדבר, אחרי המחלוקת – מקל יבש נעשה עץ חי. הרי לך מה שיודע אהרן ואיש מלבדו: שהיבש ביותר יכול לפרוח בלילה אחד, ודווקא אחרי מריבה, ודווקא באוהל. ומי שמרגיש היום שהלב שלו מקל יבש – חמישה ימים של חג ואין בו פרח – יזכור את המטה של האורח: הניחו אותו באוהל, ובבוקר היו עליו שקדים. השקד – העץ שממהר לפרוח לפני כולם. "שָׁקֵד אֲנִי עַל־ דְּבָרִי לַעֲשׂתּוֹ" (ירמיהו א, יב).
ב. עִנְיַן הַיּוֹם עַנְנֵי הַכָּבוֹד – הֶעָנָן שֶׁהִקִיף עַם שֶׁל בַּעֲלֵי מְרִיבָה
ביום הראשון של החג למדנו שהסוכה היא זכר לענני הכבוד, ושהיא זכר לענן שחזר. היום, ביום אהרן, הענן עצמו. "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן־הַמַּחֲנֶה" (במדבר י, לד) – ופירש רש"י מדברי חכמים: שבעה עננים כתובים במסעות – ארבעה מארבע רוחות, ואחד מלמעלה, ואחד מלמטה, ואחד מלפניהם: "מַשְׁפִּיל אֶת הַגָּבוֹהַ וּמַגְבִּיהַ אֶת הַנָּמוּךְ, וְהוֹרֵג נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים". שבעה עננים כנגד שבעת ימי החג, ואולי כנגד שבעת האורחים; ואחד מהם, השביעי, הולך לפני העם ומיישר את הדרך: הר – מנמיך; בור – מגביה; נחש – הורג. ומי הוא הענן הזה, אם לא אהרן? "משפיל את הגבוה ומגביה את הנמוך" – זה בדיוק מעשהו של אהרן בין שני בעלי מריבה: את זה שגבה לבו הוא משפיל, ואת זה שנמוך בעיניו הוא מגביה, עד שיכולים לפגוש זה את זה במישור. ואת הנחשים – הלשון הרעה, הקנאה, "הוא התחיל" – הורג. הענן השביעי הוא ענן של שלום, והוא ההולך לפני המחנה: כי אין המחנה יכול לנסוע אם לא יישרו קודם את מה שבין האנשים.
ועכשיו שמע את הדבר המפליא ביותר בעננים: את מי הם הקיפו. עם שהתלונן על מים, ועל בשר, ועל המן עצמו – "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְלֹקֵל"; עם שבנה עגל בתוך ארבעים יום למתן תורה; שבכה במרגלים; שנחלק בקרח; שרב על כל דבר ארבעים שנה. עם של בעלי מריבה. והענן לא זז. לא סר בשעת המחלוקת, לא התרחק בשעת התלונה, לא נתן לנחשים להיכנס. הוא הקיף עם שרב – ארבעים שנה – מפני שהיה של אהרן, ואהרן אוהב את הבריות. הבן מה זה אומר לסוכה של היום החמישי: הסוכה איננה זכר לענן שהקיף צדיקים; היא זכר לענן שהקיף אנשים על העצבים. הענן יודע לסבול מריבה. ומה שהוא אינו סובל הוא רק מותו של אהרן: לא את הכעס, אלא את היעדר מי שרודף שלום. כל זמן שיש בסוכה אדם אחד שמנסה – הענן עומד. ברגע שאיש אינו מנסה – "מת אהרן, נסתלקו ענני כבוד". ומכאן הבשורה והתביעה כאחת: לא שיהיה שלום, אלא שיהיה אהרן. אדם אחד בשולחן שרודף.
