-בצילא דמהימנותא-
"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"
ה'שפת אמת' כותב (לחג הסוכות) שהסוכה ענינה כמו חופה, שעל החופה אחז"ל שהיא גומרת את קנין האשה לבעלה - והיא 'גמר הקנין'. וזהו שכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ביציאת מצרים נתקדשו עם ישראל לה' יתברך, כמש"כ "אני ה' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים". הקב"ה קידש אותם, והסוכה היא כעין חופה, כביכול - עם ישראל עומדים כביכול בחופה אחת עם הקב"ה - זה ענינה של הסוכה (לשונו - פחד איום ונורא !) ועל זה יש קטרוג, שיהיו עם ישראל מבוררים להיות קנין להשי"ת יותר מכל שאר הברואים, ועל זה כתיב "ולמקנהו עשה סוכות", וכתיב "הפורש סוכת שלום" - פרישה היא מלשון 'פרס' וחלק, ככתוב "כי חלק ה' עמו" - הקב"ה בחר לו חלק מהנבראים (להיות לו לעם סגולה). והלא להשי"ת יש השלימות, א"כ מדוע בחר לו 'חצי דבר' ? אלא, מבאר השפ"א, כתיב "אשכון את דכא" - ואיתא בזוה"ק כי זו השלימות : מה שנשבר לבו של האדם בקרבו, זו השלימות ! ואדרבה, זה שבחו יתברך, כי בכל מקום שהוא שורה - הוא שלימות, והוא עושה מחצי דבר - דבר שלם, וזהו "הפורש סוכת שלום", שזו השלימות. כי באמת, הנקודה הפנימית שבכל מקום היא השלימות, וכן עם ישראל - מתוך כל הנבראים.
(עלן סוכות תשנ"ז)
*
'בצילא דמהימנותא עילאה' - בצל האמונה
חג הסוכות עניינו אמונה, כמ"ש (ויקרא כג, מג) "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַמֶּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". ובנוסח האושפיזין אנו אומרים שישיבתנו בסוכה היא 'בצילא דמהימנותא עילאה', בצל האמונה. ב'פרי הארץ' מובא (בדרוש לחג הסוכות) שהעוסקים באמונה "מגהצים להם את האמונה", שלא יהיו בהם קנייטש'ן (פי' קמטים, קפלים או כל עקמומית).
ה'שפת אמת' (לסוכות) מבאר, שימי חג הסוכות ימים של ישועות הם ולכן קוראים בהם הושענות ('הושע נא, הושע נא') מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. והנה רואים שמקפידים ומהדרים באתרוג שלא יהיו בו כל מיני דברים הפוסלים, ומבאר ה'שפת אמת' שבימים הללו מעבירים ומסלקים את כל הפסולת, למען יהא האתרוג נקי וכשר ומהודר, וכן הלולב, ההדסים והערבות, אף כך מעבירין את הפסולת שבאדם. והנה כידוע ארבעת המינים מרמזים על שם הוי"ה ב"ה, שלא תהא שום פסולת בקדושה, ח"ו. מוסיף ה'שפת אמת' שבחג הסוכות ישראל 'נגאלין מן היצר הרע', ובכח האדם בשעה אחת להתהפך וליכנס תחת צילו יתברך. שהרי הסוכה היא 'צל של הקב"ה'. כשנכנסים בצל הסוכה, בצילו של הקב"ה, נעשית התהפכות אצל האדם עצמו, כשנכנס בצלו של הקב"ה!
על זה איתא 'הפותח שער לדופקי בתשובה': הקב"ה פותח את השער הזה בסוכות, לאותם הדופקים על דלתי התשובה, והשי"ת נותן בימים האלה שמחה לבני ישראל. 'על ידי מצות ארבעת המינים שהם מביאים שמחה' (לשון כעין זה מובא בראשונים, כגון ספר 'החינוך', שארבעת המינים מביאים שמחה, כמ"ש ויקרא כג, מ "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עֲבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים") כי בעל הבית צריך לקבל האורח בסבר פנים יפות, כביכול מקבלים את האורח, הוא השכינה הקדושה, בסבר פנים יפות, זו השמחה. כשיש לאדם שמחה, הרי הוא שמח באורחים המגיעים האושפיזין קדישין עילאין המגיעים לסוכתו, כביכול.
הסוכה נקראת 'ביתו של הקב"ה'. שהרי חז"ל אמרו (סוכה ט, א) שחל שם שמים על הסוכה. הרמב"ם ז"ל כתב דהנה חז"ל אמרו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) על שמחת בית השואבה 'שמשם שואבין רוח הקודש', משם היינו מתוך זו השמחה, וכ' הרמב"ם ז"ל מדכתיב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כּל" (דברים כח, מז), מוכח שיש שמחה המביאה לעבודת השי"ת. זו השמחה של סוכות מביאה את האדם לעבודתו יתברך! כן יזכנו השי"ת להתברך בחג שמח ובכל הישועות.
*
מהו ה'צלא דמהימנותא' ?
(עלן חג הסוכות תשע"ק)
הרה"ק ה"שפת אמת" זיע"א מבאר עה"פ 'בצלו חמדתי וישבתי', ואחז"ל שאומות העולם ברחו מפני שהשי"ת דומה לתפוח שאין לו צל. ושואל השפ"א, מהו 'בצלו' ? אם אוה"ע ברחו מפניו בגלל שאין לו צל, א"כ כיצד אומר הפסוק 'בצלו' ? אלא ודאי, יש לו צל, רק שאינו נרגש בעולם הזה, והוא למעלה מן הטבע. לכן נקרא צלא דמהימנותא'. ובני ישראל, על ידי האמונה, זכו אחר כך להרגיש ולראות שיש לו צל באמת. וא"כ היסוד כאן הוא, שהאדם צריך להאמין שיש לו צל ! זהו הנסיון לאדם - הוא איננו רואה את הצל במציאות, לפי שאיננו נרגש בעולם הזה, וזה למעלה מן הטבע - וזהו ה'צלא דמהימנותא'. מהו ה'צלא דמהימנותא' ? כשעם ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר, היה המצב קשה - והקב"ה ברחמיו סיכך להם בענני הכבוד, וזהו כל הענין של סוכות, 'ענני הכבוד' - שכל אחד יכריז בעצמו שיש הנהגה למעלה מן הטבע. הלא זוהי הנהגה שלמעלה מן המידות. הקב"ה הכניס בעם ישראל את הכח הזה של אמונה, שיש הנהגה למעלה מן הטבע. לעם ישראל יש הכח שלמעלה מן הטבע. ואפילו כשאדם רואה שבדרך הטבע הכל 'שחור', ה' ישמרנו, אעפ"כ עליו לדעת ולהאמין שלעם ישראל יש כח שלמעלה מן הטבע והקב"ה הנהיג אותנו בו. צנצנת המן הושמה למשמרת, כדי שיהיה זכר למן, כדי שיראו שיש כח לפרנסה שהוא למעלה מן הטבע וכיום, מי זוכה לראות את צנצנת המן ? אלא, הקב"ה נתן לנו את חג הסוכות, צלא דמהימנותא - לראות בו צל שלמעלה מן הטבע. וכאן צריכים לתת את העבודה וכשהאדם נותן את העבודה, דהיינו : ללחום עם עצמו נגד כל המצבים הקשים שהוא עובר ברוחניות או בגשמיות, לדעת שיש צילא דמהימנותא וזה בולט הרבה יותר חזק מאשר שאר המצוות, ויש בזה ג"כ כמו פרסומי ניסא - שהרי הסוכה נראית לעין כל, על גגות הבתים והמרפסות וכולם רואים את הסוכה, את הכח של צילא דמהימנותא.
