עבודה שבלב זו תפילה
לשנות סדרי בראשית
מעשה באברך שהגיע אל הגאון הקדוש רבי אברהם מסוכטשוב זי"ע, בעל 'אבני נזר', לאחר שעברו למעלה מעשר שנים מנישואיו וטרם זכה לילדים, בבקשת ישועה לזכות בבנים.
נענה הרבי: "אין עצה ואין תבונה כנגד דברי המשנה במסכת יבמות (סד.), עליך לגרש את אשתך על מנת לזכות לבנים!"
כשחזר לביתו וסיפר על דברי הרבי, נעשתה מהומה גדולה.
האישה והוריה לא יכולים היו להאמין שכך אמר הרבי, וסרבו להעלות על דעתם אפשרות שכזו.
לאחר ויכוחים מרים והטחת האשמות, הסכימו ביניהם לנסוע כולם יחד לסוכטשוב, ולברר את העניין בעצמם לפני הרב הקדוש.
מכיוון שלא היה נהוג בסוכטשוב להכניס נשים אל הקודש פנימה, נותרה האישה לעמד בחוץ, על יד הדלת, משם שמעה את טענות אביה עבורה.
האב טען כי לא ייתכן לגרשה, אך הבעל הציג לפני הרבי את דעת הרופאים, כי האישה היא עקרה.
כאשר הבין האב שדברי חתנו נכונים הם ואין ביכלתו לדחותם, הביע הסכמתו לנתינת גט.
הדי הדברים הגיעו לאזני האישה שעמדה בחוץ, ובשמעה את השיחה נסבה על סידור הגט, פרצה בבכי מר וקורע לב.
הבעל ששמע את בכייתה מבחוץ החל אף הוא לבכות, ואל בני הזוג הצטרף האב המיוסר, עד שהמקום היה לחרדת אלקים.
מטבעו היה בעל 'אבני נזר' רך לבב, ולקול ההתייפחויות החל אף הוא לבכות יחד עימם עד שלא היה מסוגל עוד, וקרא לעברם: "למען ה' הפסיקו נא לבכות, אינני יכול לסבול את הבכי..."
ואז, קם הרבי ממקומו והחל לפסוע בחדרו במהירות הלוך ושוב, כשפניו בוערות כלפידים, לפתע נעמד באמצע החדר, נשא עיניו למרום, וצעק מרה בקול חוצב להבות אש:
"רבונו של עולם! יודע אני שלידת אדם ובריאתו הוא ענין של טבע העולם, אשר נטבע כבר במעשה בראשית, אבל הלא אתה יכול לשנות גם טבע מעשה בראשית, ולא יבצר ממך לשנות כל סדרי הבריאה כרצונך. לפיכך מבקש אני ממך שתשנה גם אצל אשת האברך הזה מעשה בראשית, באופן שיהיו להם בנים, כדי שלא אאלץ לגרשם!"
סיים הרבי את דבריו המרעידים, ופנה אל האברך בשמחה: "שובו לביתכם, כי ישועתכם קרובה לבוא!"
ובשנה ההיא ילדה לו אשתו העקרה בן זכר!
קרבת אלקים לי טוב
ר' זימל הקברן לא נתברך במזל טוב, ביש-גדא אמתי היה, עני ואביון שבכל אשר פנה נכשל, כה רע היה מזלו עד שככל שהלך מזלו ודעך כן הלך מזלם של בני העיירה ודרך, זה לעומת זה, וזאת על שום שפרנסתו מן החברא קדישא היתה.
וככל שהאריכו בני העיירה ימים, ובריאותם איתנה היתה, כך היו ידיו של ר' זימל מחוסרות-מעש, ופרנסתו רחוקה מאתו.
אפילו להלין על מצבו לא יכול היה ר' זימל, שהלא בל יעלה על הדעת להתלונן באזני חבריו שהם מאריכים ימים יתר על המידה...
הם מצידם, השיבו לו בחסר התחשבות רעה תחת טובה, וגומלים לו על שתיקתו במליצתו המפורסמת של רבנו אברהם אבן-עזרא על מזלו הרע: 'לו יהיו נרות סחורתי – לא יאסף שמש עדי מותי, לו אהיה סוחר בתכריכין – לא יגוועון אישים בכל ימי'.
הזמן חלף, ובנותיו של ר' זימל הגיעו לפרקן, ושידוך אין. כי בלא נדוניה – אין חתן. איש לא רצה להשתדך עם בנותיו של אביון חסר-מזל זה.
ראה ר' זימל שכלתה אליו הרעה, והבין כי אם לא יעשה מעשה, עתידות בנותיו לשבת בביתו עד שילבין שערן, ויצא בדרכו לווינה הבירה.
בווינה התגורר אחד מקרובי משפחתו הרחוקים, דודנו של אמו המנוחה, ונצר נאמן למשפחת קארגמן, שלפי השמועה התברך בהון עתק. יתייצב ר' זימל לפניו וישטח לפניו את רע מצבו, ולבטח יפתח האיש את ידו ואת כיסו ויסייע לשאר בשרו הדך והנכלם.
לווה ר' זימל מקופת הגמ"ח ממון להוצאות הדרך, ונסע לווינה הגדולה.