וכתב הנביא על העננים לעתיד לבוא: "וּבָרָא ה' עַל כָּל־מְכוֹן הַר־צִיּוֹן וְעַל־מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל־כָּל־ כָּבוֹד חְפָּה. וְסְכָּה תִּהְיֶה לְצֵל־יוֹמָם" (ישעיהו ד, ה-ו). הענן – חופה; והסוכה – צל. ופסוקי הנביא הולכים יחד: הענן שעל הר ציון הוא חופה, כלומר סוכה של חתן וכלה. ובזה נשמע מה שהחסידות שמעה בימי החג: שבעת ימי הסוכות הם שבעת ימי המשתה – שבעה ימים של חופה בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, אחרי הפיוס של יום הכיפורים. ומי עומד תחת החופה? חתן וכלה – ובבית: איש ואשתו. ולכן דווקא אהרן, "מטיל אהבה בין איש לאשתו", הוא האורח שהענן שלו. חופה שיש בה מריבה – אין הענן יכול להיות עליה. וכל מי שיושב היום בסוכתו עם אשתו וילדיו – יושב תחת חופה; ובחופה יש כלל אחד: החתן והכלה אינם מבררים מי צודק.
ועוד דבר שאין דומה לו בכל השנה מתרחש בחג הזה, ובזמן המקדש היה זה עיקרו: הקרבנות. "וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה" (במדבר כט, כו) – היום. שלושה עשר ביום הראשון, שנים עשר, אחד עשר, עשרה, תשעה, שמונה, שבעה: שבעים פרים בכל החג. ואמרו חכמים (סוכה נה ע"ב): "שִׁבְעִים פָּרִים – כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֲמּוֹת". בחג הזה, זמן שמחתנו, מקריבים ישראל שבעים פרים על שבעים אומות העולם – לכפר עליהן, שיירדו גשמים בכל העולם. ועוד אמרו שם: "אוֹי לָהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאָבְדוּ וְאֵין יוֹדְעִין מַה שֶׁאָבְדוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם – מִזְבֵּחַ מְכַפַּפֶּר עֲלֵיהֶם". הרי לך את הענן של אהרן במלוא רוחבו: הסוכה של ישראל מקיפה גם את מי שאינו בה – שבעים אומות, שרובן אינן יודעות שיש בירושלים מי שמקריב עליהן. אין חג בישראל שבו התפילה יוצאת רחוק כל כך אל החוץ. ואם החג הזה מסוגל לכפר על שבעים אומות שאינן יודעות – ודאי שהוא מסוגל לכפר על גיס אחד ששוהה יותר מדי, ועל ילד שרב על כיסא. ומי שמתפלל היום בסוכתו על השלום בעולם – יתחיל בשלום שבשולחן.
ומה מבקשים כשמבקשים סוכה? הבט בנוסח: "וּפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סְכַּת שָׁלוֹמֶךְ" – ובחתימה: "הַפּוֹרֵשׂ סְכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם”. שלושה מעגלים: עלינו, ועל כל עמו ישראל, ועל ירושלים. הסוכה של שלום מתחילה ב"עלינו" – הבית – ומתרחבת. ואמרו בזוהר (בראשית מח ע"א) שבליל שבת פורשת השכינה סוכת שלום על ישראל, ובשעה שהיא פרושה – כל המזיקים מסתלקים ואין צריך שמירה, ולכן אין אומרים בליל שבת "שומר עמו ישראל לעד" אלא "הפורש סוכת שלום". הסוכה עצמה היא השמירה. ובאדם: אין שומר טוב לבית מן השלום שבו. הבעל דבר שמציע היום מריבה יודע את זה יותר מכולם: הוא איננו מחפש את הכעס; הוא מחפש את הפרצה בסוכה, את המקום שדרכו ייכנס. ומי שסגר היום פרצה אחת – מילה שלא נאמרה, טון שהונמך – פרש סוכת שלום. ואינו צריך "שומר".
ולבסוף, השם עצמו: הוד. בכל בוקר של החג, בהלל שלם, פותחים ומסיימים באותה מילה – ”הוֹדוּ לַה' כִּי־טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" – וחוזרים עליה, והקהל עונה. ההוד של החג הוא ההודאה; והשם של האורח והשם של ההלל אחד הם. ואמרו צדיקים דבר פשוט, שהוא תרופה לבית בימים האלה: אין שני אנשים רבים בשעה שהם מודים. הבעל דבר מציע מריבה על מה שחסר; ההוד עונה במה שיש. "הודו" – לא לה' בלבד: לאישה, לילד, לאורח, למי שבישל ולמי שהדיח. סוכה שנאמר בה "תודה" עשר פעמים ביום – אין בה מקום לנחשים.
ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם לָסֶגֶת – הַצַּעַד הַשֵׁנִי, וּשְׁלֹשָׁה מַעֲשִׂים שֶׁל אַהֲרֹן
אתמול למדנו את הרגל הימנית – לצעוד: לאכול כמו מן, להיכנס לענן, להקל את הגוף. והיום הרגל השמאלית – הוד: לסגת צעד אחד. אין הליכה בלי זה; רגל שאינה יודעת להישאר מאחור אינה רגל אלא נפילה קדימה. ובימים של מתח בבית, זו כל העבודה: לא לנצח את המריבה – לסגת ממנה בכבוד, בהוד. שלושה מעשים של אהרן, כנגד שלוש הפרצות.
המעשה הראשון – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". יש רגע בכל מריבה ביתית – כל אדם מכיר אותו – שבו המילה הבאה כבר עומדת בפה, והיא צודקת, והיא חדה, והיא תסגור את הוויכוח. אהרן מלמד: ברגע הזה – וידום. לא לומר את המילה הצודקת. וזה קשה יותר מכל התעניות, כי אדם יכול לוותר על אוכל ואינו יכול לוותר על צדק. אבל שמע מה נאמר אחרי "וידום אהרן": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־אַהֲרֹן" (ויקרא י, ח) – מיד אחרי השתיקה, הדיבור מלמעלה נאמר אליו לבדו. השותק במריבה – מדברים אליו. ומי שמנצח בה – נשאר עם הנצחון ובלי הענן. וכיצד שותקים כשהמילה כבר בפה? יש עצה ישנה, ואולי היא הפירוש הפשוט של "הוד": להודות. לומר בלב, ברגע ההוא, שלוש מילים – "אולי אתה צודק" – גם אם אינך מאמין בהן. הן אינן חייבות להיות אמת בדין; הן אמת בכלי. כי הברכה של הסוכה הזאת עומדת בכלי, ובלי הכלי אין מה לחלק.
המעשה השני – לשבת אצל אחד מהם. אהרן לא חיכה שיבואו אליו; הלך וישב. ומי שיש בסוכתו היום אדם שהתקרר עמו – בן, אח, גיס, האישה, בעלה – לא יחכה שהשני יזוז. בטחון, למדנו כל השנה, הוא לדעת מי עושה את התוצאה; ובשלום – התוצאה שלו, ההליכה שלך. לך אתה ראשון, ושב אצלו, ואמור לו את מה שהוא חש ואינו מעז: "גם לי לא נעים מזה". זה מה שאהרן אמר – לא "אתה צודק" ולא "הוא צודק", אלא: לשניכם קשה. ומי שאמר את המשפט הזה ראשון – לא הפסיד את הדין; הוא זכה בענן. ואם אינך יכול ללכת אליו – הרי אהרן ידע גם את זה: ישב "אצל אחד מהם". גם צעד אחד לכיוון אחד מספיק כדי שהענן יישאר.
המעשה השלישי – "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת" (במדבר ח, ב). זו הייתה עבודתו של אהרן יום יום במשכן: להדליק את המנורה. ופירש רש"י מדברי חכמים: "בהעלותך – עד שתהא שלהבת עולה מאליה". להדליק – ולהחזיק את האש אצל הפתילה עד שתהא עולה לבדה, ולא לזוז לפני כן. ומי שיש לו בבית פתילה שאינה נדלקת – ילד שמתעצבן, נער שאין לו חשק לחג, אישה עייפה, בעל שקוע – ההוד מלמד: אל תצא, ואל תאמר "לא נדלק". החזק את האש אצל הפתילה: מילה טובה, ועוד אחת, ועוד – עד שהשלהבת עולה מאליה. וזו עבודה של הוד, לא של נצח: לא לדחוף אלא להמתין, לא לצעוד אלא לעמוד. ואל תבקש להדליק את כולם היום; אהרן הדליק שבעה נרות. פתילה אחת ליום. ומי שעשה היום את שלושת המעשים האלה – שתק פעם אחת, ישב אצל אחד, והחזיק אש אצל פתילה אחת – הענן על סוכתו.