הנה מצאתי בפירוש הראב"ד על הספרא פרשת צו בתחלתו (פרשה א ברייתא יב ד"ה וכולם), דתנן בה כלשון המשנה זבחים (פח.) - 'וכולן אין מקדשין אלא בקודש', ובפירוש הראב"ד וז"ל: וכולן אין מקדשין אלא בקודש, פירוש, כשהם במקום הכשירן. מיהו אין מקדשין ליפסל, וילפינן לה להא מילתא מהא דתנן בסוכה (מח:) גבי מילוי, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו ממלאין חבית של זהב שאינה מקדשת אלא מן השילוח ומניחה בלשכה, ואם איתא דכלי שרת אין מקדשין כלל שלא במקומן, לזעירי דאמר (שם מט:) אין שיעור למים וכלי שרת נמי מקדשין, ליפסל ביוצא ובלינה, עכ"ל.
והנה יש כאן חסרון ושיבוש דמוכח. אך גוף כוונתו מפורשת דהכי קאמר, מיהו אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל, וילפינן לה להא מילתא מדתנן בסוכה, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה, [כך הוא לשון המשנה בסוכה שם (מח:), ובפירוש הראב"ד הנ"ל הובאה בשיבוש], ואם איתא דכלי שרת אין מקדשין כלל שלא במקומן - ואפילו ליפסל, אם כן הרי היה אפשר למלאות מן השילוח במקודשת, ולא יכניס הכלי לעזרה עד למחר, ולא יופסל בלינה, כן הוא תוכן כוונתו. וזו באמת קושית התוספות בסוכה שם (נ. סוף ד"ה ואי), דלא יכניס הכלי עד למחר, עיין שם. ועל כל פנים דעת הראב"ד כך הוא לפי האמת, דליפסל מקדש גם בחוץ, וראה זה חדש הוא.
מילוי מי החג מצוה הוא
והנה לולי דברי התוספות והראב"ד הנ"ל, היה אפשר לענ"ד לומר דבאמת בחוץ אינו מקדש כלל, ורק הרי אין לימוד על זה, והוא סברא גרידא דאין הכלי מקדש רק במקום הכשירו, וכדברי הראב"ד הנ"ל. ועל כן במים דחג דכתיב (ישעיה יב, ג) 'ושאבתם מים בששון ממעיני' וגו' - עיין סוכה (מח:) בגמרא, והמילוי עצמו מכלל המצוה, ואפילו יש לו מים, מצוה למלאות מן המעין לשם ניסוך.
דבר שמצותו בחוץ מקדש בחוץ
ועל כן שפיר הכשירו של כלי לקדש גם בחוץ, כיון דהמילוי בחוץ עצמו מצוה. ועיין זבחים (כ:), דאפילו אי נימא דפסלה יציאה בקידוש ידים ורגלים, ואם יצא הכהן חוץ לעזרה וחזר - צריך לקדש ידיו ורגליו שנית, מכל מקום בפרה - מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא. ואמר שם בגמרא הטעם, דשאני פרה, דהואיל וכל מעשיה בחוץ לא פסלה בה יציאה, עיין שם. והכא נמי מעין זה, כיון דמצות המילוי בחוץ, לכן שפיר מקדש מיד בחוץ בשעת המילוי. ומיושבת קושית התוספות והראב"ד הנ"ל, ואין צורך להכריח מכח זה דמקדש בעלמא גם בחוץ ליפסל.
זמן המילוי הוא ערב שבת ויכול להתקדש אז
ועל פי דרך זה, תתיישב גם כן קושית התוספות בסוכה שם (נ. ד"ה ואי), דהקשו דנייתי שפיר במקודשת מערב שבת, דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן. ולהנ"ל, כיון דהמילוי עצמו מצוה, ואי אפשר למלאות בשבת מפאת איסור שבת, הוי ליה ערב שבת זמנו של המילוי, ושפיר יקדש גם מערב שבת [ודכוותה בתוספות מנחות (נא. ד"ה אפי)], וכי היכא דמקדש בחוץ מפאת היות המילוי בחוץ מצוה - ואף דהניסוך רק בפנים, הכי נמי מקדש שפיר מערב שבת, כיון דהמילוי ערב שבת זמנו, ואף שזמן הניסוך הוא למחר, ודו"ק היטב.
מדברי תוספות ב'זמן' נשמע ל'חוץ'
והנה, מה שכתבתי דהכלי מקדש שפיר מערב שבת מפאת מצות המילוי, כיון דאי אפשר למלאות בשבת, והוי ליה ערב שבת זמנו של המילוי, ראיתי שוב שכן מבואר להדיא בתוספות שבועות (יא. ד"ה הואיל), וז"ל: אי נמי, אין כלי שרת מקדשים אלא בזמנן - אפילו ליפסל, כדמוכח בסוף פרק שתי הלחם (מנחות ק.), אף על גב דבסוף פרק לולב וערבה (סוכה מח:) צריך לומר דמילוי ערב שבת חשוב בזמנן - לפי שאי אפשר למלאות בשבת כו', עכ"ל.
