Skip to content
נר מערבי

הַכְּנִיסָה לַצֵל – אַבְרָהָם, וְהַיָּד שֶׁמְחַבֶּקֶת

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

צְלָא דְמְהֵימְנוּתָא

"בַּסָּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסִּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסָּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

(ויקרא כג, מב-מג)

הלילה הזה נכנסים. ארבעה ימים בלבד עברו מאז שנסגר השער בנעילה, ובידיים שעוד זוכרות את הפטיש עומדים אנחנו על סף בית שאין לו דלת: שלושה קירות, סכך שרואים דרכו כוכבים, שולחן ונר. מי שיביט בדבר מבחוץ יראה סוכה של קרשים; ומי שיביט בו מבפנים – מן הצד שהתורה מבקשת שנביט ממנו – יראה יד. "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו): השמאל – כך דרשו בעלי הסוד – היא ראש השנה ויום הכיפורים, יד הדין שתחת הראש, שמרימה את הראש ואינה מניחה לו ליפול; והימין – סוכות, יד החיבוק. הפרק הזה, ושמונת האחים שיבואו אחריו יום אחר יום, כתובים מבפנים: תשעה פרקים לתשעת ימי החג, פרק ליום, לקרוא בסוכה. ובכל יום נכנס אורח אחר – אחד משבעת הרועים שמנה הזוהר – ומלמד אופן אחר לשבת בצל. הראשון שנכנס הלילה הוא אברהם.

א. הָאוּשְׁפִּיזָא אַבְרָהָם – "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל"

"תא חזי" – בוא וראה – כך פותח הזוהר את דבריו על הסוכה (אמור ק"ג ע"ב), ואלה דבריו בתרגום: בשעה שאדם יושב במדור הזה, "צילא דמהימנותא", צל האמונה – השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה, ואברהם וחמישה צדיקים אחרים ודוד המלך שורים עמו. ומוסיף הזוהר: וצריך אדם לשמוח בכל יום ויום, בפנים מאירות, באורחים העליונים הללו. שבעה רועים, שבעה ימים; בכל יום באים כולם, ואחד מהם מוביל. וסדר הכניסה, על פי האר"י, הוא סדר הספירות: אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – תפארת, משה – נצח, אהרן – הוד, יוסף – יסוד, ודוד – מלכות. שבע מידות שבהן נברא העולם ובהן הוא מתנהג, ושבעת ימי החג הם שבע דלתות: בכל יום פותח אדם דלת אחת של סוכתו, ונכנס בה אורח שכל חייו היו מידה אחת.

ולמה אברהם ראשון? לא רק מפני שהוא הראשון בזמן. הוא ראשון מפני שהסוכה כולה – מידתו. סוכה היא בית של חסד: בית שאין לו דלת לנעול, שאין בו קיר רביעי, שהחוץ נכנס לתוכו ברוח ובגשם ובכוכבים. ומי הראשון שבנה בית כזה? "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־ הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א) – זקן בן תשעים ותשע, ביום השלישי למילתו, יושב לא בתוך האוהל אלא בפתחו, בחום, ומחכה. ואמרו במדרש (בראשית רבה, וירא) שאוהלו של אברהם היה פתוח לארבע רוחות, שלא יצטרך עובר אורח להקיף כדי למצוא את הפתח. הרי לך סוכה: דירה שכל עניינה פתח. ואת האשל שנטע בבאר שבע – "וַיִּטַע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (כא, לג) – דרשו חכמים: אשל – אכילה, שתייה, לוויה; פונדק פתוח, סוכה שבה מאכילים ומשקים ומלווים. אברהם הוא האיש שהמציא את הצל שנותנים לאחרים. ולכן כשנכנס אדם לסוכתו בליל החג הראשון, הראשון שמקדים אותו לשם הוא מי שהסוכה נבנתה על תבניתו.

