נסיעה במונית בחול המועד
כמידי שנה נוסע ברוך לבקר אצל הוריו בחול המועד אולם השנה החליט שהוא נוסע רק במוניות הוא זכר היטב את הנסיעות בשנים עברו בתחבורה הציבורית, ואת העצבים שהם גררו אצלו ושינן לעצמו שכמו שהידר ושפך כסף על 4 מינים מהודרים ושאר צורכי החג בהרחבה כמו כן מהדר הוא במצות ושמחת בחגך משהגיע לבית הוריו ברר אצלו אביו בעדינות האם הנהג היה גוי. למה גוי תהה ברוך? התקשרתי והזמנתי דריווער מאנ"ש! חוששני אמר אביו שעברת על "לפני עור לא תתן מכשול", הרי אסור לפועל לעשות מלאכה בשכר בחוה"מ?
תשובה: לעניין נסיעה במונית בחוה"מ, עצם הנסיעה ודאי מותרת אם נוסע לצורך המועד [אבל שלא לצורך אסור], ואין לומר שיש בזה משום מעשה אומן אף שצריך מיומנות לדעת איך לנהוג, כיון שאח"כ עושים את זה כלאחר יד מותר, כמו שמצינו לגבי כתיבה שאף שלוקח זמן ללמוד כתיבה זה לא נקרא מעשה אומן.
השאלה היא איך מותר לנהג לקבל שכר עבור עבודתו, הרי קיי"ל שאסור לפועל להשכיר עצמו לעשות מלאכה אא"כ אין לו מה לאכול ואם כן כשאדם מזמין נסיעה בחוה"מ ומגיע נהג שומר תורה ומצוות וכמעט בכל המקרים הוא לא בכלל אין לו מה לאכל, הוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול ואף אם האיסור דרבנן י"א שעובר על לפני עור מדאוריתא.
והנה נראה לומר שיש שלושה צדדים להתיר:
- י"א שמותר לשכור פועלים לצורכי רבים, ואף שעיקר הפירוש של צורכי רבים הכוונה צורך של הרבים כגון תקון שווקים ומרחצאות שזהו של רבים, אך כתבו הפוסקים שגם דבר שזה צורך של הרבה יחידים ואם הדבר לא יהיה רבים יסבלו, יש להתיר וא"כ תחבורה ציבורית וכן מוניות, אם הם לא יעבדו יהיה צער לרבים, ע"כ מותר להם לעבוד בשכר, ולפי"ז אדם פרטי שאינו עובד כ"דריווער" ולוקח אנשים ברכבו ורוצה לקחת מכל אחד כסף או אדם שנוסע ממילא לעיר אחרת ורוצה לגבות תשלום סמלי מכל אחד אין לו היתר זה (אמנם יש היתר של הלואה וכדלקמן).
- יש היתר של הריטב"א (הביאו בביאור הלכה סימן תקמא ד"ה אלא) שכתב שכל מה שאסרנו בשכר זה דוקא שאפשר לבעל הבית לעשות אותה מלאכה ע"י אחרים דהיינו או עכו"ם בשכר או ישראל בחנם אבל אם א"א לו להשיג אנשים אחרים אלא אלו והם רוצים דוקא בשכר מותר בין לדבר האבד או לצורך המועד, ואע"פ שבביאור הלכה כתב ע"ז שחידש הריטב"א מדעתו ולא מצאתי כן בפוסק אחר, אבל אח"כ (סימן תקמב ס"א סק"ב) כתב המשנ"ב יש מן הפוסקים שסוברים וכו' שמותר לתן להם, וא"כ נראה שאפשר לסמוך ע"ז. ופשוט מלשונו שאם התירו זה גם לבעה"ב וגם לפועל ושוב אין כאן "לפני עור".
- יש עוד היתר של 'הבלעה', דהיינו שיכול לומר לו שנותן לו כסף עבור הדלק ומבליע לו את הוצאות הנסיעה וכמו שמצאנו לענין 'שכר שבת', ואף שמן הסברא לומר שלא יעזור הבלעה כי כאן הכסף לא נאסר מטעם שכר חוה"מ אלא שיש איסור לשכור פועל לעצם הפעולה שעושה. בכל אופן כתבו הפוסקים שיש לסמוך על ההבלעה ואף שכתבו שיש להתנות זאת בפירוש עם הנהג, י"ל שלא צריך לומר בפירוש כמו שמצאנו לגבי טבילה במקוה בשבת שכתב בשו"ת נודע ביהודה (אור"ח סוף סימן כו) דמותר לשלם לבעל המקוה שכר על הטבילה בשבת והוסיף דכן המנהג הפשוט וכתב שם שהטעם שמותר כי בעל המקוה רשאי לטול תשלום עבור העצים שהסיק בהם את המקום. ולכאורה צ"ע, כי ודאי התשלום הוא על עצם הטבילה ומה אכפת לי שעולה לו גם העצים ושאר הוצאות, אלא צ"ל שאם בעל המקוה יאמר מפורש שלוקח שכר עבור העצים יש להתיר, ממילא גם כשלא אמר כך מפורש יש להתיר [ראה בספר אורחות שבת פרק 22 הערה קמט].
