לקשור ולהמשיך ימי חודש תשרי לשאר ימות השנה
שלושה חלקים באדם - ומפליא לעשות
אסרו חג פירושו לקשור את היו"ט. מה הכוונה לקשור את היו"ט? הן זכינו לחגוג את החגים ברוממות הרוח, למה צריך כעת לקשור אותם? אכן עבודת הקשירה היא במדה מסוימת העבודה הנחוצה ביותר שעל ידה יזכה האדם לקחת כל מה שנשמתו זכתה לקבל ולהכניסם בכלי בכדי שייעשו חלק ממנו ובאמת יוכלו ללוותו ולעזור לו בכל נסיונותיו.
הקב"ה ברא את האדם כשהוא מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון הוא הגוף, אשר בנוי בחכמה גדולה, וכמה שהרופאים מוסיפים לחוקרו, כך הם מגלים שידיעתם מעוטה ביותר, ומכל אצבע ומכל צפורן ומכל שערה שבו, רואים אלוקות. החלק השני הוא הנפש, וכבר כתוב במדרש ובזוה"ק שהנפש ממוצעת בין הנשמה והגוף ובה תלויות כל המדות ובה נמצאים ההרגשים. בה האדם מרגיש אהבה ויראה, ובה הוא מרגיש משיכה וגיעול. והחלק השלישי הוא הנשמה, חלק א-לוה ממעל, שאותה נפח הקב"ה באדם כמאמר הכתוב ויפח באפו נשמת חיים, והיא רוחניות טהורה. ובהיות הקב"ה מפליא לעשות, קישר את כל השלושה באחדות מופלאה, כך שאין הם חלקים נפרדים, אלא הם אחוזים ודבוקים זה בזה, ולכן יש לפעמים שאין האדם שם לב כשהוא מתרגש איזה חלק פועל אצלו.
ואחת מהסיבות שעשה כן הקב"ה היא שכאשר הנשמה נמצאת בתוך הגוף, יש לה את היכולת להמשיך אלוקות לתוך העשייה. כל עוד הנשמה נמצאת למעלה בשמים, אין היא יכולה לגעת במקום כה נמוך וחשוך כעולם העשייה. מכניס הקב"ה את הנשמה בתוך הגוף, וכיון שהיא פועלת והאדם עושה מעשה מצוה, הרי הוא ממשיך את אור נשמתו לתוך עולם החושך. ולאחר מכן, כשהנשמה מסתלקת ושבה אל חיק אביה שבשמים, הגם שהגוף כבר אינו קיים, היא מקבלת את שכרה מפני שעבדה את ה' והכירה באלוקותו בעודה בתוך הגוף. זהו המהלך. הנשמה נכנסת בגוף וכך האדם עובד את ה', ולאחר מכן אין יותר צורך בגוף, כי הוא לא היה נצרך רק כדי לעבוד בו את ה' בעוד צורה.
חודש תשרי בשני חלקים מקבילים
והנה כשיהודי זוכה לקיים את החגים של חודש תשרי, הלא הוא מקיימם בשני חלקים מקבילים. החלק האחד הוא ההרגשים. כשהוא מכין את עצמו ליום הדין, זה מעורר בו הרגשים של יראה ושל המלכת ה'. הוא אומר את הפסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות תוך כדי שמיעת קול השופר, ולפי מדרגתו הוא מתפעל מהמלכת ה' - יש מלך המולך על כל העולם כולו... והוא מתחנן לפניו: ויידע כל פעול כי אתה פעלתו - הלוואי שאזכור זאת לעולם, הלוואי שכל אומות העולם יכירו היטב במלכותך. אלה הם ההרגשים של יום הדין. ואח"כ באים ההרגשים של הימים בין כסא לעשור, הרגשים של תשובה ושל השתוקקות לרבש"ע, ואז באים רגשי ההשתוקקות של סוכות ושל שמחת בית השואבה, ושל הושענא רבה ושמחת תורה. זהו החלק האחד והוא החלק השייך לנפש העומדת בין הנשמה והגוף.
