עיין שו"ת מהר"י ברונא (סימן קכ ד"ה והשבתי) מה שכתב שם, וז"ל: לכן נשבע להציל חבירו, כל כי האי גוונא ילפינן מההיא דעבודה זרה (ו:; ראה תוספות כאן ב: ד"ה שמא) דמקבלים שבועה מן הגוי, אף על גב דכתיב (שמות כג, יג) 'לא ישמע על פיך' (ראה גמרא ב:), והוא נשבע בקדשים שלו, נהי נמי דלאו עבודה זרה ממש הוא - כדפירשו תוספות (שם), מכל מקום איסור מיהא איכא, ומכל מקום להציל מידם מתירים, וההיא דכותבין עליו אונו אפילו בשבת אף על גב דאמירה לגוי שבות (גיטין ח:), וכהאי גוונא טובא, עכ"ל.
ומה שכתב דהך דמציל מידם - ההיתיר רק באיסור דרבנן, דקבלת שבועה מן הגוי אינו נשבע בעבודה זרה ממש, עיין תוספות (ב: ד"ה שמא) דמפורש שם בהתחלת דבריהם, דרבינו תם התיר קבלת השבועה מפני שהוא כמציל מידם, אף דנשבע בעבודה זרה ממש, דבתר הכי הוא דכתבו תוספות שם בשמו דעוד פירש רבינו תם, דעתה נשבעין בקדשים שלהם ואין תופסין בם אלקות כו', אבל בהתחלת דבריהם כתבו בשמו להתיר אפילו בנשבע בעבודה זרה ממש, דהוא איסור דאוריתא ד'לא ישמע על פיך', עיין שם היטב.