העולה לדינא:
נתבאר כי אף שאסור לעשות מלאכה ולהשכיר עצמו בחול המועד, יש כמה צדדים להתיר דבר זה, ולכתחילה הנוסע במונית בחוה"מ יחשוב בדעתו שמשלם על הוצאות הדלק ושאר השכר הוא ב'הבלעה' שמותר.
בגדרי מצות השמחה ברגל
שני בחורים צעירים התעמקו בלימוד הגמרא בפרק ערבי פסחים, שם דנה הגמרא (קט.) איך מקיימים מצות שמחה בימים טובים, והתעוררה להם השאלה: האם גם בימינו יש מצוה לשמוח בימים טובים ובחול המועד, או שהמצווה כצורתה נתקנה רק בזמן שבית המקדש קיים והקריבו קרבנות, אבל בזמן הזה אין בזה מצוה אלא רק תקנת חכמים, אולי זכר למקדש?
תשובה: נחלקו הראשונים בדבר זה (ועי' שאגת אריה סי' סה וסח שהאריך בזה), האם יש מצוה מן התורה לשמוח ברגל גם בזמן הזה, כשאין בית המקדש קיים, ואי אפשר לקיים את השמחה כעיקר מצוותה - על ידי אכילת שלמי שמחה. הרמב"ם (יו"ט פ"ו הי"ז, סה"מ מ"ע נד) סובר שגם בזמן הזה יש מצוה מן התורה, ואילו התוספות (מו"ק יד: ד"ה עשה) סוברים שבזה"ז אין מצוה מה"ת, כי אין אכילת שלמים כשאין ביהמ"ק וחיוב השמחה היא רק מדרבנן. למעשה כבר נפסקה ההלכה שהמצוה נוהגת מה"ת גם בזמן הזה (ראה רמב"ם שם, חינוך מצוה תפח).
וכיצד מקיימה, כתב בשולחן ערוך (או"ח סי' תקכט ס"ב): חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו; וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים. עכ"ל. ומבאר המשנ"ב (ביאור הלכה שם ד"ה כיצד משמחן): האנשים, בזמן שבהמ"ק היה קיים היו אוכלין בשר השלמים לשמחה, וכדכתיב 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת' וגו'. ועכשיו שאין בהמ"ק קיים אין יוצאין ידי חובת שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'. אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו, כיון שאין לנו בשר שלמים, ומ"מ מצוה יש גם באכילת בשר כיון שנאמר בו שמחה [כן מתבאר מדברי הב"ח וש"א]. עכ"ל.
והקשה אבי מורי שליט"א, מדוע לאנשים המצוה מתקיימת דווקא בשתיית יין (ויש אומרים שגם באכילת בשר). ואילו לנשים בראוי להן כרצונן, הן בבגדים והן בכלים נאים, ויש שפסקו (שבה"ל ח"י סי' פ, חוט שני הל' יו"ט שם) שאף בקניית רהיט או שאר דברים לצרכי הבית - הגורם להן שמחה, מקיימות בזה מצות השמחה ברגל. וציין כמה נקודות בגדרי המצוה וטעמה, שמתוך כך יבואר הענין בס"ד.
- בכמה ספרים הובא בשם הגאון מוילנא זצ"ל שנשאל מה מצוה שהכי קשה לקיימה? והשיב שמצות שמחת יום טוב, היא הקשה ביותר, כי צריך להיות כל רגע במצב של שמחה, ופשיטא שזה קשה מאד. והעיר אאמו"ר שליט"א: כמדומה ששמועה זו לא נאמרה על ידי הגאון מוילנא, שבספרי תלמידיו וחכמי דורו לא הוזכר דבר כזה. וכנראה זה נשתרבב משמועה אחרת שהובא בהקדמת תלמידו הגר"ח מוואלוזין זצ"ל לספרא דצניעותא שכתב עליו בזה"ל: ומאשר היו יודעים זה דרכו בקדש מעולם, הפלגת שמחתו וחדות ה' מעוזו, אשר היה שש ושמח ביו"ט כמצוה עלינו בתורתו ית"ש אשר היה להפליא, עכ"ל. אכן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, מוסר כעין זה בשם רבו הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שאמר: 'המצות עשה הכי קשה בשבילי בסוכות, היא מצות שמחה בכל רגע'. (תשובות והנהגות ח"ה סי' קנב).