והחלק השני הוא חלק העשייה. האדם זוכה לשמוע בראש השנה את קול השופר, מאה קולות. הוא זוכה להתענות ביום הכיפורים, הוא זוכה לעשות את כל המצוות והמנהגים השייכים לימים האלה, אמירת תשליך, כפרות, וכן הלאה. וכן הוא זוכה לומר וידוי ביום הכיפורים, לא פעם אחת, אלא פעם אחר פעם. הוא בונה סוכה, תר אחר ארבעת המינים, ומתעסק עם כל הטרדות של ערב סוכות, ואח"כ הוא יושב בסוכה, בצלא דמהימנותא ומברך שהחיינו, ואח"כ הוא נוטל ארבעת המינים, ואומר הלל ועושה את סדר ההושענות והנענועים, ואח"כ עובד עבודת הושענא רבה, ורוקד עם ספר התורה בשמחת תורה. רשימה ארוכה היא של עשיות שהאדם עושה.
נמצא שחודש תשרי נערך על-ידי היהודי הן עם חלק הגוף והן עם חלק הנפש, ומה עם חלק הנשמה? התשובה היא: אדרבא, הנשמה זוכה להשתתף בעבודות אלו שאי אפשר לעשותן למעלה בשמים. הנשמה היא זו שזוכה לעבוד את ה' בנפש ובגוף ובגלל זה ירדה לעולם. היא ירדה לעולם כדי שתוכל להרגיש הרגשים של קדושה בעודה שוכנת בתוך הגוף, אף גם כאשר הגוף עייף ורעב לאחר כמה וכמה שעות שלא בא אל קרבו מזון גשמי.
אין החודש תלוי בהרגשים
ועכשיו כשבאים לסיומו של חודש כזה, קיימת טעות קשה שבגללה אין האדם מנצל את ההזדמנות לקשור את כל מה שרכש ביגיעה אל ימות החול. האדם כאילו אומר לעצמו: כל עוד ההרגשים קיימים בי - החודש קיים, אך כשאני נופל בחזרה לימות השנה ולעניינים שדחיתי לאחרי יו"ט, וכל שכן אם אני נכשל בכעס מחמת גודל הלחץ - אזי לא נודע כי באו אל קרבי. הכל נעלם כלא היה. היכן הם הימים הקדושים? איה הם ההרגשים? לאן התפוגגה הרוממות? מה עם כל הקבלות הטובות שקיבלתי על עצמי? אני מוצא את עצמי שוב בתוך ההרגלים והבעיות שלי, ומגלה שהם חזרו אלי בריבי ריבית.
ובכן, הדבר הראשון שהאדם צריך לדעת הוא שמדובר בטעות מוחלטת. החודש אינו תלוי כלל בהרגשים שלך. זה לא קשור בשאלה כיצד אתה מרגיש עכשיו. אפילו הצדיקים הגדולים ביותר לא התהלכו עם ההרגשים של תפילת נעילה במשך כל ימות החורף. המטרה איננה שהאדם יישאר עם אותם הרגשים שהיו לו בזמנים הנעלים. על האדם להבין אפוא שהדבר שהוא מרוויח בירח האיתנים הוא שהוא נוטל את נשמתו ועובד את ה' בהרגשים ובעשייה. הוא עובד את ה' באופן שגופו ונפשו הבהמית יכולים להרגיש את נשמתו. כל שלושת החלקים עובדים יחדיו את ה'. הם עובדים אותו בריקודים, הם עובדים אותו בכל צורה אפשרית ויוצאים מכובסים על-ידי תשובה מיראה ותשובה מאהבה, וכעת האדם נוטל עמו כצידה לדרך הן את המצוות דאורייתא והן את המצוות דרבנן, ואף את ההרגשים הוא נוטל עמו.
