Skip to content
נר מערבי

קָשֶׁה עָלַי פְּרִידַתְכֶם" – הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, הַגֶּשֶׁם שֶׁמִּתְהַפַּךְ, וְהַצֵל שֶׁנִּכְנָס הַבַּיְתָה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

גיליון ט"ו - מַהֲדוּרַת סְכּוֹת תשפ"ז • פֶּרֶק ח' מִתּוֹךְ תִּשְׁעָה · שְׁמִינִי עֲצֶרֶת – שַׁבָּת קֹדֶשׁ, כ"ב בְּתִשְׁרֵי · הַיּוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אוֹרֵחַ

תשעה פרקים לתשעת ימי החג – פרק ליום • היום: הצל נכנס הביתה

מַהֲדוּרַת סָכּוֹת - פֶּרֶק ח'

צִלָּא דְמֵהֵימְנוּתָא

"קָשֶׁה עָלַי פְּרִידַתְכֶם" – הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, הַגֶּשֶׁם שֶׁמִּתְהַפַּךְ, וְהַצֵל שֶׁנִּכְנָס הַבַּיְתָה

"בַּיּוֹם הַשְׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה... פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד"
(במדבר כט, לה-לו)

היום השמיני. שבת קודש, כ"ב בתשרי – ואין בו שום דבר. לא סוכה בברכה, לא לולב, לא ערבה, לא הקפת המזבח; שבעה ימים היו הידיים מלאות, והיום הן ריקות. והתורה, שקראה לכל יום מימי החג בשם מצוותו, קראה ליום הזה בשם אחד קצר: "עֲצֶרֶת" – עצירה. ואמרו חכמים שהיום הזה רגל בפני עצמו – לא היום השמיני של סוכות, אלא חג משלו, שאין לו סוכה ואין לו לולב. חג ריק? הסוכה עומדת בחצר, כפי שעמדה שבעה ימים, ואתה יושב בבית – או בסוכה בלי ברכה, כמנהג ארצות הגולה, כמי שנשאר עוד רגע במקום שכבר נפרד ממנו. ומי שמאזין היטב ישמע היום קול, אחרון בסדרת הקולות של הבעל דבר: "נגמר. ומה שהיה – יאבד. עוד יומיים חוזרים לשגרה, והכול יימחק". והתורה קדמה לקול הזה, ונתנה ליום הזה משל שאין רך ממנו בכל התורה, ואותו נביא מיד. ואמרנו ביום הראשון: תשעה ימים, תשעה אופנים לשבת בצל. שבעה ימים למדנו את הקומה – הידיים, הלב, הרגליים, היסוד, הפה – עם שבעה אורחים. והיום אין אורח. לא מפני שהחג נגמר; מפני שהיום אין איש אורח. "אני ואתה", אומר המלך – ושבת היא, שבה בין כך אין עושים כלום, ובה בין כך יורד הכול. והאופן של היום לשבת בצל – הוא לקחת את הצל הביתה.

א. "עֲצֶרֶת" הַמֶּלֶךְ שֶׁבַּקֵּשׁ עוֹד יוֹם – וְהַיּוֹם שֶׁלְמַעְלָה מִן הַשִׁבְעָה

שבעים פרים הוקרבו בשבעת ימי החג – שלושה עשר, שנים עשר, אחד עשר, ופוחתים והולכים עד שבעה; כנגד שבעים אומות העולם, כפי שראינו ביום אהרן. וביום השמיני – "פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד". ושאלו חכמים (סוכה נה ע"ב): הפר האחד הזה – כנגד מי? ואמרו: כנגד אומה יחידה. ומשלו משל: "מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה – כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ". שבעה ימים סעודה גדולה, לכל העולם; וביום האחרון – סעודה קטנה, לאוהב לבדו, "כדי שאהנה ממך". ורש"י על הפסוק (ויקרא כג, לו) מביא את המשל השני, ואין בכל התורה דבר רך ממנו: "עֲצֶרֶת הִיא – עֲצַרְתִּי אֶתְכֶם אֶצְלִי; כְּמֶלֶךְ שֶׁזְמֵן אֶת בָּנָיו לִסְעוּדָה לְכָךְ וְכָךְ יָמִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּן לְהִפָּטֶר, אָמַר: בָּנַי, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, עַכְּבוּ עִמִּי עוֹד יוֹם אֶחָד – קָשָׁה עָלַי פְּרִידַתְכֶם". קרא את זה שוב, כי זה היום: מלך שאומר "בבקשה". לא מצווה – מבקש. לא "יום שמיני יהיה לכם" – "עכבו עמי". ולא מפני שחסר לו דבר, אלא מפני שקשה עליו. שמיני עצרת הוא היום שבו הקדוש ברוך הוא אומר לישראל שקשה עליו להיפרד מהם. ומי שבא לבית הכנסת היום עם הקול של "נגמר" – ישמע מי אמר קודם שקשה לו שזה נגמר. לא אתה ביקשת עוד יום. הוא ביקש.