ואם תשאל: מהי בעצם "דירת עראי" הראשונה שנזכרה בתורה? – אוהלו של אברהם. "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א) – הציווי הראשון שנצטווה בו אדם מישראל הוא לצאת מדירת קבע. ומאז לא ישב אברהם בבית: "וַיַּעְתֵּק מִשָׁם הָהָרָה... וַיֵּט אָהֳלֹה" (יב, ח), "וַיֶאֱהַל אַבְרָם" (יג, יח), "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" (יב, ט) – איש של אוהלים, שכל ימיו נטה ופירק, נטה ופירק. וזו מידתו לא פחות מן החסד: אין חסד בלי עראי. מי שכל כולו קבע – ביתו סגור, זמנו סגור, לבו סגור – אין לו מהיכן לתת; החסד יוצא דווקא מן הפתח, ופתח יש רק למי שגר באוהל. ולכן קבעה התורה את מצוות הסוכה בלשון ישיבה – "תֵּשְׁבוּ" – ולא בלשון בנייה: כי ניסיונו של אברהם לא היה לבנות, אלא לשבת בעראי כאילו הוא קבע, ולהיות בו שמח ופתוח. שבעת ימי החג מבקשים מכל יהודי לחיות שבוע אחד את מה שאברהם חי עשרות שנים – לנטות אוהל, ולשבת בפתחו.

ועוד למדו חכמים מלשון הכתוב "כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסָּכֹּת" (סוכה כז ע"ב): "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". סוכה אחת לכל ישראל – לא סוכה לכל משפחה, לא סוכה לכל חצר: אחת. וזו מידתו של אברהם, "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם", שאוהלו לא ידע את ההבדל בין קרוב לרחוק. הסוכה שאתה יושב בה הלילה היא, בעצם, חלק מסוכה אחת גדולה שכל ישראל יושבים בה – ורק הקרשים מפרידים. ומי שמרגיש שאין לו מקום בה – יש לו: "ראויים לישב". אין יהודי שאין לו מקום בסוכה אחת. ואולי לכך רמזה התורה בכתבה "יֵשְׁבוּ" – לשון רבים – במצווה שכל אחד מקיים לבדו: אין ישיבה בסוכה של יחיד; גם היושב לבדו יושב עם כולם.

ועמוד על הלשון "צילא דמהימנותא" – צל האמונה. מדוע צל דווקא? הרי יכול היה הזוהר לקרוא לה "בית האמונה", "אור האמונה". אלא שצל הוא דבר מיוחד: הוא הסימן של מה שאינך רואה. היושב בצל אינו רואה את השמש – אבל הוא יודע שהיא שם, ויודע היכן היא, ויודע כמה היא חזקה, מן הצל עצמו. וכך כתב השפת אמת (סוכות): הסוכה – צל האמונה, שהאמונה היא לישב תחת צלו של מי שאינך רואה, ולדעת מן הצל שהוא שם. כל השנה מבקש אדם ראיות; שבעה ימים בשנה לומד הוא לגור בתוך צל. ואברהם, ראש המאמינים – "וְהֶאֱמִן בַּה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו, ו) – הוא הראשון שידע לגור בצל: הלך אל ארץ שלא ראה, האמין בבן שלא נולד, וישב בפתח אוהלו בחום היום ולא ידע שהאורחים מלאכים. הוא לא ראה כלום; הוא ישב בצל. ומידתו חסד – היא הצד השני של אותו דבר בדיוק: מי שיודע שכל מה שיש לו הוא צל של יד גדולה – נותן. מי שחושב שהשמש שלו – סוגר את הדלת.