הכל נשאר חרוט במוח
צריך להבין שבכדי ליטול את ההרגשים להמשך הדרך לא צריך שהם יישארו כמו שהיו בזמנם. המציאות היא שהם קיימים בפנים, ובכל זמן שהאדם יעצום את עיניו וייזכר באותם זמנים, הם יחזרו ויצופו במוחו ובלבו. מעשה שהיה, ונתאמת על-ידי גדולי ישראל, באשה נכרייה שניתחוה במוחה ונגעו בעצב פנימי והתחילה לשיר מתוך שינתה העמוק שיר איטליאני מורכב. כשהתעוררה מתרדמתה ושאלוה על כך, לא ידעה על מה שחים, ואמרה שכלל אינה יודעת לשיר. חקרו ודרשו והתברר שבהיותה ילדה קטנה, לקחוה לקונצרט ושם התנגן שיר זה ונקלט במקום עמוק במוחה, ואם בכוחות עצמה לא יכלה לשלוף את השיר, כשנגעו בה בעצב מסוים, הוא נשלף ויצא דרך פיה.
אגב, זה אחד מהיסודות של אמירת זכרונות בראש השנה. בפסוקי הזכרונות אנו מדברים על הקשר העמוק ועל האהבה שביננו לבין אבינו שבשמים, ובזה אנו מנסים להוציא החוצה מה שנמצא אצלנו בפנים, כי אנו מאמינים ויודעים שהוא קיים שם. כך כל פרט ופרט שהיה במשך החודש, נצרב בנשמתנו בנפשנו ובגופנו ונמצא שם, ובמשך השנה האדם יכול וצריך לחזור ולהציפם. בוודאי הוא כך. וכי לא ידע הקב"ה שאחרי חודש תשרי האדם חוזר לסדר היום שהיה לו לפני חודש זה?! נכון שהקב"ה עוזר לו לאדם והוא זז כלפי מעלה ומקבל על עצמו קבלות, אבל באופן כללי האדם חוזר למציאות הראשונה, והקב"ה ידע גם ידע מכך. הוא ידע שיהיה עליו לחזור אל המצבים שיחזרו ויעוררו בו הרגלים ישנים, אבל התכנית שלו היתה שהאדם יטול עמו את כל מה שאירע עמו במשך החודש, כי הכל נחרט והכל נצרב בו ואינו יכול להמחק בשום אופן.
קשר על גבי קשר
ולאחר מכן, ורק לאחר מכן, מתחילה עבודה חדשה שבה האדם מוסיף קשר על קשר. שימני כחותם על לבך. חותם אחד היהודי מניח במוצאי יו"כ על-ידי אמירת שמע ישראל, ואת השני הוא מניח בהושענא רבה, וכך הוא יכול לקשרו יותר טוב, וכיון שהאדם קושרו יותר טוב, נעשה לו יותר קל לשלוף אותו. לזכרון יש כמה דרגות, כאשר הדרגה הקטנה ביותר היא זו שהידיעה טמונה כל-כך עמוק ורק על-ידי ניתוח אפשר לשלוף אותה. אומר הקב"ה: אתן לכם מתנה בשם איסרו חג שתועיל לו לאדם להקל עליו לדלות בעת הצורך כל מה שנכנס בתוכו. השאלה איננה אם יאבד אותם או לא, אלא כמה יוכל ליהנות מהם במשך השנה. בפנים הם נמצאים בלי שום ספק. השאלה היא אם בעת הצורך יהיה לו מפתח לפתוח את הדלת ולדלות מתוכו את האוצר המנוצר.