ומה עושים ביום שמבקשים בו עוד יום? כלום. וזה כל הסוד. שבעה ימים היו מצוות – סוכה, לולב, הקפות, ערבה – כלים שבהם פוגשים את המלך; והיום השמיני אין בו כלי, כי הוא היום שבו יושבים עם המלך בלי כלי. ובזוהר (אמור) נאמר על היום הזה שהוא יום של ישראל לבדם, שאין בו קרבנות על האומות, אלא "אֲנִי וְאַתָּה" – כמלך שהזמין אורחים והאכילם, וכשהלכו אמר לאוהבו: עכשיו נשמח שנינו לבד. ובעלי החסידות פירשו את השם: "עצרת" – מלשון עצירה וקליטה; כאדם שעוצר דבר בתוכו כדי שלא יצא. שבעה ימים נכנס אור החג מבחוץ – הסכך, הדפנות, ארבעת המינים, השמחה; והיום השמיני עוצר את הכול בפנים. אין הוא יום שאין בו כלום; הוא היום שבו כל מה שהיה בשבעה נעצר בתוך האדם ונעשה שלו. ומכאן התשובה לקול של הבוקר – "מה שהיה יאבד": ההפך. היום הוא היום שבו הוא נשאר. עצרת – שלא יאבד. שבעה ימים יושבים בסוכה; ביום השמיני הסוכה יושבת בך.

ויש ביום הזה, השנה, ספר שלם שקוראים בו, וכולו שאלת היום: קהלת. בשנים שיש בהן שבת חול המועד קוראים אותה אז; ובשנה כזאת, שיום טוב ראשון ושמיני עצרת חלים בשבת ואין שבת בחול המועד, קוראים את קהלת היום, בשמיני עצרת (רמ"א או"ח תרסג, ב). ומה שואל קהלת מן המילה הראשונה? ”מַה־יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג) – "יִתְרוֹן": מה נשאר. מה נותר לאדם מכל מה שעמל. וזו בדיוק שאלת הבוקר – "מה יישאר מן החג" – ששלמה המלך שאל אותה על החיים כולם, ובנה עליה ספר. ומה ענה? שנים עשר פרקים של "הֲבֵל הֲבָלִים" – כל דבר תחת השמש עובר; ובסוף, במילים האחרונות: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם" (יב, יג). מה נשאר? הכול נשמע – הכול עובר, וכל מה שנשמע נשאר. וקבעו חכמים לקרוא את הספר הזה דווקא בחג של השמחה – כדי שהשמחה תדע מה נשאר ממנה. ואם קוראים אותו היום, ביום העצירה, הרי הוא הפירוש של "עצרת": מכל מה שעמלת בתשרי, תחת השמש ובצל הסכך – "יתרון" הוא מה שנעצר. לא הסוכה – היראה שנשארה ממנה. "כי זה כל האדם".

ומדוע שמיני? מה בין שבעה לשמונה? כתב המהר"ל בכמה מקומות: שבעה – הטבע, כשבעת ימי בראשית; ושמונה – מה שלמעלה מן הטבע. ולכן ברית מילה ביום השמיני, ולכן שמיני עצרת. ואמרו חכמים (ערכין יג ע"ב): "כִּנּוֹר שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁל שֶׁבַע נִימִין הָיָה... וְשֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ – שְׁמוֹנָה... וְשֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא – עֶשֶׂר”. הכינור של המקדש – שבע נימים, כשבעת ימי החג, כשבעת האורחים, כשבע המידות. וכינור של ימות המשיח – שמונה: נימה אחת שאין לה מקום בטבע. ושמיני עצרת הוא הנימה השמינית: הצליל שאין לו כלי בשבעת הימים. אתמול למדנו את כינורו של דוד, שמנגן מאליו ברוח; והיום מוסיפים לו נימה. ומה מנגנת הנימה השמינית? את מה שאין המידות מנגנות – לא חסד ולא גבורה ולא מלכות, אלא מה שלמעלה מכולן: את הקשר עצמו. שבעה ימים למדנו אופנים לשבת בצל; והיום לומדים שאין צורך באופן. יושבים. וכשם שברית מילה – הברית שלמדנו ביום יוסף – נעשית דווקא בשמיני, כך היום: הקשר שאין לו טעם ואין לו סיבה, שנחתם בבשר ביום שמעבר לשבוע.