והזוהר, באותו מקום (ק"ד ע"א), אינו נשאר בשמים. הוא מוסיף תנאי, ובלשון קשה: מי שיושב בצל האמונה הזה ומזמין את האורחים העליונים ואינו נותן להם את חלקם – "חולקא דאושפיזין" – הרי חלקם של האורחים הוא חלקם של העניים; הזמין את אברהם ולא הושיב עני – קמים כולם ויוצאים ממנו, ואומרים עליו את הפסוק "אַל־תִּלְחַם אֶת־לֶחֶם רַע עָיִן" (משלי כג, ו). הבן את הדין: אורחים עליונים אין להם פה לאכול; הפה שבו הם אוכלים הוא פיו של העני שבשולחן. וזה מה שאומר בעצם נוסח ההזמנה של האר"י, כשאדם עומד בפתח סוכתו ואומר "אֲזַמִּין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין": אני מזמין – ומי שמזמין צריך שיהיה לו מקום פנוי. אברהם נכנס הלילה לסוכה שיש בה כיסא ריק. ואם אין כיסא ריק – הוא עומד בפתח, כמו שישב בפתח כל ימיו, ומחכה.

ב. עִנְיַן הַיּוֹם הַפְּכָּה – הֶעָנָן שֶׁחָזֵר, וְהַצֵל שֶׁרוֹאִים דַּרְכּוֹ כּוֹכָבִים

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסָּכֹּת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ונחלקו תנאים (סוכה יא ע"ב): "ענני כבוד היו – דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם". ולהלכה – כך הביא הטור (או"ח סימן תרכה) – הסוכות שאומר הכתוב הן ענני הכבוד: לא בקתות שבנו להם ישראל, אלא ענן שהקיף אותם, מלמעלה ומששת הצדדים, ארבעים שנה במדבר. ומכאן שואל הטור את שאלת השאלות: אם זכר לענני הכבוד – למה בתשרי? הענן הקיף אותם מניסן; היה ראוי לחוג את הסוכה באביב. ומשיב: מפני שבאביב אדם יוצא לסוכה ממילא, להנאתו, ואין ניכר שלשם מצווה יצא; ולכן ציוותה התורה לצאת בתשרי, בזמן הגשמים, כשכל אדם יוצא מסוכתו לביתו – ואנו יוצאים מביתנו לסוכה. הרי לך שני דברים בסוכה: היא ענן, והיא נבנית דווקא בעונה שבה איש אינו רוצה בה. הסוכה איננה נוחה; היא ניכרת.

ויש כאן עומק שספרי הסוד מגלים, ואת קצהו ראינו במוצאי יום הכיפורים: הענן שהקיף את ישראל במדבר נסתלק בחטא העגל, וחזר – כך דייק הגר"א בפירושו לשיר השירים (א, ד) – בחמישה עשר בתשרי, כשהחלו במלאכת המשכן אחרי שנתרצה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים. נמצא שהסוכה שאנו נכנסים אליה הלילה איננה זכר לענן שהיה – היא זכר לענן שחזר. ויש הבדל גדול. ענן שהיה מספר על חסד ראשון, על יציאת מצרים, על נתינה שלא נתבקשה; ענן שחזר מספר על סליחה: על יד שנסוגה בכעס ושבה לחבק. ולכן הסוכה עומדת דווקא כאן בלוח, חמישה ימים אחרי יום הכיפורים – היא הימין שאחרי השמאל, "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" שאחרי "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי". מי שנחתם ביום הכיפורים ומרגיש שיצא נקי אבל ריק – מקבל בסוכה את החלק השני של הסליחה: לא רק שהוסר ממנו, אלא שהוקף מחדש. ולעתיד, כך הנביא, "וְסְכָּה תִּהְיֶה לְצֵל־יוֹמָם מֵחֹרֶב, וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד, ו): הסוכה של הגאולה היא צל ומחסה – לא ארמון. גם בסוף הימים אין הקדוש ברוך הוא מבטיח לישראל בית אבן; הוא מבטיח צל. כי הצל הוא הקרבה: בית אבן מרחיק את השמש; צל – נעשה ממנה.