עושים עוד מפתחות
ובכן, עבודת הקשירה המוטלת על האדם היא שיעשה מה שצריך, כמו שיבואר להלן, לבנות כלים שעל ידם יהיה כל מה שנכנס בתוכו במשך החודש בהישג ידו. משל למה הדבר דומה? לאחד שמכניס אבנים טובות ומרגליות בכספת ונועל את דלתה אשר לה מפתח אחד בלבד, וכדי שלא ימצאו את המפתח, הוא עושה לו משמרת ומשמרת למשמרת, ובכל עת הוא חי בחשש ודאגה על המפתח שמא לא ימצאנו במקומו ולא יוכל לפתוח את הכספת. יום אחד, כשחבירו רואהו במצוקתו, הוא מייעץ לו לשכפל עשרה מפתחות ולמוסרם בידי אנשים נאמנים. אחד לשכנו הידוע לו כצדיק וישר אשר לעולם לא ייגע במה שאינו שלו, אחד לאביו, אחד לחבירו, וכן הלאה, באמרו לו: לא יתכן שתחיה בדאגה תמידית שמא לא תוכל לפתוח את הכספת. המפתח צריך תמיד להיות בהישג ידך.
עבודתו של איסרו חג, היא עבודה של עשיית עוד מפתחות. אל תשטתה! יש לך אוצר נפלא ויש לך מפתח לפתוח את הדלת, אבל שכפל לעצמך מפתחות כי תצטרך להם. יבואו ימים חשוכים, יבואו ימים קרים, ימים שיתעוררו בהם הרגלים ישנים. יהיה לך מה לעשות אז, אך זאת בתנאי שיהיה לך מפתח בהישג יד. זוהי העבודה - להקל לעצמך לדלות מבפנים את היראה, האהבה, התשובה, השמחה, שנחרטו בגופך בנפשך ובנשמתך.
היה פעם אצל הגה"ק משינאווא זיע"א שהוצרך לעמוד בפני דין תורה מחמת איזה מעשה שהיה. אמר לאחר מכן שהוא יודע מדוע נגזר עליו לעבור הצער הזה, כי עד כה קיבל על עצמו בכל שנה אחרי שמחת תורה סדר לימוד חדש, אך השנה באו אליו קרוביו וידידיו ודיברו על לבו למונעו מקבלת סדר לימוד חדש באמרם שאם ימשיך להוסיף סדרי לימוד, לא יישאר לו זמן לקבלת קהל, והסכים לדבריהם, ובגלל כן נגזר עליו הצער הזה, שכן אמרו חז"ל: אם בטלת מן התורה, יש לך הרבה בטלים כנגדך.
העמדת כלי בעשייה
כשמדברים על אסרו חג, קשירת החג לימות השנה, יש שניגשים לזה בשטחיות. חושבים שהסיבה שצריך לעשות איזו קבלה אחרי יו"ט היא מפני שצריך לעשות דבר מעשי שלא להיות ככלב השב על קיאו, אבל באמת זה יותר עמוק. העשייה שהאדם זוכה לעשות בעולם הזה, היא דרך להמשיך אלוקות בתחתונים אשר זוהי הסיבה שהקב"ה קישר את הנשמה עם הגוף כפי שנתבאר לעיל, והקב"ה נתן לנו לשם כך חודש מלא בעשיות של מצוות ומעשים טובים, וכעת רוצה הקב"ה שהאדם יקח את כל הארות הקדושה שנשמתו קיבלה בחודש הזה, ויעשה להם כלי בעשייה להכניסם בו.
אפשר לעשות כלי על-ידי הוספת סדר לימוד, על-ידי הוספת הידור בתפילה, או על-ידי הוספה בגמילות חסדים, וכדומה. כשהאדם עושה כן, נקודת הדבר היא שהוא מחזיק את האלוקות בתחתונים במהלך של עשייה. אמור מעתה: זה לא רק הקבלה הזו. יש שהאדם חושב שהוא נשאר עם קבלה זו לבדה. אך אין הדבר כן, אלא הקבלה היא כלי קיבול להחזיק כל מה שנכנס בו במשך כל ימי חודש תשרי. כשהאדם נמצא במצב הנכון וזוכר את האמת ואת תכלית החיים, הוא צריך להתבונן מה הוא יכול לעשות בעניין זה. הוא מבין מה טעון תיקון אצלו ומבין שזה מה שהוא לוקח אתו. הוא לוקח את הרצון והיוזמה לעשות שם שינוי ובזה הוא קושר את הכל. אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. בעבותות של אהבה הוא קושר אותם עד לנקודה של מסירות נפש ממש, וכל זה על-ידי העשייה.