ופעם אחת בתורה כבר היה "יום שמיני" אחרי שבעה ימים – והוא היום שכל ימי המילואים חיכו לו. שבעת ימי המילואים ישבו אהרן ובניו בפתח אוהל מועד ולא יצאו, "כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת־יֶדְכֶם" (ויקרא ח, לג); ואז "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו... כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט, א-ד). היום ה' נראה אליכם. שבעה ימים של הכנה בפתח האוהל – וביום השמיני: "וַיֵּרָא כְבוֹד־ה' אֶל־כָּל־הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'... וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם" (ט, כג-כד). ואמרו חכמים (שבת פז ע"ב) שאותו יום נטל עשר עטרות. הרי לך את היום השמיני בתורה: לא היום שאחרי, אלא היום שבשבילו. שבעה ימים בפתח האוהל – ההכנה; והשמיני – ההתגלות. וכך שבעת ימי הסוכה: ישיבה בפתח, בצל, עם אורחים; ומה שכל השבעה חיכו לו הוא היום שאין בו כלום – "כי היום ה' נראה אליכם". ומי שמרגיש היום שאין לו כלים – ידע שביום המילואים השמיני האש ירדה מעצמה, ולא בגלל כלי. "וירונו ויפלו על פניהם" – הרינה והנפילה כאחת: זה מה שקורה ביום שמיני, כשהצל שהיה מעל הראש נעשה אש שיורדת לתוך הבית.

ומה עם הסוכה? היא עומדת בחצר, כפי שעמדה, ואיש אינו מברך עליה. בארץ ישראל אין יושבים בה היום כלל; ובחוץ לארץ פסקו חכמים (סוכה מז ע"א): "יָתוֹבֵי יָתְבִינַן, בְּרוּכֵי לָא מְבָרְכִינַן" – יושבים, ואין מברכים; ויש שנהגו רק לקדש בה, ויש שאינם יושבים – וכל אחד לפי מנהג אבותיו. ומה טעם הדבר בעומקו? היום השמיני הוא גבול, וגבול הוא מקום שעומדים בו בשני הצדדים. הסוכה של ליל שמיני עצרת היא סוכה של פרידה: לא מצווה ולא רשות – "עוד רגע". ומכאן לעניין הגדול של הפרק הזה, ושל כל הסדרה: הצל נכנס הביתה. שבעה ימים למדנו לשבת בצל האמונה – לפתוח, לאחוז, לשאוב, לצעוד, לסגת, לשמור, לפתוח פה; ואם היה זה רק כדי לשבת בסוכה – לא היה טעם בשמיני. הסוכה הייתה בית ספר; הבית הוא הבחינה. "צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי" – למדנו ביום הראשון; והיום ההפך, שהוא התכלית: בוא אל דירת הקבע – עם הצל. שהקירות של הבית ייעשו יד, כמו שהיו קירות הסוכה; שהשולחן בבית יהיה שולחן של סוכה; שהדאגה למחר תישאר בחוץ, כפי שנשארה בסוכה. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – למדנו ביום משה: בתוכם, בתוך כל אחד. ביום השמיני מתקיים הפסוק: הצל שהיה מעל הראש נעשה צל שבתוך האדם, ונכנס איתו הביתה.

וגשם החוצה. ומכאן הבן את "מַשִׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" שנאמר מהיום ועד פסח, בכל תפילה – כחצי שנה: אין זו תפילה על מזג אוויר; זו בקשה שהחג יירד לתוך החורף. בכל פעם שתאמר את זה בשנה הזאת, בבוקר קר של שבט – אתה מבקש שהסוכה תרד לתוך היום.