ומה היא היד הזאת? הבט בהלכה של הקירות: "שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן, וּשְׁלִישִׁית אֲפִלּוּ טֶפַח" (סוכה ו ע"ב) – סוכה כשרה בשני קירות שלמים וקיר שלישי של טפח. ומובא בשם האר"י, ונתפרש הרבה בספרי החסידות, שזו צורתה של הזרוע החובקת: הזרוע – קיר שלם; האמה – קיר שלם; וכף היד – הטפח. "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" – הסוכה הכשרה הקטנה ביותר היא בדיוק צורתה של יד שמקיפה. ולכן אין בסוכה קיר רביעי: חיבוק אינו כלא. הצד הרביעי פתוח – כי מי שמחובק יכול ללכת, והוא נשאר מרצונו. וזה עומק לשונו של הכתוב: "בַּסָּכֹּת תֵּשְׁבוּ" – לא "תיכנסו", לא "תיסגרו" – תשבו. ישיבה היא מעשה של מי שיכול לקום ואינו קם.

ועוד רמז שמסרו בעלי הסוד, וכל אחד יכול לבדוק אותו באצבעותיו: סוכה בגימטריא תשעים ואחת הוי"ה (עשרים ושש) ואדנ"י (ששים וחמש) יחד. שני השמות: השם הנסתר, שאין הוגים אותו, ושם האדנות, שבו הוגים אותו. ומהי סוכה? המקום שבו הנסתר והנגלה נעשים דבר אחד – ששם אתה יושב בתוך מה שאינך רואה, ורואה אותו מבפנים. וזהו "צל": שם אדנ"י הוא הצל של שם הוי"ה – הדרך שבה השמש שאין להביט בה מגיעה אליך במידה שאתה יכול לשאת. "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן – בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" (תהלים צא, א): הסתר שלמעלה נעשה צל שלמטה, ובצל הזה אפשר ללון. הסוכה עשויה מן הצל הזה. ולכן קבעו חכמים במשנה הראשונה של המסכת (סוכה א, א): "צְלָּתָהּ מְרְבָּה מֵחַמָּתָהּ" סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה. הסכך צריך להיות רוב; האמונה צריכה להיות רוב. אבל שים לב מה פסק בשולחן ערוך (או"ח תרלא, ג): סוכה שסככה עבה כל כך שאין הכוכבים נראים מתוכה – כשרה, ואף על פי כן כתבו הפוסקים שלכתחילה יש להיזהר שייראו הכוכבים. הצל צריך להיות רוב, אבל לא הכול; דרך צל האמונה צריכים להיראות כוכבים. אמונה שסותמת את השמים אינה אמונה; היא תקרה. ומי שיושב הלילה בסוכתו ומביט למעלה ורואה כוכב בין הענפים – רואה בדיוק את המידה שקבעו חכמים: מוגן, ולא סגור.

ומהו הסכך שעושה את הצל הזה? דרשו חכמים (סוכה יב ע"א) מן הפסוק "חַג הַסָּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טז, יג): בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר – הסכך הכשר הוא דבר שגידולו מן הארץ, שנתלש ממקומו, ושאינו מקבל טומאה. שלושה תנאים למה שמותר לו להאהיל על ראשך. שים לב לשלושתם: צריך שיהיה מן הארץ – לא מעשה ידי אדם, לא מתכת ולא בד; צריך שיהיה תלוש – ענף שנכרת מעצו, שוויתר על שורשו כדי להיות צל; וצריך שלא יקבל טומאה – דבר פשוט, שאין לו חשיבות של כלי. ושמו של הסכך בלשון חכמים: "פסולת גורן ויקב" – מה שנשאר אחרי שאספו את התבואה ואת היין. הרי לך: התקרה של המצווה היחידה שנכנסים לתוכה בכל הגוף עשויה מן השאריות. לא הדגן – הקש; לא הענבים – הזמורות. וספרי החסידות שמעו כאן דבר גדול על האדם עצמו: מה שאדם חושב לפסולת שבו – כישלונותיו, השנים שהחמיץ, מה שנשאר אחרי שאספו ממנו את המובחר – מזה דווקא, כשהוא מונח למעלה מן הראש לשם שמים, נעשה הצל. אין צל בלי פסולת; ואין אדם בלי סכך.