הנעליים והגרביים שבגן העדן
בעל התניא זיע"א שח פעם: ידוע שהמלאכים אינם יכולים לומר שירה רק בצוותא עם כלל ישראל, כמו שאומרים בקדושת כתר: יחד כולם לך ישלשו. ובכן, בצפרא דשמחת תורה, המלאכים שאין להם עבודת ההקפות בלילה, מוכנים היו השכם בבוקר לומר שירה, אך בני ישראל שיש להם עבודת ההקפות בלילה, לא עמדו עדיין בבית הכנסת מזומנים להתפלל. מה עשו המלאכים? החליטו ללכת לגן העדן למצוא כמה נשמות ישראל כדי לומר עמהם שירה. נכנסו בגן העדן, ואם בדרך כלל רואים שם תפילין וציצית ושאר תשמישי קדושה מעבודתם של בני ישראל, הפעם ראו שם נעליים, רצועות וגרביים. תמהו - מה לאלו בגן העדן? הלכו לשאול ממלאך מיכאל המליץ טוב על בני ישראל. השיב להם מלאכך מיכאל: אמש רקדו בני ישראל לרבש"ע, ומחמת הריקודים, היו שנקרעו נעליהם, היו שהתנתקו רצועותיהם והיו שהתחוררו גרביהם, והם אלו שנתלקטו ובאו לגן העדן. הוסיף מלאך מיכאל והראה למלאכים (כך סיפר בעל התניא): נעל זו באה מקאזניץ, גרב זה בא ממעזריטש, וכן הלאה. וכיון ששמעו זאת המלאכים, נסוגו לאחור, כי הבינו שקימתם המאוחרת של בני ישראל נובעת מעבודה מיוחדת שיש להם ולא למלאכים. עד כאן שח בעל התניא.
ובכן, עומק נפלא יש במעשה זה. הקב"ה נתן בחודש תשרי עבודה שמגיעה עד למטה, לנעליים, לרצועות ולגרביים, כפי שאמרו הצדיקים שבסוכה נכנסים עם המגפיים. אך לא רק בסוכות, אלא גם בשמחת תורה וגם בשאר כל הימים המאירים של החודש הזה. העבודה מגיעה בדווקא עד למטה כדי שיהיה לו לאדם כלים להחזיק את האור למשך כל השנה. הנעליים עם רצועותיהן הן עבותות שאפשר לקשור בהן את כל ההרגשים הנעלים לימות השנה. האדם מבין שההרגשים לא יישארו כפי שהיו. הם אמנם יישארו בזכרונו, אבל לא ימשיכו לפעפע בו כבתחילה. אך מה? בשעה שעדיין ההרגשים נעורים, הוא מאמץ את מוחו לחשוב איזה ענין בעשייה הוא יכול לתקן, ומכוון שזה יהיה לכלי ולרצועה להחזיק את האלוקות אצלו במשך השנה כדי שיוכל להיזכר באותם הרגשים.