הכח הזה שלמעלה מן הטבע - זהו הסוד של 'זמן שמחתנו', ולכן עיקר השמחה של הג' רגלים היא בסוכות, שבו מצות השמחה היא יותר מבשאר החגים - בגלל הכח הגדול שהקב"ה הכריז לעם ישראל את ההנהגה שלמעלה מן הטבע, ע"י ענני הכבוד. הכח הזה, כאשר האדם נמצא בצער או בלחץ, והוא נזכר בענין הסוכה - שיש כח למעלה מן הטבע, שהקב"ה נתן לנו את המצוה הזו כדי שמי שירצה להתקשר לכח הזה יהיה לו אותו גם היום, זהו ה'צלא דמהימנותא', וזה 'זמן שמחתנו' - זה מביא שמחה לאדם לכל השנה. בחג הזה יכול האדם לקחת שמחה לכל השנה.
-ראשון לחשבון עוונות-
עומדים ליד הסוכה באימה וביראה
(ליל הושענס לכס תשנ"ז)
הטור מביא את לשון המדרש, שבין יוה"כ לסוכות ישראל אינם עושים עוונות, כדאיתא ראשון הוא לחשבון עוונות', שהרי חז"ל היקשו מדוע כתוב 'ולקחתם לכם ביום הראשון', והלא אינו אלא ט"ו לחודש, ותירצו - ראשון לחשבון עוונות, לפי שבין יוה"כ טרודים כולם במצוות ואינם עושים עוונות. ולכאו' מה בזה ? האמנם רואים אנו את כולם הולכים ברחוב לקנות לולבים ושומרים את עצמם ללא עוונות ? אלא, שמעתי מיהודי חסיד שכבר נפטר, שבצפת לפני מלחמת העולם הראשונה הלכו שני אברכים לאסוף צדקה בערב שבת והגיעו לביתו של יהודי שהיה מהחסידים הראשונים עובדי ה' ובעלי מדרגה, הקישו בדלת וראו את בעל הבית כשפניו בוערות כאש ממש, ידיו מלוכלכות באטריות ואמר להם שימתינו לו רגע, כי הוא מכין כעת את הקוגל לכבוד שבת, וראו כיצד אותו יהודי הכין קוגל לשבת מתוך חיל ורעדה !
זה הפשט במדרש ש'טרודין במצוות', עומדים ליד הסוכה באימה וביראה : אני מכין כעת בית של מצוה, לשכינה הקדושה, לאושפיזין, לאבות הקדושים ! כשאדם הולך כך למצוות, וניגש כך לקניית ארבעה המינים, כדאיתא בזוה"ק שד' המינים זה קודשא בריך הוא - א"כ כשהולך לקנות ד' המינים רועדים כל אבריו וגידיו ועומד שם באימה וביראה, זה הפי' שטרודין במצוות ואינם עושים עוונות.
(מוצש"ק פר' האזינו תשנ"ה)
אושפיזין עילאין
הזמנת האושפיזין
הרה"ק ה'שם משמואל' זיע"א מבאר, כי את האושפיזין צריך להזמין. בכדי שיבואו לסוכה יש להזמינם, ולומר את נוסח ה'אושפיזין'. בנוסף, צריך לדעת שהם מגיעים לסוכתו של כל יהודי, אפילו הפשוט ביותר, אשר מזמינם [שלא תאמר שהם מגיעים רק לסוכתו של אדם חשוב וגדול]. זאת ועוד, כל אחד מן האושפיזין מגיע [ביומו] עם כל הכוחות המיוחדים שלו.
(אושפיזא דיוסף ו' דחוהמ"ס תשס"ה)
*
'בצילא דמהימנותא עילאה' - אושפיזין עילאין, והיאך אנו מזמנים אותם
בחג הסוכות אנו מזמינים את האושפיזין עילאין קדישין לישב עמנו בסוכה, והיאך אנו מזמנים אותם? על ידי שיהודים יושבים בצוותא חדא בסוכה, בזה אנו מזמינים את האושפיזין שיבואו. ואמר הרה"ק בעל 'שם משמואל' זי"ע שהאושפיזין עילאין מגיעים עם כל הכוחות וההשפעות שלהם, ואנו מזמנים אותם בכך שאנו מבקשים את ההשפעות מאימא עילאה, או אז יש להם הכוחות להשפיע לנו את כל ההשפעות הטובות. דהנה סוכה היא בבחינת אימא עילאה, כאימא דמסככת על בנין, ממש כאותה אמא המגוננת ושומרת על בניה. אכן, האדם צריך להיות מקושר ומחובר לאמא, או אז היא משפיעה לו כל מה דבעי: וכי יש אמא שלא תתן לבנה את כל מבוקשו? בוודאי כל מה דבעי ושאיל יהבינן ליה, ובלבד שיבקש ויתפלל, על כל הצטרכויותיו, ברוחניות ובגשמיות.
בספה"ק 'מאור עינים' מובא, הנה רואים שיש אנשים שמתפללים ומבקשים שוב ושוב ואינם נענים, ועל כן הם נכנסים לייאוש ומפסיקים להתפלל. אכן זו טעות גדולה. צריך לדעת שכל תפילה ותפילה פועלת ועושה רושם, אלא שלפעמים יש למשוך את ההשפעה ואת הישועה ממקום גבוה מאוד, ועל כן נדרשות תפילות רבות לזה. ואולם כל תפילה מתקבלת ומשפיעה. משל למה הדבר דומה, לכלי אשר ממלאים אותו עוד טיפה ועוד טיפה, אכן יש לך כלי גדול עד מאוד וצריך טיפות רבות על מנת שתתמלא המכסה, אך סוף הישועה לבוא, ובלבד שיתפלל שוב ושוב ולא יפסיק. הקב"ה כל יכול, ואין מעצור בידו להושיע ברב או במעט, והוא ית' אכן רוצה להשפיע לאדם מכל טוב, אך צריך רק להתפלל אליו ית'. שכך היא הנהגת העולם על ידו ית', בבחינת אייתי רוח ואמשיך רוח, שעל ידי ההתעוררות שהאדם מעורר כאן למטה בתפילותיו באתערותא דלתתא כך הוא ממשיך השפעות דלמעלה, בבחי' אתערותא דלעילא, וכעניין שנאמר בתורה (בראשית ב, ה) "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אֵין לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה", דפירש רש"י עפ"י חז"ל: מה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים. הקב"ה ית"ש אכן רוצה להשפיע לאדם כל מה דבעי ועל כן בחג הסוכות כשאנו נמצאים בתוך האור המקיף של הסוכה, הרי אנו כאותו בן שאמו מסוככת ומגוננת עליו מפני הסט"א [שלא יינקו הסט"א את כל השפע שהשי"ת משפיע לנו] וכל מה דבעי ושאיל יהבינן ליה.
מעשה היה באדם אחד שהיה צריך לישועה בעניין מסויים, והיה מתפלל הרבה ולא זכה להיוושע, עד אשר כבר קבעו לו תור לטיפולים באמעריקא וכמעט שהיה בדרכו לשם, ואולם לפתע קודם שהגיע מועד התור שלו זכה לישועה, ויהי לפלא. רואים אפוא, שלכל ישועה יש הזמן שלה, בחי' "קץ שם לחושך", ואין אנו יודעים מתי הוא זמן הישועה, וצריכים אנו לבקש ולבקש.
הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע אמר שאפילו אדם אשר נתחייב בדין ביום הכיפורים, ר"ל, גם הוא יכול לפעול ישועה ולזכות להשפעות טובות בחג הסוכות, לפי שבחג הק' הזה משפיעים מן השמים שפע רב גם לשבעים אומות העולם, כעניין שבעים הפרים שהיו ישראל מקריבים בחג (סוכה נה, ב), ואם כן כל שכן וק"ו שישפיעו גם לנו, שנקראים אנו בניו של מקום, כמ"ש (דברים יד, א) "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם".
אברהם
האריז"ל מבאר שביום הראשון של חג הסוכות מאירים חסדים גדולים מאד שמשפיעים לכנסת ישראל, ועל כן צריכים לנצל את הזמן הזה - כשמשפיעים חסדים זה זמן גדול. לכן יש ענין גדול להתפלל אז בסוכה. אחת ההשפעות הגדולות היא הסוכה בעצמה : האור הגדול ביותר של הסוכה מאיר ביום טוב הראשון של חג הסוכות. בכל אופן, צריך וראוי לנצל את זה. צריך לקחת איזה זמן - ביום הראשון של חג הסוכות, ולהתבונן קצת על ענין הסוכה, שעליה נאמר בזוה"פ 'כאימא דמסככת על בנין' (כמו אמא המסככת ושומרת על בניה, ומשגיחה עליהם) - כך היא הסוכה. ביום הראשון יש לסוכה הדרגה הגבוהה ביותר. ובכל יום מימות החג יש דרגות אחרות.
ביום הראשון, זה נקרא חסד דכולי יומין' החסד של כל הימים). וא"כ צריך לבקש ולהתפלל, שהקב"ה יפרוס סוכת שלומו על כלל ישראל ועל פרט ישראל, שישגיח עלינו ויציל אותנו מכל דבר רע ברוחניות ובגשמיות.
(ערב סוכות תשנ"ח)
יצחק
הרה"ק רבי שלמה לייב לענטשנער זי"ע (אשר ה'רמתיים צופים' כותב אודות גודל קדושתו דברים נוראים) סיפר על 'היהודי הקדוש' זי"ע שהיו לו שתי סוכות - סוכה למעלה וסוכה למטה, וכל אימת שחפץ לנוח היה יורד לסוכתו למטה. פעם, ביום האושפיזא של יצחק אבינו ע"ה שהיה גם האושפיזין שלו (וה'יהודי הקדוש' נקרא בשם יעקב יצחק) ראינו שכשנכנס לסוכה ליווה אותו יצחק אבינו, וכשיצא מהסוכה ג"כ ליווה אותו יצחק אבינו, והעיד : קיבלנו מכך התעוררות כזו, שעבדנו את הקב"ה עם ההתעוררות ההיא עד הפרשה של ואלה תולדות יצחק' ! רואים מכאן מה גודל ההשפעות שקיבלו הצדיקים בחג הסוכות מהאושפיזין הקדושים, ועד כמה היה בכוחם להשפיע על אחרים.
[ומסתמא לא כולם ראו, אולם הרה"ק מלענטשנא ראה, וקיבל התעוררות עצומה לעבודת ה' מכך].
(חוהמ"ס תשנ"ט)
*
הרה"ק הרבי ר' מאיר'ל מפרמישלאן זי"ע אמר אודות 'היהודי הקדוש' זי"ע, ששמו היה כשם ה'חוזה' מלובלין זי"ע [רבי יעקב יצחק], שעליהם נאמר הפסוק "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד", היינו שהגיע ליראה עילאה.
(ליל ס' לקוסמ"ס תשס"ז)
יעקב
כאשר יהודים יושבים ועוסקים בעבודת ה' ובלימוד, הם מוציאים את השכינה מהגלות. כאותו סיפור אודות הסבא משפולי זי"ע והרה"ק בעל "נועם אלימלך" זי"ע, אשר רצה לומר תיקון חצות ולא היה מסוגל, עד שראה כיצד הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע אמר בדחנות כל כולו היה בסודות, למי שהבין מה דיבר, אלא שהלביש את דבריו בכל מיני דברים של מה בכך), עד שהבין הרבי ר' אלימלך זי"ע שהשמחה שגרם הרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זי"ע הביאה לשמחה גדולה בשמים, עד שלא היה צורך בתיקון חצות שלו ! כאשר עוסקים בדבר טוב, גורמים נחת רוח לשכינה. כן הוא ג"כ מה שאחז"ל, שחל שם-שמים על הסוכה. ופי' השפ"א, שזה ענין של השראת השכינה - שבכל סוכה של כל יהודי יש השראת השכינה.
במדרש איתא עה"פ "ויצא והנה באר בשדה וכו' כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים", באר בשדה זו ציון, וג' עדרי צאן אלו ג' רגלים, כי מן הבאר ההיא ישקו - שמשם היו שואבין רוה"ק, והאבן גדולה - זו שמחת בית השואבה.
א"ר אושעיא, למה היו קורין אותה שמחת בית השואבה? שמשם היו שואבין רוה"ק וכו' והשיבו את האבן מונח לרגל הבא, כלו' שבכל ג' רגלים היה כך.
רואים דבר נוסף, "כי מן הבאר ההיא ישקו", שמשם היו שואבין רוה"ק, והאבן גדולה - זו שמחת בית השואבה. חשבתי לפרש כאן בדברי המדרש, שבודאי שישנם יהודים שהם מופשטים לגמרי מן הגשם, וכשמגיע החג ויש גילוי החג - הם מיד נדבקים לזה, בהיותם מוכנים כבר מעבודת ה' של כל השנה, לכן כשמגיע החג הם מקבלים מיד. אולם יהודים שעדיין לא הפשיטו את עצמם, צריכים לתת את העבודה - עוד יש להם לב-אבן. כיצד ניתן להסיר את לב האבן הזה ? "וגללו את האבן", צריך להוריד את זה. לזה צריך את יעקב אבינו ע"ה, שיוריד את האבן, או ג' עדרי הצאן, כלומר או ג' רגלים. המדרש מגלה, שג' הרגלים נותנים את הכח. יעקב אע"ה, הצדיק הגדול - לו יש הכח להוריד את האבן. ובזוה"ק איתא באידרא, שרשב"י אמר לר"א בנו שבשעת מנחה של שבת יש עת-רצון למעלה, וכל התפילות עולות ישר למעלה, ללא שום עיכובים. וסיים רשב"י לבנו ר"א, "ואתה בני, מתי שתצטרך, יהיה לך הזמן הזה כל השנה". כלומר, מובן שיש זמן שבו פותחים את השערים לכל יהודי - וזה הזמן של מנחה של ש"ק, אך לר"א ברשב"י היה הזמן הזה בכל פעם שנצרך. רואים, שלצדיק יש כח לפתוח את ה"עת-רצון" כל אימת שהוא רוצה. הצדיק שנמצא כאן, יש לו הכח הזה מתוך עבודת ה' שלו, שעבד ועסק והפשיט את עצמו.
נקודה נוספת, בזמן הזה מדברים אודות ג' רגלים, ובפרט בחג הסוכות, שיש בו שמחת בית השואבה, שיהודים חוגגים בחג הסוכות ומשמחים את עצמם, יש להם בזה הכח להמשיך על עצמם את הכח של רוה"ק. אם זו שמחה של מצוה ולא של הוללות, יש להם הכח להמשיך רוה"ק. שמחה פירושה: לשמוח עם החג. יש באר, וניתן לשאוב ממנה. הבאר פתוחה לכל מי שבא. המדרש רק מגלה, ששמחת בית השואבה מעוררת את "הורדת האבן".
