איסור מטומאה לא גמרינן - כלל זה מבואר ביבמות (קג:). ועיין בספר קהלת יעקב (תוספת דרבנן אות א כלל כ), שהאריך להביא כמה מקומות בגמרא דמוכחי איפכא דגמרינן איסור מטומאה, עיין שם היטב.
ועיין תוספות (ז:) דאהא דתנן, דג טהור שבלע דג טמא - אסור באכילה, הקשו ז"ל (ד"ה דג) מהך דאהלות (פי"א מ"ז) דכלב שאכל בשר המת ושהא במיעיו כדי עיכול, פקע ליה טומאתו. ותירצו וז"ל: ויש לחלק בין איסור לטומאה, עכ"ל. ומוכח לכאורה סברתם גם כן כהך דיבמות הנ"ל - דאיסור מטומאה לא גמרינן.
ואולם במנחות (סט. ד"ה דבלע) כתבו גם כן כסברתם בשם רב האי גאון, וכתבו שם הדברים בביאור יותר, וז"ל שם: ותירץ רב האי, דשאני טומאה, דאפושי טומאה לא מפשינן, עכ"ל. ומוכח כוונתם, דהא דדג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה הוא רק חומרא דרבנן, ולגבי טומאה לא רצו חכמים להחמיר, כדי שלא להרבות טומאה.
וכהאי גוונא מצינו בביצה (ז.) דאמר, מאן תנא להא דתנו רבנן, האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של בצים כו' טהור. אמר רב יוסף, דלא כרבי יעקב, דאי כרבי יעקב, האמר (בביצה שם) אם היו (הבצים) מעורות בגידין אסורות (לאוכלם בחלב). אמר ליה אביי, ממאי, דילמא עד כאן לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין איסורא, אבל לענין טומאה לא. וכי תימא לענין טומאה נמי ניגזור, אפושי טומאה הוא, ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן, עכ"ל הגמרא.
ולפי זה מוכח לכאורה איפכא, דרק במידי דרבנן אין ללמוד קולא באיסור מטומאה, אבל במידי דאורייתא אין לחלק בין איסור לטומאה.