קדושת חול המועד בחודש טבת
יותר מזה, ידוע שצדיקי בית בעלזא נהגו לחזור במוצאי שמחת תורה על הדיבור הקדוש שיצא מפה הבעש"ט הק' זיע"א שבימות השנה משלימים את עבודת ימי התשרי, וכך אמר הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זיע"א שבלילי טבת הארוכים יש מקדושת חול המועד, ומי שזוכה לנצל את הזמן בלימוד התורה וקיום מצוותיה, יכול להמשיך עליו קדושה זו, וכעין זה יש מהאר"י ז"ל שיש יחוד שמתחיל בסוכות ונגמר בפסח. פירושו של דבר שקיימים כלים בימות החול שהאדם יוכל לשאוב מהם אהבה ויראה, תשובה ושמחה. הסדר לא נקבע להיות בחודש תשרי דווקא, אך בחודש תשרי הקב"ה נתן לנו מצוות גלויות כדי שיהיה יותר קל לעורר אותן, ואז אומרים לו לאדם: עשה לעצמך מפתחות ואח"כ כשתעשה פעולות בעשייה תוכל לפתוח את האור הפנימי שבכל הימים והלילות ולהרגיש את האהבה ויראה לה' שבנשמת האיש הישראלי.
הקב"ה אומר לו לאדם: בעודך מפוכח, בעודך במצב טוב ודעתך מיושבת עליך, עשה את החלטותיך. אל תדחה את קבלת החלטותיך כשאינך במצב רגוע. אני נותן לך מוחין דגדלות כדי שתקבל את החלטותיך תחת ההשפעה של מוחין דגדלות. הן תמיד זה כך, וכפי שדיברנו בעבר על ציווי התורה שופטים ושוטרים תתן לך. השופטים מבררים ומכריעים ומקבלים החלטות, ואז באים השוטרים ומוציאם לפועל את ההחלטות. השוטרים אין להם תפקיד לברר מה נכון. תפקידם הוא רק להוציא לפועל את מה שהחוק אומר. בא אחד ומנסה להתווכח עם השוטר. הוא אומר לו: אין שום הגיון בחובה לעצור באדום. אמור לי אתה, מדוע צריך לעצור עכשיו? מדוע אי אפשר להמשיך בנסיעה? אומר לו השוטר: אני שומע כל מה שאתה אומר. יש לך פלפול נפלא. אתה פשוט לא מדבר אל האדם הנכון. עליך לדבר עם אלה שקובעים את החוקים ויתכן שיאמרו שאתה מדבר דברים של טעם. אני רק שוטר.
את ההחלטות מקבלים רק בתשרי
הקב"ה נתן לנו ימי משפט, ראש השנה, הימים בין כסא לעשור, יום הכיפורים. כשעושים משפט, אז מקבלים החלטות, אז מבינים כיצד החיים צריכים להיראות. האדם מתבייש, בדרך משל, לקחת לעצמו חברותא... איני יודע, זה לא בשבילי, כבר ניסיתי כל-כך הרבה פעמים ולא הצלחתי, אני מעדיף ללמוד לבד... אבל לב יודע מרת נפשו והוא עצמו יודע שבלי חברותא יש לו כל יום תירוץ אחר לא ללמוד. כאן הוא עייף, כאן הוא במצב רוח עכור, כאן הסוגיא מדי מורכבת. מדוע לא תקיים בעצמך הוי מחשב שכר כנגד הפסד? תבדוק אם אתה מרוויח יותר באופן זה או מפסיד יותר. בימי המשפט של חודש תשרי, כשהאדם נמצא במצב נכון, זהו הזמן שיבין שהוא טועה ואינו הולך ישר. כך הוא הדבר לגבי שעת הקימה, וכן הוא לגבי המנין שבו האדם מתפלל. מנין זה טוב בשבילך? הסתכל לי בעיניים! הדרך שהם מתפללים, הקצב שהם מתפללים, סגנון האנשים שמתפללים שם... יתכן שלאנשים אחרים מנין זה מעולה. אבל האם לך הוא טוב? אמור לי האמת? האם אתה מרגיש אחרי התפילה שמח ומרומם על שזכית לדבר עם הקב"ה. אתה צריך להתבונן בשאלה האם המקום הזה טוב בשבילך. אולי עדיף לך להתפלל במנין אחר. כך הוא לגבי ההכנה לתפילה והלימוד קודם התפילה.