(קוסמ"ס תשנ"ב)
משה ואהרן
יש שתי דרכים בעבודת השם. ואיתא בזוה"ק : תא חזי, מה בין משה לאהרן וכו' אלא משה עילאי - פי' משה רבינו ע"ה היה בדרגה גבוהה יותר מזו של אהרן הכהן ע"ה. ומה היה החילוק בדרגותיהם ? משה שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרוניתא. ופירוש הענין, כי אהרן הכהן היה מביא את נשמות ישראל להשי"ת והיה מייפה אותן לפני המלך, כדרך השושבין, והיה משבחם ומתאר את גודל מעלתם של עם ישראל - עד כמה הם יקרים וטובים והיה מפרט והולך את כל שבחיהן של ישראל, זוהי דרגת 'שושבינא דמטרוניתא'. ואילו משה רבינו ע"ה היה 'שושבינא דמלכא', הוא היה מביא את המלך ומייפהו בפני עם ישראל, והיה אומר להם : היודעים אתם את מי אתם עובדים, ומה גדולה הזכות שנפלה בחלקכם לעבוד את הקב"ה. כך מובא בזוה"ק. ולכאו' מה בין זה לזה? יש בחי' משפיע ויש בחי' מקבל. אהרן הכהן ע"ה הביא את כלל ישראל למצב שבו הם ראויים לקבל - כשהיה משבחם בפני הקב"ה. ואילו משה רבינו ע"ה הביא, כביכול, את המלך אל כלל ישראל - וזה הכח של להשפיע'. ולפ"ז יובנו דברי חז"ל בגמרא 'דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי', שהיו בבחינת מקבל ומשפיע. בשעה שאין לו המוחין, היה כל אחד סומך עצמו על כתף חברו. כל יהודי, עד כמה שמשקיע בחג הסוכות את עבודת השם שלו - כן הוא זוכה לקבל ולהשפיע. עוד מובא בשם צדיקים, שהמכניס אורחים בסוכתו - יש לו הכח להשפיע.
הכל לפי הדרגות - לפעמים האדם עצמו הוא המקבל והוא בעצמו המשפיע.
(קוסמ"ס תשנ"ט)
יוסף
שכשמגיע יוסף הצדיק, הריהו מגיע עם כל הכוחות שלו, הוא מגיע עם הקדושה שלו, עם השפע שלו, כמ"ש "יוסף הוא המשביר", וניתן לקבל ממנו. ביום האושפיזין של יוסף הצדיק, הוא משפיע שפע בני חיי ומזוני רויחי. הלולב מרמז על בחינת בני [לפי שהלולב הוא מדת היסוד], וכן משפיע חיים ומזונות וקדושה לכל בנ"י.
(לוספיזס ליוסף ו' לקוסמ"ס תסס"ס)
*
היום אושפיזין דיוסף צדיקא ע"ה, שנאמר עליו "יוסף הוא המשביר", ועיקר עבודתו בקודש של יוסף צדיקא היתה להשפיע פרנסה לכלל ישראל וכן עיקר עבודתו הק' היתה קדושה, ואם כן היום הזה מסוגל להשפעה בב' עניינים אלו, שהם רוחניות וגשמיות, כן יעזרנו השי"ת שיושפע שפע פרנסה ושפע קדושה לעם ישראל אכיה"ר.
דוד
(קילו"ל סכת קוסמ"ס תשע"ז)
ה"שפת אמת" מבאר מהו הכח של הושענא רבה, שהוא יום הערבה, ועל הערבה אמרו חז"ל שאין לה טעם וריח, א"כ מהי חשיבותה ? אלא, הערבה מרמזת על השפתיים - שזה כח התפילה. הושענא רבה זה הענין של דוד המע"ה, שהוא בחינת "ואני תפילה", "תפילה לעני כי יעטוף", ותפילה זו עריבה לפני הקב"ה (וכן "ערבה" מלשון עריבות ומתיקות). לכן יום זה נקרא הושענא רבה, כי ביום הזה יש ישועה גם לשפלים ביותר, אשר אין להם טעם וריח, וזה ג"כ ישועה לדורות- השפלים, שאין לנו אלא תפילה. ביום הזה נפתחים שערי-תפילה ! היום הוא הגמר של יום הכפורים. וכתיב "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה" - יש בימים האלו, ובפרט בהושע"ר צמיחה של הישועה. הקב"ה מצמיח ישועה, למי שרק פותח את פיו בתפילה נותנים סייעתא דשמיא. היום הוא הבחינה של "הפותח שער לדופקי בתשובה". יכולים לפעול אדם ובהמה תושיע ה'". וחז"ל אמרו, ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה, ועי"ז באים לישועות. הבהירות של האדם ביום הזה - שהוא כבהמה - זה מביא את הישועה שלו, וזה היה הכח של דוד המלך ע"ה, שהוא פועל היום, והקב"ה נתן בדיוק בסיומם של הימים הנוראים את הכח של דוד המע"ה, שכל אחד שירצה לעלות על המרכבה שלו להתפלל לה' ולעורר רחמים - מסייעין בידו.
(ליל הושע"ל תשנ"ג)
-שמחת בית השואבה-
איך שואבין
כתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", וצריך לדעת היכן היא ה'כתובת' של מעיני הישועה, שנוכל לפנות לשם. אכן, ממש"כ "ושאבתם מים בששון" ניתן ללמוד שכאשר יהודי שרוי בשמחה, הריהו שואב "ממעיני הישועה". עוד מובא בחז"ל שבכל ימות השנה היו מנסכים יין על המזבח, ואילו בחג הסוכות היה ניסוך היין וניסוך המים גם יחד. בשעה ששאבו את המים היתה שמחה גדולה בביהמ"ק.
(קוסמ"ס תשנ"ט)
-באור הנענועים בצל הסוכה-
בעניין כוונת נענועי הלולב
בספה"ק 'אור המאיר' (דרוש לסוכות ד"ה ובא) כ' וז"ל: "מי שעומד בסוכה הגשמיות, שאינה מלגאו, אין כוחו יפה להזמין אושפיזין עילאין, כי בהאיך אנפין יזמין, ועמידתו בחוץ ולא קישט עדיין שבע מידותיו להיות בהיר וזך בהם אפס קצת, ממדות שבעה זכאי קשוט שטיהרו וקידשו את עצמם מבית ומחוץ, עד שזכו ונעשו מרכבה לשבע מדות הידועים. וידע אנוש בנפשו איך שהוא רחוק ממדות הזק אושפיזין, ואיך ימלא פיו לומר 'תיבו אושפיזין עילאין, תיבו אושפיזין דמהימנותא', ואין לו בעצמותו אפילו אפס קצה מזכות מדותם, ולא דרך אפילו פסיעה אחת בדרכיהם.
ובאמת כי זה כל האדם ותכלית בריאתו בעולם הזה, שנתגרשה הנשמה מבית תענוגיה כסא כבודו יתברך, רק לתקן ז' ימי הבניין, למאוס ברע ולבחור בטוב, ואחר כך ראוי ליתן לה מבית המלך בזרוע ידה".
חז"ל אמרו (מכות י, ב) כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ופירש הגאב"ד הרי"צ דושינסקיא זצ"ל ואמר, הן אמת כי 'בדרך שאדם רוצה לילך', אולם 'מוליכין אותו'! הוא אמנם חושב שהוא רוצה, אולם מוליכין אותו!