וההפטרה של היום היא הפרק של ההליכה הביתה. שלמה המלך חנך את בית המקדש בחג הסוכות – שבעת ימי החנוכה ושבעת ימי החג – ובסוף: "בַּיּוֹם הַשְׁמִינִי שִׁלַּח אֶת־הָעָם, וַיְבָרְכוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ, וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א ח, סו). זה מה שקוראים בנביא בשמיני עצרת: ביום השמיני – הלכו הביתה. "לְאָהֳלֵיהֶם" לבתיהם; ”שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב". קבעו חכמים להפטיר ביום הזה בפרק שכולו הליכה הביתה מן המקדש – כי זו עבודתו של היום: לא להישאר, ללכת. ושים לב לסדר: "שילח את העם" הוא שילח; "ויברכו את המלך" – הם בירכו; "וילכו לאהליהם" – הלכו; "שמחים וטובי לב" – כך הלכו. אין כאן עצב של סוף. אין "וישובו אל חוליהם". יש הליכה הביתה בשמחה, מפני שכל הטובה הולכת אתם. ואולי זה הפירוש הפשוט של "עצרת": לעצור בתוך הלב את "כל הטובה", ולקחת אותה לאוהל. ומי שיוצא מן החג בהרגשה של "נגמר" – לא קרא את ההפטרה: לא נגמר; שולח. ויוצאים שמחים וטובי לב – אם לוקחים את הטובה.

ובלילה, בליל שמיני עצרת, בקהילות רבות של חסידים – הקפות. ספרי תורה יוצאים מן הארון, והקהל סובב אותם ורוקד; ומחר, בשמחת תורה, שוב. ושים לב מה זה: שבעה ימים סובבנו את הבימה עם לולב ביד – הקפה ליום, ושבע בהושענא רבה. והיום סובבים בידיים ריקות – אין לולב, אין ערבה – ובמרכז אותו ספר תורה. ההקפות של שמיני עצרת הן ההקפות של הידיים הריקות: אדם שאין בידו כלום סובב את התורה ורוקד. ומה שהלולב עשה שבוע, עושה היום הגוף בעצמו: מוליך ומביא. ולמדנו ביום השני שהנענוע הוא "כדי לעצור רוחות רעות"; והריקוד בידיים ריקות – עצירה בלי כלי: עצרת. מי שרקד הלילה סביב התורה ידע מה נעצר בו.

ומחר – שמחת תורה: היום שבו גומרים את התורה ומתחילים אותה באותה נשימה, "לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל" ו"בְּרֵאשִׁית". וזהו סודו של השמיני, שיתגלה מחר במלואו: שמונה איננו סוף של שבעה; הוא אחד של המחזור הבא. היום השמיני של המילואים היה יום ראשון של המשכן; והיום השמיני של החג הוא היום שלפני "בראשית". מי שנכנס היום הביתה עם הצל – מחר מתחיל את התורה מתחילתה, בבית.

ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם לְהַכְנִיס – שְׁלֹשָׁה מַעֲשִׂים שֶׁל עֲצֶרֶת

שבעת הימים למדנו מה לעשות בצל. היום לומדים מה לעשות אתו: להכניס. ושלושה מעשים של עצרת – של עצירה, של קליטה – כנגד שלוש הדלתות שבין הסוכה לבית.

ושבת, שהיום חל בה, היא שיודעת את העניין הזה מששת ימי בראשית. "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב) – ושאלו חכמים: וכי ביום השביעי כילה? הרי בשישי נגמרה המלאכה. ואמרו (בראשית רבה י, ט; רש"י שם): "מָה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת – בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה". העולם היה גמור, וחסר; ומה שהשלים אותו לא היה עוד מעשה היה אי־מעשה. המנוחה היא בריאה. וזה שמיני עצרת: החג היה גמור בשבעה – סוכה, לולב, ערבה, שמחה, הושענות – וחסר; ומה שמשלים אותו הוא יום שאין עושים בו כלום. עצרת היא המנוחה של החג, כשבת למעשה בראשית: לא תוספת, השלמה. ומי שיושב היום ואומר "אין מה לעשות" – צודק, וזה כל היום: היום שבו לא-לעשות הוא הבריאה.