ועוד שני שיעורים שנתנו חכמים לסוכה, ושניהם על הצל. סוכה גבוהה מעשרים אמה – פסולה (סוכה ב ע"א). ולמה? "משום דלא שלטא בה עינא" – שאין העין שולטת בסכך: אדם היושב תחת תקרה כה גבוהה אינו רואה שהוא יושב תחת סכך, ומרגיש שהוא בבית. ולפי הטעם השני שם: מפני שבסוכה גבוהה כל כך אין הצל בא מן הסכך אלא מן הדפנות – "צל דפנות", ולא "צל סוכה". הרי לך שני פסולים שהם דבר אחד: אמונה שהיא גבוהה מכדי שתראה אותה – איננה סוכה; ומי שיושב בצל שעושים לו הקירות שהוא עצמו בנה – יושב בצל עצמו, לא בצל האמונה. וכנגדם, סוכה נמוכה מעשרה טפחים פסולה גם היא: צל שאי אפשר לשבת בתוכו בקומה זקופה אינו צל של יהודי. והפסול השלישי חותם: "הָעוֹשֶׂה סְכָּתוֹ תַּחַת הָאִילָן – כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת" (משנה סוכה א, ב): סכך כשר שמונח תחת עץ – פסול, שהצל בא מן העץ ולא מן הסוכה. אין אדם יכול לשבת בצל האמונה כשמעליו צל אחר – צל של ביטחון בממון, בכוח, בקשרים, בעצמו. הסוכה מבקשת שמעל הסכך יהיו רק שמים. וכל השיעורים האלה הם שיעור אחד: הצל צריך להיות של הסכך – לא של הקירות, לא של האילן, לא של הגובה – ובגובה שהעין רואה. אמונה במידת האדם.

ובשבת הזאת, שהיא היום הראשון של החג, יש דבר שלא יהיה בשאר הימים: אין לולב. ביום הראשון שבו נצטווינו "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג, מ) גזרו חכמים שלא ליטול בשבת, כדרך שגזרו על השופר – ואת כוחה של הגזרה הזאת ראינו בראש השנה. נמצא שהיום הראשון של החג השנה הוא יום שכולו סוכה: אין מה לנענע, אין מה להחזיק, אין מה לעשות. רק לשבת. ומובא בשם הגר"א שתי מצוות יש שאדם נכנס לתוכן בכל גופו – ארץ ישראל וסוכה; בשאר המצוות אדם עושה משהו, ובאלה הוא בתוכן. וזהו "אור מקיף" שבלשון המקובלים: יש אור שאדם מקבל לתוכו, בהבנה, בהרגשה, במעשה – "אור פנימי"; ויש אור שגדול ממה שאדם יכול להכניס, והוא מקיף אותו מבחוץ, כולל אותו בלי שיוכל להכילו. הסוכה היא המצווה היחידה שכולה מקיף: הסכך מעל הראש, הקירות מסביב – ובפנים אדם שלא צריך להבין כלום כדי להיות מוקף. ולכן דווקא בשבת, כשאין לולב, מתגלה הסוכה בטהרתה: יום שבו אינך מבקש להשיג – רק להיות בפנים. ומי שבא לסוכה עייף ממחזור, מיום הכיפורים, מנעילה, מבנייה בשלושה ימים – ואינו מסוגל להרגיש דבר, לא הפסיד כלום. אור מקיף אינו תלוי בהרגשה של המוקף. הוא מקיף. וכבר בליל שבת, ב"הַשְׁכִּיבֵנוּ", ביקשנו: "וּפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סְכַּת שְׁלוֹמֶךְ". וכתב הזוהר (בראשית מח ע"א) שבליל שבת פורשת השכינה את סוכת השלום שלה על ישראל, ולכן חותמים "הַפּוֹרֵשׂ סְכַּת שָׁלוֹם”. הרי שבכל ליל שבת יש סוכה; אלא שהיא סוכה שאין רואים. והלילה, אחת לכמה שנים, נפגשות שתי הסוכות: זו של השבת, שאין רואים, וזו של החג, שרואים – ואדם יושב בתוך שתיהן. הסכך שמעל ראשו הוא הצל הנראה של סוכת השלום שאינה נראית. שבת סוכות היא אולי הלילה היחיד בשנה שבו אדם יכול להצביע על מקום ולומר: כאן, בדיוק כאן, פרושה סוכת שלומו.