ומעתה, הרי יש מדברי תוספות אלה ראיה ברורה לדברינו - דיש לכלי לקדש גם בחוץ מפאת היות מצות המילוי בחוץ. דהרי אין הבנה לדבריהם כלל לכאורה, דמה בכך דאי אפשר למלאות בשבת וצריך למלאות בערב שבת, הרי אפשר למלאות בכלי חול, ומה עניין כלי שרת לזה - שיחשוב זמנו לגבי הכלי ושיקדשנו כלי. ועל כרחך דכך היתה סברתם ז"ל, דכמו שהמילוי מצוה, כן ראוי גם כן להיותו בכלי שרת, ועל כן שפיר חשיב גם ערב שבת זמנו - גם לגבי הכלי, מפאת מצות המילוי שזמנו מערב שבת - וראוי להיותו בכלי, ועל כן הכלי מקדש מיד בערב שבת.
הטעם שלא יכלו למלא בכלי שרת ולהוריק לכלי חול
ואין להקשות על התוספות דשבועות הנ"ל, דנהי דהמילוי זמנו בערב שבת - וראוי להיותו בכלי, מכל מקום הרי היה אפשר למלאות בכלי שרת, ולהוריק המים מכלי שרת לכלי חול לפני בואם לעזרה, ועדיין אין היותו בכלי שרת בעזרה זמנו, ודו"ק. דזה אינו, דכיון שניתן בכלי שרת, יש לומר דאסור להוציאו לכלי חול, משום מעלין בקודש ולא מורידין (מנחות צט.).
ועוד, דכמו דסברת התוספות דראוי להיות המילוי בכלי שרת, והיינו על כרחך משום דחשיב להו המילוי כעין התחלת עבודת המים [וטעמא משום דכתיב 'ושאבתם' וגו' וכנ"ל], הנה כמו כן סברתם, דראוי להיות המים בכלי שרת מן המילוי דהיא התחלת עבודתו - עד הניסוך שהיא גמר עבודתו, ולא שיושם בכלי חול בנתיים. ואולי כוונת התוספות ממש כדברינו, דהכלי מקדש מיד בחוץ, או דסבירא להו כסברת הראב"ד הנ"ל, דליפסל מקדש תמיד גם בחוץ.
מדוע ערב שבת זמן המילוי - הרי יכלו למלאות בשבת מהבור הגדול
ואולם דברי התוספות שבועות הנ"ל נתעוררתי עוד, דצריכים עיונא רבא. שהרי מבואר ברש"י פסחים (לד: ד"ה מי), אהא דאמרינן התם, מי החג שנטמאו, השיקן ואחר כך הקדישן - טהורין. וברש"י: מי החג - כגון של ניסוך המים דשבת שבתוך החג, היו ממלאין אותן מערב שבת, וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות מן השילוח בשבת, וטורח הוא למלאות מבור הגדול בגלגל, והלך והשיקם באמת המים שבעזרה כו', עכ"ל.
ואם כן איפוא, מדוע יחשב ערב שבת זמנו של המילוי מפאת שאי אפשר למלאות בשבת, והרי גם בשבת היה אפשר למלאות מן הבור הגדול [עיין עירובין (קד.) ויומא (יט.) ושלהי מדות (פ"ה מ"ד)], אלא שהיה טורח בדבר, ואם כן על כל פנים מכח זה אין לו לערב שבת להחשב זמנו, וכמובן.
ובשלמא על מה שכתבתי דהכשר המילוי בחוץ ועל כן הכלי מקדש גם בחוץ, לא קשיא דהרי היה אפשר למלאות מבור הגדול, דזה אינו, דיש לומר דלשכה שבה היה הבור הגדול [עיין רש"י עירובין שם (ד"ה וממלאין), וביומא ובמדות שם] לא היתה מקודשת, [ואפילו היתה פתוחה לקודש, יש לומר דהבור לא היה מקודש מכח זה, ואף דבפסחים (פו.) מבואר דמחילות הפתוחות לעזרה תוכן קודש, מכל מקום כאן הרי אין הבור פתוח לעזרה, רק ללשכה, ועיין תוספות פסחים (סז: ד"ה מחילות)], ואם כן גם אם ימלא מן הבור הגדול, הרי יהיה המילוי בחוץ. מה שאין כן אהך דערב שבת קשיא שפיר, כיון דהיה אפשר למלאות בשבת, אלא שהיה טורח בדבר.
לניסוך בעינן מעין - ובור הגדול לא היה מעין
ואולי סבירא להו לתוספות, דבור הגדול לא היה מעין, ואם כן מימיו פסולים לניסוך, כמבואר בתוספות סוכה (מח: ד"ה מנא) דבעינן מעין דווקא, משום דכתיב (ישעיה יב, ג) 'ושאבתם מים בששון ממעיני' וגו', עיין שם. וכן כתב הריטב