באסרו חג האדם קובע את ההחלטות. ואח"כ, במשך ימות החורף, כשגופו ונפשו מספרים לו סיפורי בדויות ואומרים לו שקודם לכן היה יותר טוב, הוא אומר להם: בלי נדר, הפעם הבאה שנדון בנושא תהיה בתשרי תשפ"ו בס"ד. עכשיו אינו הזמן. הזמן של קבלת ההחלטות הוא כשיש לו לאדם מוחין דגדלות, לא כשהוא עייף ונלאה. אסרו חג פירושו שהאדם אומר: הבה אקבל על עצמי קבלות כפי שמוחי ולבי מבינים עכשיו.
אם יש לו לאדם, בדרך משל, איזו מחלוקת עם חבירו. לא קל לו לקרוא לפלוני ולנסות ליישב אתו את ההדורים. אומר לו הקב"ה: במשך חודש תשרי היו לך הרגשים וידעת מה נכון, כשהיית במוחין דגדלות הבנת שכך צריך להיות, עכשיו זה הזמן, בטרם יהיה מאוחר מדי, לקבל את ההחלטות. כשהאדם עושה כך, הוא לוקח את הנפש והנשמה ומחברן אל הגוף, וכך הוא מכניס לימות השנה לא רק את הקבלה המסוימת, אלא את כל עבודת חודש תשרי, והרי הוא עולה ומתעלה והולך מדרגה לדרגה.
תמיד יש מה לעשות
עבודה נפלאה היא שהאדם צריך לעשות גם כשאינו מכיר את המהלך להתקדם הלאה. לפעמים האדם מבין שצריך לתקן, אבל עדיין לא מצא את הדרך. הוא יודע שהוא צריך חבר ללימוד בחברותא, אבל עדיין לא מצא; הוא יודע שהוא צריך להתפלל במנין אחר, אבל עדיין לא מצא את המנין האחר; הוא יודע שהוא צריך לעשות שינוי בסדר יומו, אבל עדיין לא מצא את הכלים לעשות את השינוי. אין זה אומר שאדם זה אינו יכול לעשות אסרו חג, אין זה אומר שאינו יכול להגיע לידי עשייה, וכפי שנבאר.
על פי סוד תפילה שייכת לעשייה כידוע שתפילה היא מדת המלכות. כשהאדם מתפלל הוא מעורר עשייה, ולכן דברים מתרחשים כשמתפללים. ובכן, כשהאדם יודע שמשהו צריך תיקון אצלו, אינו מפסיק להתפלל עליו. אם אינך יכול לתקנו בידיך, תתקנו בפיך, עקימת שפתיים הוי מעשה. עשה אסרו חג. עשה אסרו חג בכ"ד בכ"ה בכ"ו, בכל יום מימות החודש תשרי. התפלל בהם ללא הרף שהקב"ה יעזור לך לעבור את הגשר ולזכות לקיים למעשה מה שאתה יודע שאתה צריך לקיים. זה לא רק לצורך עשיית השינויים עצמן, אלא זה מקשר אותו בקשר על גבי קשר כדי שיוכל ליטול עמו כל ההרגשים וכל ההארות של החודש.
כל אחד יש לו שלושה או ארבעה דברים שבהם הוא צריך להתחיל ולהתקדם תיכף ומיד, ואם האדם מתפלל עליהם ואינו מרפה ידיים ואינו מתייאש, הקב"ה עוזר לו להגיע למהלך של עשייה. אין זה אומר שהוא מגלה אז בדיוק מהי הדרך הכבושה... אדרבא, שם צריך האדם לסמוך על הקב"ה פי כמה וכמה, כי אינו מוצא את הדרך הכבושה... אבל הוא יודע אז ללא ספק מה הקב"ה רוצה ממנו שיעשה.
הצרכים הרוחניים עומדים בראש הרשימה
הנה בפרשת בראשית הקב