עוד כ' הרה"ק בעל 'אור המאיר' (שם, ד"ה ועתה) וז"ל: "בהיות חסור אפילו מידה אחת שלא קישטה ותיקנה כראוי, וכיון שחסר אחת מהנה המידות, נמצא הוא בעל מום במדה זו. וגם כן בקומה עליונה נוגע זה הפגם, לערך אחיזת נשמתו בשכינה, ואינה בחינת כלי מוכשר לקבלה. ונמצא להיות כי כן, מה יתן ומה יוסיף אפילו אם ינענע כל היום הלולב עם מיניו, המורים לחבור ז' ימי הבניין מחסד עד מלכות, ולכל פינה שהוא פונה מרשיע בעצמו. פנה לדרום מדות החסד, צריך להיות נקי וזך בכללות ז' המדות הכלולים מחסד. וכיון שהוא חסור אחת מהנה, אינו יכול להשפיע לנוקבא ולגמור צירוף הוי"ה". הנה, כשהוא מנענע לצד חסד הריהו מכוון צירופי יה"ו, כמבואר בספר יצירה, שצריך להעלות ה' אחרונה אל המלכות, ואולם בהיותו 'בעל מום' במדה זו, כאמור לעיל, אינו מעלה מאומה ואינו יכול להשפיע למלכות, "ואדרבה, עושה פירוד והריסה בצירוף שכבר חתם הבורא ברוך הוא.
ומעתה תבין מה החטא גורם, ויאבד טובה הרבה, לו לעצמו וגם לשכינה, שאינה כלי מוכשר לקבלה בסיבתו ואחיזת נשמתו בקומתה. על כן יחרד האיש ויילפת, הרוצה לגשת אל עבודת הבורא, ולהיות מן המהדרים במצוות לקנות אתרוג ולולב, מאוד יתבונן על כל פרטי מעשיו וקישוט מלוא קומתו, אם הוא ראוי לעובדא כזאת, ומה שיגרום בנענועת הלולב כנזכר, להיות מהבונים ולא מהמהרסים, ובוודאי יתמלא בושה וכלימה להשוות מדותיו למידות הבורא ברוך הוא, ואז יתכן לו גם כן כוונות של האתרוג עם הלולב כמדובר וכו'.
מה מאוד צריך כל אחד מישראל להתבונן בפנימיות מחשבתו וקירות לבו, לאנה פונה מחשבתו ומגמתו בקניין האתרוג והלולב, ויידע אנוש בנפשו מה מעשהו מראש עד סוף, היינו מהות קבלת עול מלכות שמים בראש השנה, ומה מעשהו עתה בגמר העובדא, לאן פונה מחשבתו. ואפילו ידמה בנפשו שיודע כל הכוונות, עם כל זה לא כל מי שרוצה ליטול השם יבוא ויטול. ואפילו הפכפך במעשיו ולא קישט מדותיו. ואם כן מה יועיל בכוונותיו בנענועות הו' קצוות, ולכל פינה שהוא פונה אינה דרך ימין אלא מצד שמאל, שיש לו אחיזה במידותיו. וממילא אם הוא בעצמו אינו כלי מוכן ומוכשר, להיות קרוב עם הכנות רמ"ח אבריו להשראת אלוקות, אינו כלום, ואינו מעורר למעלה, להיות רשומו ניכר באתערותא דלתתא, כי העיקר שיקרב אותן הכוונות אל השכל, לנהוג עמהם מלוא קומתו מראש עד עקב, לדעת איך להתנהג את עצמו בעבודת הבורא ברוך הוא כל השנה כולה. כי עתה בחג שואבת רוח הקודש על כללות השנה וגו'". עכ"ל 'אור המאיר'.
המאמרים החריפים ביותר שנאמרו בעניין חג הסוכות הם מהרה"ק בעל 'אור המאיר' זי"ע, הן בעניין קבלת פני האושפיזין קדישין והן בענייני הכוונות והנענועים, הרי דבריו חריפים וחותכים כסכין, כלהבת אש!
*
(ס' קוסמ"ס תשע"ז)
עיקר עבודת כוונת הנענועים שעבדו הבעש"ט הק' ותלמידיו זי"ע
והנה בדבריו אלו של 'אור המאיר' נמצינו למדים את עיקר עבודת כוונת הנענועים שעבדו הבעש"ט הק' ותלמידיו זי"ע, אשר הדגש בעבודתם היה בעיקר על עבודת תיקון המדות, עבודת טהרת הלב, ומשום כך היתה עבודת הנענועים שלהם נמשכת זמן רב. שהרי בכוונות האר"י ז"ל אין אריכות כה גדולה, וכל אחד יכול על נקלה ללמוד את הצירופים של יה"ו וכו' לכיוונים השונים, וכוונה זו אינה נמשכת יותר מאשר כמה דקות. אולם עיקר גודל עבודת תלמידי הבעש"ט זי"ע היתה לנקות את הלב. שכפי מה שהאדם מטהר יותר את לבו בתשובה לה' כן הוא זוכה להתקשר יותר אל הקב"ה על ידי אור הדעת. ובענין הטהרה אחז"ל [עי' רש"י במדבר יט, כב] תבוא האם ותקנח צואת בנה. הרמז בזה הוא כי ה'אם' היינו בחי' אימא, ובחג הסוכות זוכים לבחי' 'אימא דמסככת על בנין', אם האדם מכין עצמו כראוי בטהרת הלב ביוה"כ, הריהו זוכה ל'תבוא האם ותקנח צואת בנה'. והוא מש"כ (שה"ש ה, ג) רחצתי את רגלי איככה אטנפם", שאף פסוק זה נדרש לענין טהרת המדות ביוה"כ: 'רגלי' זו בחינת קדושת היסוד - וחג הסוכות הוא המשך ישיר ליוה"כ, בו זוכים לטהרת וקדושת המדות, וא"כ 'איככה אטנפם', האדם צריך לשמור את מחשבותיו ולבו בנקיות ובטהרה לבל יטנפם חלילה. ועל כך עבדו הצדיקים לשמור על הקדושה והטהרה במאד מאד, וכלל גדול לימדונו הצדיקים בעבודת ה', שגם אם האדם פגם ונכשל ח"ו, מ"מ אם הוא ממשיך בעבודת ה' ומהרהר בתשובה מיד, אם זכה לבחינה כלשהי בעבודת ה' - אין הוא מפסיד את הבחינה ההיא שזכה לה ע"י עבודתו. והוא מה שמסיים 'אור המאיר': כי עיקר השלמת נפשו של האדם תולה במעשהו, שמכניס [אור] הדעת בעובדות [פי' במעשים], ועתה בחג הסוכות בעובדא תליא', שאנו עושין המצוות בעובדא ממש, כנזכר למעלה 'מאן נצח דינא ? מאן דמאני קרבא בידייהו' (תיקו"ז תיק יג כט, א) דלכאו' יש להבין מאחז"ל זה, מהו ענין זה, שהנצחון בדין הוא בידי מי שכלי המלחמה בידיו? וכי על איזו מלחמה מדובר כאן ? וכי בלולב ומיניו אנו יוצאים להילחם ? אלא, ביאור הענין הוא, שאין הכוונה לנצח מישהו אחר - אלא שהאדם ינצח את עצמו, את מדותיו הרעות בהילחמו עמן - שע"י עבודת הנענועים באוחזו בידיו הני מאני קרבא - והוא מטהר את לבו בתשובה ומכוון לתקן מדותיו, הריהו נצח דינא', וזו היתה עיקר עבודת הצדיקים.