- והנה יש להסתפק בזמן שבית המקדש קיים, שהמצוה היתה לאכול בשר שלמים, וכן בזמן הזה שמצוה לשתות יין (כמ"ש בשו"ע), האם חייב גם ביום וגם בלילה, או שבאחד מהם די. החזון איש (או"ח סי' קכד), מסתפק בזה, אם יש חיוב אכילת שלמים ביום ובלילה, או די באחד מהם. אבל הצל"ח בחגיגה (ו.) כתב להדיא שצריך לאכול אחת ביום ואחת בלילה. ויש שפירשו בדעת החזון איש, שאולי רק לגבי אכילת שלמים בזמן שביהמ"ק היה קיים הסתפק, כי אז המצוה היתה דווקא באכילת שלמים, אבל בשתיית יין בודאי די ביום בלבד. היו שנהגו לאכול סעודת בשר ויין ביום וגם בלילה, לקיים מצות שמחה. אבל מנהג רוב העולם אינו כך. השפת אמת (בחידושיו לש"ס, סוכה מח. עי"ש) כתב, שנראה לו בביאור דברי חז"ל שמצות שמחה נוהגת בימים ובלילות, שכוונתם היא שאפשר לקיימה גם בלילות, ויוצא ידי חובתו. אבל לא נתכוונו לומר שחייב לעשות פעולה לשמחה גם ביום וגם בלילה.
- הטעם שא"א לקיימה בזה"ז אלא בשתיית יין: יתכן לומר, שבזמן בית המקדש, על ידי אכילת בשר שלמים היה יורד שפע שמחה משמים כי אכילה קדושה זו הכניסה שמחה באוכליה לכל היום. אבל בזמן הזה שעיקר מצות השמחה ביין, נראה מדברי הים של שלמה (ביצה פ"ב סי' ה), שעל ידי שישתה יין ישכח מצערו וצרותיו, ויוכל להיות בשמחה. זה לשון המהרש"ל (יש"ש שם): אבל עכשיו, שאין לנו שמחת שלמים, והמקדש חרב, וערבה כל שמחה, אין שמחה אלא ביין, וזולתה אינו יוצא ידי חובה בשמחת י"ט, ואדרבא, במה ישמח את עצמו, אם לא שישתה, וישכח רישו, לשמוח, ולבטוח בה', שיחזור אלינו, ואף בימי גליותינו, בהיותינו בארץ אויבינו, לא מאס ולא געל אותנו, להפיר בריתו, תורה ומצות מאתנו, כי תמיד הוא ה' אלהינו, עכ"ל. כלומר, שבזמן הגלות אין לנו אפשרות לקיים מצוות שמחה כמו בזמן המקדש, שכאשר היו אוכלים שלמים זכו לשפע שמחה ממרום, אלא רק על ידי פעולות להסחת הדעת מצערינו בגלות, כגון שתיית יין. אולם בודאי עיקר המצוה היא להיות שמחים במשך כל המועד. ולפי זה תתיישב התמיהה הנ"ל, מה טעם החילוק בין שמחת הנשים לשמחת האנשים. לאנשים אי אפשר לקיימה על ידי קניית חפץ המשמחו, או אכילת מאכל המשמחו, כי לא די בכך שיהיה שמח לרגע אחד או זמן מה, אלא צריך להיות 'בשמחה' כל היום, וכל המועד בכלל. ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקיימים המצוה - על ידי אכילת בשר השלמים וכנ"ל שמביא שמחה לכל היום, ובזמן הזה - על ידי שישתה יין וישכח צערו וטרדותיו, וכמאחז"ל (יומא עו:) זכה משמחו.
- זמן החיוב: בגמרא (סוכה מח. וברש"י שם, פסחים קט. ותוס' שם) איתא, שמצות שמחה נוהגת ביום ובלילה, אמנם, זה ודאי שמצות שמחה במועד נוהגת בכל רגע (וכ' בספר יום טוב כהלכתו, דאף אם מצוות המעשיות א"א לקיים בכל רגע, חיוב שמחה בלב ודאי שייך כל היום, וע"ע עמק ברכה בסוגיא דשמחת יו"ט שכתב להוכיח שיש שלוש דרגות בשמחה, ובמועדים מחויבים בכולן כולל הדרגה הג' שהיא שמחה של שירה. עי"ש, מועדים וזמנים ח"ז סי' קיא, חוט שני הל' יו"ט סי' תקכט, ופת"ש שם שהאריך בזה). וראה דברי הגר"מ שטרנבוך (מועו"ז שם סי' קיב): מה נענה אנן, לזכות לקיים המ"ע כהלכתה, ובכל שמחה ביום טוב יש לזכור 'נגילה ונשמחה בך' - שהשמחה היא בו יתברך. ולהתעצב ולדאוג אסור בכל שהוא כל שבעה, שמסיר בזה מצות שמחה מעצמו, וצריך ליזהר בזה מאד.
העולה לדינא:
- נחלקו אם מצות השמחה ברגלים בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן, ונפסק שהיא מן התורה.
- המצוה לשמוח היא בימים ובלילות, בכל זמן המועד.
- מחלוקת הפוסקים אם החיוב לאנשים הוא רק לשתות יין, ויש הסוברים שגם מצוה לאכול בשר. והחיוב הוא גם ביום וגם בלילה, ויש שכתבו שדי באחד מהם.
- החיוב לשמוח בלב הוא הן ביום והן בלילה, בכל רגע ורגע. ובכלל חיוב השמחה, שאסור להצטער, לדאוג ולהיות בעצבות כל שבעה, שמסיר בזה מצות שמחה מעצמו, וצריך ליזהר בזה מאד.