ג. עֲבוֹדַת הַיּוֹם "תֵּשְׁבוּ – כְּעֵין תָּדוּרוּ"

אמרו חכמים (סוכה כח ע"ב): "תֵּשְׁבוּ – כְּעֵין תָּדוּרוּ". כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי: אוכל שם, שותה שם, לומד שם, ישן שם, מכניס לשם את כליו הנאים. ומכאן ההלכה הראשונה של המסכת, שכולה משפט אחד: "צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי" (סוכה ב ע"א). והחסידות שמעה בשני המאמרים האלה מהלך שלם של נפש. יש לאדם דירת קבע ולא רק בית: יש לו דעות קבועות, הרגלים קבועים, פחדים קבועים, תמונה קבועה של מי הוא ומה אפשר לצפות ממנו ומן החיים. הקבע הזה הוא נחמתו, והוא כלאו. ואומרת התורה: שבעה ימים בשנה צא. עבור לגור בדבר שעלול ליפול ברוח, שהגשם נכנס אליו, שאיננו שלך באמת. ואז – "כעין תדורו": ובדירת העראי הזאת תגור כאילו היא הקבע. תכניס לשם את הכלים הנאים. תישן שם. תתייחס לדבר הרעוע הזה כאילו הוא הבית. ומה קורה לאדם שעושה כך שבעה ימים? הוא מגלה שהקבע היה עראי, ושהעראי – הצל שמעליו, שאין לו ממנו הוכחה – הוא הקבע היחיד שיש. וכך כתב השפת אמת: הסוכה מלמדת שהעראי של האדם, כשהוא נעשה מרצון ולשם שמים, הוא הקבע; ומה שאדם חושב לקבע – אינו אלא סוכה. שבעה ימים של ישיבה בעראי – כדי לחיות שנה שלמה בקבע האמיתי.

ומה מלמד אברהם, האורח של היום, על הישיבה הזאת? הוא מלמד היכן לשבת: בפתח. "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל”. אדם יכול לשבת בסוכתו במרכז – ליהנות מצילה, לאכול, לשיר; ואדם יכול לשבת בסוכתו בפתח פנים החוצה, עיניים לדרך, רואה מי עובר. שניהם בסוכה; אבל רק אחד מהם יושב כאברהם. הישיבה של היום הראשון היא ישיבה של חסד: לשבת בפתח הצל שקיבלת ולחפש למי לתת אותו. ומי שאין לו למי – יש לו: הזוהר אמר שהאורחים העליונים אוכלים בפיו של העני. ועני איננו רק מי שאין לו לחם; עני הוא מי שאין לו סוכה – מי שאין לו לאן ללכת הלילה, מי שיושב לבד, מי שהחג הזה כבד עליו. הכיסא הריק שבסוכה הוא הכיסא של אברהם, ואברהם אינו יושב בו; הוא מחכה שתושיב בו מישהו.