*
(לעול ללעוין סכת ויו"ט ללסון של סוכות תשס"ל)
כוונות הנענועים של תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע
בענין כוונות הנענועים של תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע : איתא מהאריז"ל, שבכל יום צריך האדם לכוון לפני התפילה. האריז"ל מבטיח שמי שיכוון זאת לפני התפילה, זו סגולה שתפילתו תישמע. וז"ל : וכדי שתחול עליו קדושה עליונה ותתן לו כח לקשור העולמות בתפילה, יעשה עצמו כסא לקדושה, ונכון לאומרו בפה מלא ובמחשבה טהורה : הריני עושה עצמי כסא לקדושה. אם אדם יכוון שהוא כסא לקדושה, כגון שראשו כסא לשם הוי'ה בניקוד קמ"ץ, מה ירויח מכך ? אלא, תחילה עליו לטהר את המקום. אם הוא פגום במחשבה, עליו להרהר על זה בתשובה, וכן לגבי פגם העינים, פגם הפה ופגם האזנים, על כל אבר שהוא רוצה לייחד שם השם - עליו לחזור בתשובה. ואז הקב"ה ברוב רחמיו יתן לו קדושה. וכן הדבר לגבי הנענועים.
אולם, דרכם של הבעש"ט הק' וכן כתב הרה"ק ה'אור המאיר', שכוונות הנענועים לפי האריז"ל קאי על ו' הצירופים של י-ה-ו - לכל צד צירוף אחר, כמש"כ בספר יצירה ששה צירופים. וכך האדם לוקח את האתרוג והלולב, מנענע לכל צד את הצירוף שלו - צפון חסד, דרום גבורה, מזרח תפארת, מעלה נצח, מטה הוד, מערב יסוד. כשאתה מגיע עם הלולב והתרוג בצד ימין - תתבונן שזה דרום, שזו מדת החסד, ותחשוב : היכן אני עומד במדת החסד? האמנם אני נקי במדת החסד ? יש חסד לעזור ליהודי, יש חסד שלא לחשוב בדברים שאסור לחשוב עליהם, כגון תאוות וכו'. ועליך לחשוב ולהרהר בתשובה בשעת הנענועים.
כמו כן בשעה שמנענע לשמאל שזו גבורה, יהרהר : איך אני עומד עם מדת הכעס שלי ? אני רוצה למשוך ממדת הגבורה שלי אור דרך הדעת, אך היכן אני במדת הגבורה ? האם אני חי עם הקב"ה בכל המידות שם ?
וכך הוא מהרהר בתשובה גם במדת תפארת, שזו הגאוה כשאדם מתלבש יפה ונהנה כיצד הוא נראה בבגדיו ובגדלותו, זה פגם במדת התפארת. במדת ת"ת צריך למשוך מהקדושה, אך אם יש פגמים יש - יש חלודה בצינור והמים הנקיים אינם יכולים לזרום בצנור כזה, וזה ממש חבל. איזו השפעה ניתן למשוך מצנור חלוד ? לכן תכוון שהקב"ה ימחל לך על כל הפגמים שפגמת במדת התפארת ותבקש רחמים שהקב"ה ישמור אותך שתוכל לחיות איתו את מדת התפארת, שהכל יהיה למען כבוד שמו ית'.
למעלה זו מדת נצח - כח הנצחון שבוער אצלך, כשאתה רוצה לנצח את חברך. אם מישהו פגע בך - אינך יכול לעמוד שם. א"כ אתה מתבונן כיצד אתה נראה, מהרהר בתשובה ומקבל על עצמך עול מלכות שמים, שתוכל לחיות איתו את כל המידות איתו ית'.
וכן מדת הוד, שזה קרוב לתפארת, וכן מדת יסוד. אלו כוונות הנענועים, ולכן הצדיקים מכוונים ומתבוננים זמן רב. יש כוונות קצרות - ששה צירופים, ויש למלאות במילואים, ויש שעושים עם כל החב"ד בכל צד - אולם מספיק לכוון את הכוונות הפשוטות בצירופים. תלמידי הבעש"ט כיוונו בעיקר את הרהורי התשובה בנענועים - זה היה העיקר בעבודת ה' שלהם!
אינך יכול למשוך את אור הקדושה בלי הרהור תשובה. הרב בעל התניא זי"ע כתב שאם אדם מתבונן בתפילה ורואה שלא הולך לו, כגון שהוא למד כל היום תורה ואעפ"כ לא הולך לו התפילה למרות שלא עשה שום עבירות, אלא שלקראת האור החדש של התפילה זוהי דרגה שהוא עדיין איננו ראוי לה, לכן עליו להרהר בתשובה.
שום תפילה אינה שווה לחברתה, והדבר שאתה יכול למשוך היום מהשחרית שלך - עדיין לא היה בעולם מאז ששת ימי בראשית ! כל תפילה היא דבר חדש, ואם אתה לפעמים מזלזל באיזו תפילה ואינך מכוון את עצמך ואומר : כעת אין זמן, אעשה זאת מהר - דע לך שהפסדת אור גדול כעת ! כל מצוה וכל לימוד תורה צריכים לזה הכנה חדשה על מנת לקבל אור חדש שעדיין לא היה בעולם. צריך לזה הרהור תשובה.
וכן בכל שנה, כשאתה מקיים שוב את מצות הסוכה וארבעת המינים - הרי זה דבר חדש שעדיין לא היה בעולם. אם אתה מונח בהכנות של המצוות, תוכל לעשות זאת. אך מי שלא נמצא כלל ב'יריד' הזה, חושב שמצות התפילין של היום היא כמו של אתמול. התפילין של רש"י ושל ר"ת שאתה מניח כעת, דע לך שהן תפילין חדשות - אשר לא הנחת אותן מעודך עדיין. א"כ נמצא, שבכל יום כשאתה מקיים מצות תפילין, זוהי פעם בחיים שלך, שמאז ששת ימי בראשית עדיין לא היתה מצות התפילין כפי שהיא היום - כך כתב האריז"ל. וכן לגבי כל ברכה ומילה שאתה מדבר !
בכדי להרים כל מה שהאדם פגם, צריך תשובה מתוך אהבת ה', אז אתה מרים הכל, ואז הכל יהפוך לך לזכויות. תשובה מאהבה צריכה להיות דרך העמקות של התשובה. עליך לרדת לעמקות של התשובה, לרחם על הקב"ה, מה שאתה גרמת לו גלות מהפגמים שלך. מדוע יש לאדם כל הצער שיש לו ? זה סימן שיש גלות גדולה אצל הקב"ה, כביכול, ולכן הוא מעורר אותך, כדי שתתחיל להרהר מחדש בתשובה כמובא ב"פרי הארץ".
(*)
שמעתי על מהאדמו"ר מהוסיאטין זי"ע, נכדו של הרה"ק מרוז'ין זי"ע, שהנענועים אצלו נמשכו זמן רב (כשעה ומחצה), ובימי זקנותו היו רגליו נפוחים ממים והרופאים אמרו לו שאסור לו לעמוד זמן רב כלכך. חשבו, מי ילך להודיע לו? והחליטו לשלוח את ה'יאסר רב', אשר היה תלמיד חכם גדול ומקובל, ושלחוהו להיכנס אל הרה"ק מהוסיאטין ואמר לו שהרופאים ציוו שאסור לרבי לעמוד זמן רב כל כך על רגליו. אמר לו היאסר רב : גם אני יודע את כוונות האריז"ל וזה לא צריך לקחת זמן רב כל כך ! השיב לו הצדיק מהוסיאטין : לנו יש כוונות בקבלה מהמגיד הק'! על זה, לא היה לו מה לענות.