המעשה הראשון – עוד רגע. מי שנוהג לשבת היום בסוכה – ישב בה בידיעה שאין זו מצווה ולא רשות, אלא פרידה: "עַכְּבוּ עִמִּי עוֹד יוֹם אֶחָד". ומי שאינו נוהג – ייכנס אליה רגע אחד, אפילו בלי לאכול, ויעמוד. כי צריך לעמוד פעם אחת בסוכה בלי ברכה כדי להבין מה הייתה הברכה: הצל אותו צל, הסכך אותו סכך, ומה שהיה כאן שבעה ימים היה מצווה – ועכשיו זה עץ. ומן ההבנה הזאת נולדת ההכנסה: מה שהיה כאן לא היה הקרשים. ולמד מזה מה לוקחים: לא את הסוכה – את הצל.

המעשה השני – לעצור. שבעה אורחים היו כאן, ושבעה דברים למדנו, פרק ליום. ומה שלא נעצר – יורד עם הסוכה. היום, בשולחן שבת, אמור בקול – לבני הבית, או לעצמך – שבע מילים, אחת לכל אורח: אברהם – הפתח; יצחק – היד; יעקב – הבור שיש בו מים; משה – לחם של היום; אהרן – הענן שנשאר; יוסף – החלון; דוד – הפה. שבע מילים שהן כל החג, ומי שאמר אותן – עצר את החג בתוכו. ואל תבקש יותר: "עצרת" היא יום של דבר אחד קטן שנשאר, לא של סיכום גדול. ואם יש בבית ילד – תן לו לומר אורח אחד; מה שילד אומר בשולחן שבת – נעצר לשנים.

המעשה השלישי – לבקש גשם. במוסף, כשיאמר החזן "מַשִׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" בפעם הראשונה – כוון על הדבר שבסוכה היה קיתון על הפנים ובבית יהיה ברכה: השגרה. הימים הרגילים שמתחילים מחרתיים. בקש שיירדו כגשם, ולא כמבול; שהחורף של השנה הזאת יהיה גשם שמצמיח, ולא גשם שמרטיב. וזה שער הבטחון ביומו האחרון בסוכה, והוא סוף המזמור שאמרנו אתמול: "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסֶר" – כך פתח דוד; ואיך סיים? "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית־ה' לְאֹרֶךְ יָמִים" (תהלים כג, ו). המזמור של הרועה, של נאות הדשא ומי המנוחות, של השולחן שנערך – נגמר בבית. לא בשדה, לא בסוכה – בבית, לאורך ימים. הבטחון שלמדנו כל תשרי לא נועד לימים הנוראים; הוא נועד לבית, לאורך ימים. והיום השמיני הוא היום שבו הוא נכנס לשם. ומי שנכנס הביתה היום עם הצל – הגשם של השנה הזאת יורד עליו כברכה. ואם יבוא אחר החג יום שהוא קיתון על הפנים – יזכור שהוא רק צריך להיכנס.

מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם: כשיבוא הקול של "נגמר, ומה שהיה יאבד" – ענה לו במשל של רש"י: "עַכְּבוּ עִמִּי עוֹד יוֹם אֶחָד, קָשֶׁה עָלַי פְּרִידַתְכֶם". לא אתה ביקשת עוד יום; הוא ביקש. והיום נקרא "עצרת" שלא יאבד: שבעת הימים ישבת בסוכה, וביום השמיני הסוכה יושבת בך. וחשוב על הגשם: מה שהיה סימן דחייה בחוץ נעשה ברכה בפנים – הגשם לא משתנה; מקום האדם משתנה. השגרה שמתחילה מחרתיים היא הגשם. ו"ושבתי בבית ה' לאורך ימים" – המזמור של הרועה נגמר בבית.

מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם: שלושה מעשים של עצרת. עוד רגע – עמוד היום פעם אחת בסוכה, בלי ברכה, כמי שנשאר במקום שנפרד ממנו, ולמד מזה מה לוקחים: לא את הקרשים. לעצור – בשולחן שבת, שבע מילים בקול, אחת לכל אורח, ותן לילד לומר אחת. לבקש גשם – במוסף, ב"משיב הרוח" הראשון, כוון על הימים הרגילים: שיירדו כגשם שמצמיח. ובלילה – הקפות בידיים ריקות: רקוד סביב התורה בלי לולב, ודע שמה שהלולב עשה שבוע שלם, עושה עכשיו הגוף לבדו.

שַׁבָּת שָׁלוֹם וְחַג שָׂמֵחַ · מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה

More in this printout

View the whole printout