וכאן נוגע היום הראשון במה שלמדנו כל השנה בשער הבטחון, כי הסוכה היא שיעורו האחרון של אלול. הבטחון, למדנו, הוא חלוקת עבודה: העבודה שלנו, התוצאה שלו. והסוכה מציירת את זה בקרשים: אתה בנית – שלושה ימים, פטיש ומסמרים, ברגים וסכך – ואת הצל אינך יכול לעשות. הצל בא מן השמש, שאינה שלך, דרך סכך שאתה רק הנחת. אין אדם מייצר צל; הוא מכין רק מקום שהצל יכול ליפול בו. וכל החג הוא זה: לשבת בתוך תוצאה שאינה שלך, בבית שאתה בנית. "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה" (תהלים כז, ה) – אמרנו את זה חמישים יום, פעמיים ביום, ב”לְדָוִד ה' אוֹרִי"; זהו השם השלישי של המזמור, אחרי "אורי" של ראש השנה ו"ישעי" של יום הכיפורים: סוכה. הצפנה. "יִצְפְּנֵנִי" – הוא מצפין; אני נצפן. ומי שאמר את המזמור בכל בוקר של אלול יושב הלילה בתוך הפסוק האחרון שלו.

ובכל זה – "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו). שלוש פעמים כתובה שמחה בחג הזה, ובתפילה הוא נקרא "זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ" – לא זמן חירותנו כפסח, לא זמן מתן תורתנו כשבועות: שמחה בעצמה. ותמה: מה משמח כל כך בישיבה בבקתה? הרי הסרנו מעלינו את הבית, את הנוחות, את הקבע. אלא שכאן טמון סודה של השמחה, וכתבו בעלי החסידות שהיא היפוכו של הכעס: אדם כועס על מה שיש לו ואינו כרצונו; אדם שמח על מה שניתן לו בלי שיהיה שלו. וכל השנה אין אדם שמח באמת, מפני שכל השנה הוא בעל בית – ובעל בית תמיד חסר לו משהו. שבעה ימים בשנה הוא אורח: הבית – צל; השולחן – "חולקא דמסכני"; האורחים – צדיקים שאינם שלו; והקירות – יד שאינה שלו. ומי שהוא אורח – שמח בכל מה שמגישים לו. זו השמחה של הסוכה: לא שמחה של מי שהשיג, אלא של מי שהוקף. ואולי לכן אמרה התורה "אַךְ שָׂמֵחַ" – שמח, ורק שמח; שאין בשמחה הזאת תערובת של דאגה, כי מי שיושב בצל אינו צריך לדאוג לשמש.

מַה לַחְשֹׁב הַיּוֹם: כשתשב הלילה ומחר בסוכה, חשוב על הקירות כעל יד זרוע, אמה, כף: שני קירות וטפח. אינך יושב במבנה; אתה יושב בתוך חיבוק שהתחיל ביום הכיפורים ונגמר כאן. והצד הרביעי הפתוח – הוא הכבוד שנותנים לך: אפשר לצאת, ואתה נשאר. ובשעה שתביט למעלה ותראה כוכב בין הענפים – זכור את המשנה: צילתה מרובה מחמתה, והכוכבים נראים. אמונה שהיא רוב – ולא הכול. זו המידה.

מַה לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם: לפני שתשב לסעודה, בפתח הסוכה, אמור את הזמנת האורחים "אֲזַמִּין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִלָאִין" – לאט, ותן לעצמך לשאול: היכן הכיסא שלהם? ואם יש לך שולחן ואין בו כיסא ריק – הזמן אליו מחר אדם אחד, לסעודת היום או לקידוש, שלא היה בא מעצמו: שכן שיושב לבד, בחור שאין לו סוכה, מישהו שהחג כבד עליו. ואם אין מי להזמין – קבע לך לפני צאת השבת סכום או מעשה שיהיה "חולקא דמסכני", חלק העניים, של הסוכה שלך. ודבר שלישי, קטן: שב שעה אחת ביום, בלי ספר ובלי שיחה, בפתח הסוכה, פנים החוצה. כך ישב אברהם. אין צריך להרגיש דבר; צריך רק לשבת בצל, ולהניח לו להיות רוב.

שַׁבָּת שָׁלוֹם וְחַג שָׂמֵחַ · מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה

More in this printout

View the whole printout