(*)
הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל אמר לי על האדמו"ר מהאסיאטין זי"ע שצורתו בשעת הנענועים היתה כמו של אדם גוסס, ה' ירחם - פחד נורא. הוא זכה להתבטל ולמשוך את הקדושה באמת!
(*)
הנענועים זו מצוה שעל ידה יורד האור. אינך יכול להוריד את האור הזה אם אין לך הכלים והמקום הנקי להיכן להוריד אותו ! לכן, עליך לנקות שוב ושוב כל דבר ודבר.
אנו אומרים בתפילה : סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו וכו', ואחר כך : ברוך אתה ה', חנון המרבה לסלוח. היקשה על כך הרב בעל התניא זיע"א וכי מי אמר שהקב"ה כבר סלח לך, שאתה אומר 'חנון המרבה לסלוח'? אלא, כשיהודי מבקש מהקב"ה: סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו - בודאי הקב"ה מוחל, ואתה יכול כבר לברך !
הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אמר, שהקב"ה סולח מיד, על מנת שלא תהיה זו ברכה לבטלה. כאותו ילד שרוצה סוכריה מאביו ומברך 'שהכל נהיה בדברו', ואביו מוכרח ליתן לו מבוקשו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
הבעש"ט הק' הסביר פשט בפסוק 'שיחת לו', שפירש רש"י על פי התרגום : חבילו להון. הוסיף הבעש"ט הק' ואמר, שהחטא עם החבלה הולכים ביחד. מיד כשהאדם חוטא, כבר הוא נחבל (בנפשו) - יש לו כבר העונש. הוא נמצא כבר עם העונש ביחד.
האדם צריך להתבונן, לתת מחשבה לפני שהוא מתפלל, לומר פרק תהלים, לכוון שרק הקב"ה נותן חיים, בריאות, כבוד, פרנסה, הכל מאיתו ית'. שום אדם לא נותן לו יותר מאשר חתול. עליו להתקשר במחשבה הזו וכך להתחיל את התפילה. ואז תפילתו תהיה נקיה מפניות.
אם יתרגל בזה, יוכל לאט לאט לטהר את הפניות.
*
(מולס"ק פל' סלזינו תשנ"ה)
עבודתם של הצדיקים שעבדו וכיוונו בשעת הנענועים בצל הסוכה
בכל אופן - זו היתה עבודתם של הצדיקים שעבדו וכיוונו בשעת הנענועים. כמובן, שאי אפשר לעשות את הדבר הזה בבית הכנסת, בשעה שאומרים את ההלל. אולם ניתן לעשות זאת בבית, בשעה שמברכים על הלולב בסוכה.
על פי האריז"ל, ענין גדול מאד הוא לברך על הלולב בסוכה, לקיים את מצות הלולב בסוכה דוקא - ואחר-כך ללכת לבית הכנסת להתפלל. בכל אופן, יכולים להתבונן בנענועים של הברכה, עד כמה שאפשר. ואפילו אם מישהו מתבונן לפני הנענועים, הרי זה ג"כ טוב - כשניגש אל המצוה מתוך הרהור תשובה, הוא יכול לזכות ולקבל אחר כך את ההשפעות.
-הושע"ר-
ה'צלא דמהימנותא' זה 'זמן שמחתנו'
(ערב סוכות תשנ"ק)
הקב"ה נתן לנו את מצוות סוכה כדי שמי שירצה להתקשר לכח הזה יהיה לו אותו גם היום, זהו ה'צלא דמהימנותא', וזה 'זמן שמחתנו' - זה מביא שמחה לאדם לכל השנה. בחג הזה יכול האדם לקחת שמחה לכל השנה.
ה'הושענא' שצועקים, היא כדי שהקב"ה יתן לנו את הכח הזה, זהו 'אנא ה' הושיעה נא'. אנא ה' הצליחה נא' היינו, שנצליח בעבודת ה', שאנחנו עוסקים בענין הזה, להחדיר בקרבנו את כח האמונה. זהו המפתח של הישועות. המפתח של הישועות הוא האמונה. ובודאי שהיצר הרע איננו נותן לאדם להכנס לזה בקלות - כשהאדם רוצה להתחזק באמונה, היצה"ר מראה לו שהכל הולך לו להיפך, ועד כמה שהוא מנסה להתפלל ולהתחזק - היצה"ר אומר לו: אתה רואה, לא הולך לך, אינך יכול לעמוד שם, זה לא בשבילך! אולם זה שקר גמור. האדם צריך לעבור את הנסיונות מפני שהוא צריך להזדכך, ועליו להיכנס שם. הקב"ה איננו נותן לאדם כלום, אם הוא אינו אמיתי. עליו לנגוע בנקודת אמת, ואם לא - לא נותנים לאדם כלום ולא מראים לו כלום. אבל אם האדם לוחם ומודה על האמת, על כל שקר שהוא מוצא בקרבו והוא מתפלל ומבקש על זה, הקב"ה בודאי יתן לו. וכשהקב"ה נותן לאדם את הטעם הזה של אמונה, כשהקב"ה פותח לאדם את המציאות הזאת של הנהגה שלמעלה מן הטבע, זהו בצלו חמדתי וישבתי', הוא מרגיש באמת שיש פה צל טוב !
אבל הם, אומות העולם - בורחים. חם להם בחום השמש ואינם רוצים לסבול שום כאב. זה הכח של כלל ישראל - הם מסכימים לסבול בשביל הקב"ה. וכבוד ה' איננו יכול להתגלות אצל האדם, אם אין הוא מסכים לסבול את הסבל שהוא עובר מבלי להישבר. בודאי שצריכים לזה תפילות - וזו מצוה להתפלל, אבל מנסים את האדם ומעכבים לו את הישועה ע"מ לראות עד כמה הוא יתחזק ! וזוהי התמיכה שנותן הקב"ה לכל אדם, ה'צלא דמהימנותא'. וזו קבלה גדולה שאנו צריכים לקבל על עצמנו, שלא להישבר משום מצב ולהתפלל לקב"ה תמיד, ולהתחזק - עד אשר הקב"ה יפתח לנו את שערי האמונה, את שערי הישועה, את ההנהגה שלמעלה מן הטבע, ויראה לנו שהוא ית' יכול להוציא אותנו מכל לחץ, מכל צער, מכל דאגה ומכל דבר שהאדם חושב שאין הוא יכול להתחזק נגדו, הן ברוחניות והן בגשמיות - הקב"ה יתן לו את הכח ויוכל להתחזק.
ובזה יהא לנו מליץ יושר, שהקב"ה יכתוב לנו פתקא טבא בעז"ה. וכמובן, צריכים להתפלל היום גם על כלל ישראל, שהרי כל אחד יודע מה המצב כעת, שנדחה הענין עד לאחר החג ואין זה פשוט. צריכים כעת רחמים גדולים וצריך להתפלל שהתהליכים שעדיין צריכים לבוא - יהיו ברחמים. זה שהענין נדחה, זוהי כבר המתקה-קצת, אולם עדיין צריך רחמים. לכן צריך כל אחד להתפלל, שהרי זה ענין של כולנו, זה ענין של הכלל אשר שייך גם לפרט, והא אין בכלל אלא מה שבפרט (הכלל הוא כל פרט). יה"ר שהקב"ה יקבל את התפילות שתהא לנו הישועה בקרוב.
