איתא בזוה"ק שהמצוות הן עצות, כלו' תרי"ג המצוות הן תרי"ג עיטין [עצות] כיצד להמשיך קדושתו יתברך, והן עצות לאדם להתקרב אל הקב"ה ולהיטיב את מדותיו. (ליל ששי פר' אחרי וקדושים תשע"ח וכן בדא"ח רעוא דרעוין פר' בשלח שבת שירה ט"ו בשבט תשס"ז)
"הסוכה צלא דמהימנותא לגהץ את כל בעלי האמונה"
העצה לאדם כאשר הוא מרגיש את עצמו מאד ירוד, היא האמונה. אעפ"כ הוא נברא במעשה ידיו של הקב"ה ולכבודו נברא - הקב"ה נותן לו חיים וחסד. אע"פ שאני מרגיש שאני ירוד. א"כ צריך להיות כאן משהו - זה סימן שאני כן יכול לעלות. "ומזה יעלה ויבוא ויגיע אל הטעם וריח למעלה ולמטה וכו'". אם האדם מקשר את עצמו לאמונה, שהכל בהנהגת הקב"ה ואף אחד לא יכול לנגוע בו, כל זה ברשות ה' - אז הוא איננו מפחד אפילו מכישוף (כמעשה ברבי חנינא בן-דוסא, שאמר "אין עוד מלבדו"). אלו הם המקיפים השומרים לו לאדם.
הדבר הראשון הוא, שהאדם צריך לקשר את עצמו באמונה, ומתוך כך יש לו צלא דמהימנותא. א"כ לכאו' יכול האדם לשאול, אם הוא מקשר את עצמו באמונה, לשם-מה הוא צריך את הסוכה ? זה מה שמבאר פה"א לקמן.
אי אפשר לזכות לשמחה של מצוה אם אין לו יראה. "והסוכה הוא צלא דמהימנותא לגהץ את כל בעלי האמונה", היינו ליישר אותם. "כללא דמילתא, אין שום התחלת מצוה כי אם על ידי שפלות" - זהו המפתח כיצד יגיע האדם לכל הדברים הטובים ולכל העליות - ההתחלה היא רק עם מדת השפלות. כדי לזכות למדת החסד יש להתחיל משפלות. אם האדם רואה עכובים בדרך, ואיננו יכול להתקדם בתורה ובתפילה או בעשיית מצוה - לא הולך לו - זה בגלל שאין בו מדת השפלות. אם יגיע למידת השפלות, תהיה לו הסייעתא דשמיא להתקדם בתורה ובתפילה ובכל הענינים. לא מתחילה הבניה של העולם הקטן הזה אלא על ידי השפלות. וזהו הדרך להגיע להבין את סודות התורה, וזו היתה הדרך של דוד המלך ע"ה, והתחלתו היא האמונה". האמונה והדבקות בהשי"ת היא בלי שום קבלת פרס וחלק - זה שהאדם איננו מרגיש שום אור והתעוררות בעבודת ה', זה נקרא שהוא עובד את ה' "שלא על-מנת לקבל פרס". אנשים מחפשים את האורות ואת ההתעוררות - הם מחפשים את הפרס. האדם צריך לגשת לעבודת ה' באמונה, בלי שום שכל טעם וריח (וזו בחינת ערבה) ושלא על מנת לקבל פרס, אלא להיות תמיד עם המלך, בלי שום קבלת פרס וחלק - ואז הריהו נקרא בן המלך, בן למלכות שהיא האמונה. משא"כ עבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס, רק כשמרגישים התעוררות - אך כשאינם מרגישים התעוררות הריהם סוגרים את הסידור, ורוצים רק את הסיפוק, את "הטעם והריח", הריהם בבחינת עבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס.
מי שעובד את ה' בלא טעם וריח, רק מתוך אמונה - הריהו מעלה את הכל. ומסיים פה"א, ואפילו על ידי האמונה ושפלות וכו' ואינו יודע ומתקשר למעלה". מה שאחז"ל עד כ' אמה אדם יודע שהוא יושב בצל סוכה - "אדם יודע" זו הדעת, והדעת היא כבר אחיזה אצל האדם. אולם "למעלה מכ' אמה" - זה כתר ורחמים פשוטים, שם אין שום אחיזה, שם זה בבחינת אינו יודע" - הוא מקבל את הקשר ואת האור של הרחמים, מבלי שיש לו אחיזה כלשהי שם. (ליל ד' דחוהמ"ס תשנ"א)