ומוצא אני מר ממות את האשה (ז, כו)
ביבמות (סג:), במערבא כי נסיב אינש איתתא, אמרי ליה הכי, מצא או מוצא, מצא - דכתיב (משלי יח, כב) 'מצא אשה מצא טוב', או מוצא - דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'.
בכתבי אגדה שלי כתבתי כוונת הגמרא, כי אם 'ויפק רצון מה'' (משלי שם), היינו שכוונת הנושא לשם שמים - להפיק רצונו יתברך שציוה על כך, אז 'מצא אשה מצא טוב' - והאי קרא מסיפיה לרישיה מידריש, אבל אם כוונתו אל גוף האשה, היינו להנאת עצמו ליהנות גוף מן הגוף, זהו 'ומוצא אני מר ממות את האשה', היינו כשכוונתו אל האשה וכנ"ל.
ועוד כתבתי, כי אם כוונתו למצוה, נשאר למעשהו מציאות גם אחרי עברה, כי מקבל עליה שכר בנצחיות, מה שאין כן כשכוונתו להנאה, ההנאה הוא רק בהווה בשעת עשותו, מה שאין כן אחרי עבור המעשה, חלפה הלכה - גם היא גם הנאתה - ואיננה עוד כלל. וזהו 'מצא אשה' - לשון עבר, כשיש למעשהו מציאות גם בעבר, היינו במתכוון למצוה - 'מצא טוב', אבל 'ומוצא אני' - לשון הווה, הוא 'מר ממות'.