התרגשות עמוקה ניסכה בקולו של ר' שמואל בורנשטיין, המשב"ק הישיש של הרה"ק ה'אמרי אמת' מגור זי"ע: "האמן לי, דוד, אלו היו הרגעים הטובים ביותר בחיי. אני לא מפסיק להתגעגע לאותה מחצית השעה. בכל יום אני מתפלל לזכות לפחות למקצת מרגש הקודש שחוויתי אז".
ונשימתו של ר' דוד זריצקי ז"ל, החסיד והסופר הנודע, נעתקה מהתרגשות לשמע הביטוי.
על איזה מחצית השעה היה מדובר?
לימים העלה ר' דוד בעטו המהיר, את הדברים ששמע מפי ידידו ר' שמואל:
"לא היה חסר לי מאומה בגשמיות, בפולין של לפני המלחמה. הייתי גר בסמיכות לרבי ה'אמרי אמת', שהסתופפתי בצל קדשו ואף זכיתי לשמשו, לצד זאת התפרנסתי בכבוד ובריווח מניהול חנות, היו לי ילדים טובים, נחת, וכל מה שיהודי יכול לאחל לעצמו.
ואז הגיע היום השחור, כשהנאצים ימ"ש הגיעו, ופקדו עלינו לעזוב את כל הרכוש מאחורינו ולעלות על הרכבת. רק מזוודה אחת בת חמש ק"ג הניחו אותנו ליטול עמנו. מילאתי את המזוודה בכסף וזהב וחפצי הערך שהיו ברשותי ועליתי עמה על הרכבת.
בעמדי בתוך הרכבת, הרהרתי לעצמי 'הנה גזלו ממני את הבית ואת החנות, אך הדברים העיקריים נשארו עמי, הכסף והזהב, ואשתי וילדיי היקרים לי מפז'. אחרי זמן קצר הגענו לאוישוויץ, ואז ציוו עלי הרשעים הארורים להשאיר מאחוריי את המזוודה עם כל התכולה, וכך מצאתי עצמי בעירום ובחוסר כל.
הייתי שבור מאד, אך אחרי כמה רגעים ניחמתי את עצמי בלבי 'הרי הכסף והזהב זה גשמיות חולפת ועוברת, העיקר זה המשפחה, האשה והילדים, ולפחות זה נשאר לי'.
לא ארך זמן רב עד שהעמידו אותנו ל'סלקציה' הנוראה, כשהד"ר מנגלה ימ"ש, הפריד באכזריות את אשתי וילדיי ששלח אותם לשמאל, כשאני נשלחתי לימין, בדד וגלמוד. את הכאב שהרגשתי אז אני לא יכול לתאר לך, הרגשתי שממש כבר לא נשאר לי מאומה עלי אדמות.
אחרי כמה שעות מההפרדה האכזרית, הובילו אותנו הרשעים אל עבר מקלחות המים שהוכנו לנו, 'כדי לשטוף אותנו מהכינים', ואז פקדו עלינו להפשיט מעלינו את כל בגדינו ולהשאיר אותם מאחור, ולחכות בתור למקלחות.
באותם רגעים מצאתי עצמי עירום כביום היוולדי. כל מה ששייך לקחת מן האדם כבר לקחו ממני. עיניי הורמו לפתע לשמים, ומפי יצאו המילים "אבא שבשמים! את הכל כבר לקחו ממני, אבל אותך, אבא יקר, אותך לא יוכל אף אחד בעולם לקחת ממני!"
התמלאתי בהתרגשות עזה, שכבשה את כל גופי. עיני צדו קומוניסט אחד שעמד לידי, גם הוא באותו מצב כמוני. ואמרתי לו מתוך התרגשותי "אפילו סטאלין ימ"ש לא יוכל לקחת ממני את אבי שבשמים!", ההוא האדים מזעם, אך אני חזרתי ואמרתי זאת שוב, מתוך ההתרגשות שאפפה אותי "אין מי שיוכל לקחת ממני את אבי שבשמים, גם סטאלין ימ"ש לא יוכל לי".
התור שלי למקלחת עוד היה ארוך, ואני עצמתי את עיניי, וכך עמדתי שם כמחצית השעה עם עיניים עצומות מתוך הרגשת קירבת אלקים נוראה, שאין את המילים לתאר אותה. רק אחרי חצי שעה, הגיע התור שלי להתקלח, כשאחרי זה התלבשתי בבגדי האסירים שחיכו לי, והכנסתי מעט מרק דלוח לפי, ואז התחיל התענוג להתעמעם ממני.
הסיק ר' שמואל בורנשטיין את סיפורו:
"בסופו של דבר, ניצלתי ב"ה מאוישוויץ, מתוך שרשרת נסים מופלאה. זכיתי להקים את ביתי מחדש בארץ ישראל, ויש לי כבר שוב אשה וילדים, נכדים ונינים, יש לי כבר שוב ממון ורכוש, אך לתענוג הזה שהרגשתי באותה חצי שעה, אני ממשיך להתגעגע עד היום. בכל יום אני מתפלל לזכות למקצת מרגש הקודש שזכיתי אז".
מקור: המשפיע הגה"ח ר' שמעון שפיצר שליט"א