(ליל הושענס לכס תשנ"ז)
*
ליל הושע"ר בציון שמואל הנביא ע"ה
הושענא רבה מועיל לבטל את הגזירות (אפילו אחר חצות), ואיתא במדרש ששמואל הנביא ע"ה מסתובב במקום המקדש עד אשר ייבנה המקדש. ובספר החזיונות לר"ח ויטאל זי"ע כתב מעשה שנכנס לגן עדן למקום הנביאים, וראה מקום ריק ליד אחיה השילוני - מקומו של שמואל הנביא שלא נכנס לגן-עדן אלא מסתובב. מסתמא הוא מתפלל ומחפש איזו עזרה שיעזרו לו. היום המצב איננו פשוט כאן בארץ ישראל - צריך רחמים, צריך להתפלל לכל הפחות תפילה אחת על הציון בשביל כלל ישראל. מדוע נשאר שמואל הנביא ע"ה מחוץ לגן-עדן ? יש אומרים שחנה היתה בת ק"ל כשנפקדה - ולכאו' הרי זה נגד הטבע שחנה התפללה על זרע כל כך הרבה שנים עד גיל כזה, אלא שהיא היתה נביאה וראתה שהקב"ה אינו מקבל את תפילתה, והבינה שמסתמא השי"ת רוצה ממנה משהו - שהיא תיכנס לענין של צער השכינה ותתפלל שהשכינה הק' תפדה את עצמה. וכאשר עלי הכהן ראה אותה מתפללת, ויחשבה עלי לשכורה" - הוא ראה תפילה כזו, בכאב עצום כזה, ולא הבין מה הולך כאן. לכן סיפרה לו, וכששמע שהיא עדיין מתפללת על בן, נזדעזע - שאשה בת ק"ל שנה עדיין מתפללת על בן באמונה כזו ! והוא ברך אותה. לכן נולד שמואל הנביא, מכל כך הרבה תפילות עבור צער השכינה, והוא קיבל את הנשמה הזו - ולא הסכים להכנס לגן-עדן, ולכן הוא אשר זכה למשוך את שאול המלך ע"ה ואת דוד המע"ה. ובפרט בזמן כזה כהיום, הוא מאד שמח כאשר יהודים הולכים להתפלל שם למען כלל ישראל.
הרמ"ק כתב, שאפילו האבות הק' אינם יכולים לפעול למעלה שום דבר, כי התפילות צריכות לבוא מבעל-בחירה. רק כאשר בעלי-הבחירה מעוררים אותם, יכולים האבות הק' לעזור בתפילה. ולכן יובן מש"כ במדרש, שירמיה הנביא הלך להעיר את האבות הק' בעת חורבן ביהמ"ק. וכעת צריך לעורר את שמואל הנביא ע"ה שיעזור בתפילה, שתהיה הישועה לעם ישראל - והם מעוררים רחמים בשמים ! עוד איתא בגמרא ברכות עה"פ "א-ל כביר לא ימאס", שאין הקב"ה מואס בתפילת הרבים, ולכן צריך שכל אחד יכלול את תפילתו בתפילת הרבים !
(*)
(ליל הושע"ל תסנ"ל)
אפי' מי שנכתב עליו שלא לטובה ח"ו - עדיין יכול לפעול ביום הזה להפך הכל לטובה. על כן צריך אדם להתאמץ ולדעת, שכל אחד ואחד אחראי עבור עצמו ועבור משפחתו ועבור כלל ישראל, שהרי לכל יהודי יש חלק, ולומר בכוונה ולכוון היטב בכל התפילות.
הבה נלך ביחד לצעוק לה', "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני כו'" (תהלים כב). וכל מי שיכול ילך אצל ציון שמואל הנביא ע"ה להתפלל ולפעול ישועה, השי"ת יעזרנו שנזכה כולנו כאחד לגאולה השלימה אמן.
(*)
(ליל הושע"ל תשס"ט)
כעת ניסע לציון שמואל הנביא ע"ה ונתפלל ונבקש כולנו שכל אחד יזכה להיוושע בכל הישועות, שכל אחד צריך ישועות כה רבות. יש הצריך בני, יש הצריכים מזוני, יש הצריכים חיי, רפואות וישועות, שידוכים לילדיהם, השי"ת יעזור שיזכו הכל להיוושע בכל הישועות ברוחניות ובגשמיות ונזכה כל אחד לפתקא טבא ולסייעתא דשמיא בכל העניינים, ונזכה עוד השנה בעז"ה לגאולה הגדולה והשלימה לה אנו ממתינים, ונאמר אמן.
(ליל הושענס לכס תשע"ג)
-אסרו חג בעבותים-
לאסוף את כל האור של הסוכה והאמונה שבה
האריז"ל מביא ב'שער הכוונות' שתי דעות. לפי דעה אחת, נשארות ארבע עשרה מדרגות בין הקדושה לבין החול, והדרגה הזו של אסרו-חג היא כמו בערב-שבת בערב. ולפי דעה שניה יש פחות מי"ד מדרגות. מ"מ רואים מכאן דבר נפלא, עד כמה נשארת הקדושה של ימי החג גם באסרו חג, וא"כ בודאי שעדיין ניתן למשוך מהקדושות של החג. והצדיקים פירשו את הלשון אסרו חג' מלשון לאסור ולקשור, 'אסרו חג בעבותים' - צריך לקשור את החג בחבלים. בכל אופן, הדבר החדש הוא הכח הפנימי - כשאדם מחזיק בפנים, באופן אף אחד לא יוכל לינוק ממנו, זה הענין של אסרו חג. ובכלל, כוחם של הצדיקים הנסתרים היה, שלא ידעו אודותם, ולכן הם לא ניזוקו מאף אחד ולא ירדו ממדרגתם הגבוהה. למעשה כל פרסום הוא מזיק ואיננו טוב. הרה"ק מרוז'ין זי"ע נהג לומר, שעדיפה התפילה אשר מתפללים בפינה - ואפילו היא הגרועה ביותר - מאשר התפילה הטובה ביותר שמתפללים לפני העמוד. שכשהאדם מתפלל לפני העמוד, הוא צריך כבר רחמים. אמנם יש לפעמים שהאדם מוכרח להתפלל לפני העמוד, אולם ניתן ללמוד מכאן את המושג, עד כמה האדם צריך להסתיר את עצמו. וצדיקים רבים עבדו על הענין הזה, להסתיר את עצמם.
אסרו חג' הוא כמו המשל לאדם שעושה חתונה לבנו, ולאחר החתונה חוזרים הביתה ועדיין שמחים : ברוך ה', היתה חתונה נפלאה ! נשארת עדיין הרגשת השמחה בחזקה. והכח הזה באסרו חג, כשאנחנו שמחים עם הקדושה של החג שהקב"ה נתן, עוזרת לאדם שזה ייכנס בעצמותיו, מה שהקב"ה זיכה אותנו מכל הקדושות - שתישאר אצלנו השמחה הזו לכל השנה, בעזרת ה'.
יתן לנו ה' שנוכל לזכור את הקדושה של החג ושהיא תיכנס באמת בפנימיות העצמות ובפנימיות הלב והמוח, שתהיה התפשטות הקדושה לכל אבר ואבר על זה צריכים להתפלל, שלא תלך הקדושה ח"ו לאיבוד. ואיתא מהאריז"ל, שמכל יחוד של קדושה צריך לבוא אור גדול, כמו שבעולם הזה כאשר נולד ילד והוא נשאר - כך נשאר אור מהאורות הקדושים, שהוא צריך להישאר ולא הולך לאיבוד. ואם ח"ו האור הולך לאיבוד, הר"ז כמו נפל ח"ו. ועל כך צריך להתפלל כעת, שלא ילך האור של הסוכה והאמונה לאיבוד ח"ו ושהקדושה תישאר אצלנו ולא נאבד אותה. יה"ר שה' יזכנו !
(לסלו קג סוכות תשנ"ז)