אחרי שיטוטים ובירורים מצא את הכתובת. עיף ויגע מצא את עצמו עומד לפני דלתות עץ האלון החסונות המגיפות את בית המדות הענק שבנה לו הגביר באחת משכונות הפאר של וינה.
לקול הפעמון פתח אחד המשרתים לבושי המדים את הדלת.
"אמור לאדונך שקרוב משפחתו הגיע לבקרו מעיר רחוקה". נקט ר' זימל לשון ערומים. נזהר מלחשוף את מטרת הביקור המשפחתי המרגש.
מדד אותו המשרת במבטו ונפנה למסר לאדונו את הודעתו.
העשיר פנה תכף לקבל את פניו, אלא שבראותו את קרובו חשכו עיניו.
הוא לא נזקק ליותר מקמצוץ של ניסיון ארוך-שנים על מנת להבין את מטרת הביקור, ועינו צרה היתה בממונו וכספו עליו עמל.
מי יודע כמה עתיד הביקור המשפחתי לעלות לו...
"שלום עליכם!" פתח ר' זימל בהתרגשות. "כמה שמח אני לפגש את דודנה של אמי זכרונה לברכה. לא ימוש מזכרוני כיצד היתה מספרת לי תמיד על תבונתם וחכמתם של משפחת קארגמן אשר מברודי, והנה, זוכה אני לחזות באחד מצאצאיה הנכבדים במו עיני..."
בהחלטה של רגע עלה בדעתו של העשיר רעיון נפלא: במקום לאסוף תירוצים מן הגרן ומן היקב, ולנסות להתחמק מקרובו בחסר הצלחה – הן מכיר הוא את טבעם של קרובים אלו שאין הם מוותרים בקלות – מוטב שיתנכר אליו בטענה שאיננו מכירו.
"כמדומה", נענה ואמר, "שנפלה לכבודו טעות חמורה והחליף במישהו אחר, כי לא על בני משפחת קארגמן שמוצאה מברודי הנני נמנה, אלא על משפחה אחרת בתכלית", הסביר.
ר' זימל, כמובן לא התלהב כלל מעצתו של בעל הבית. הייתכן שכל עמלו וטרחתו הרבה לנסוע לווינה ירדו לטמיון?!
ביש-מזלו פרח ממנו לרגע, ונצנוץ של חריפות הבזיק במוחו.
"מאחר ואני עדיין סבור שקרובי משפחה אנחנו, הרי שמבחינתי עלי לתת לך עצה טובה, כדרכם של קרובי משפחה הדורשים טובה שארי בשרם", נענה ואמר.
בעל הבית הביט בו במורת-רוח, מצפה לרגע בו יפטר מהאורח הבלתי-קרוא שנחת עליו.
ר' זימל לא מתח אותו יתר על המידה: "ובכן, דע לך ידידי ושאר-בשרי כי עתיד אתה למות בימים הקרובים, ולכן אל תתעצל אלא תכתב תכף ומייד צוואה ותחלק את רכושך כראות עיניך..."
בעל הבית כמעט שהתמוטט בו במקום. הוא החוויר כסיד, ומהר לקרס על כורסה סמוכה.
ההלך לבוש הקרעים שנראה בעיניו כקבצן, הפך לפתע לדמות מסתורית יודעת-כל שמהלכים לה בעולמות טמירים.
אחרת, מנין לו לדעת על מותו הפתאומי הקרב ובא?
במוחו של העשיר, צפו לפתע כל כאבי הבטן שפקדו אותו בתקופה האחרונה. עד עתה לא יחס להם חשיבות. חשב שבאו מרוב אכילת בשר ומאכלים שמנים, אך עתה, התחוורה לו לפתע משמעותם האיומה...
מכאן ועד לכאבי לב וחזה דמיוניים, צמרמורות וגלי-כאב היתה הדרך קצרה.
עומד הוא למות, ועליו לצוות לביתו. צדקו דברי העני.
כיוון שנזכר ביום המיתה הקרוב מתמיד, עלו בו הרהורי תשובה, ותכף ומייד נפתחה ידו הקפוצה.
"אכן", אמר בקול רועד. "סבורני שטעיתי, וקרובי משפחה אנו. אתן לך סכום נכבד לנשואי בנותיך, רק אמר לי מהיכן באה לך ידיעה איומה זו שאני עומד למות?!"
ר' זימל מנה את צרור השטרות שתקע קרוב המשפחה שהתעורר משכחתו, ואחר, נענה בניחותא: "חוזר אני בי מדברי הראשונים, כי רואה אני כעת, שחיה תחיה ולא תמות..."
בעל הבית עמד נדהם. הצבע החל לשוב לפניו החוורות, אך הוא לא יכול היה להבין את אשר דובר אליו האורח: "וכי משטה אתה בי?!" זעם נמסך בקולו.
ר' זימל לא נבהל. "ועתה אספר לך מנין יודע אני. פשוט מאוד. בעירי משמש אני כגבאי של חברא-קדישא, וסימן מובהק יש לי מנסיוני אצל נפטרים, כי בשעותיהם האחרונות של העומדים למות, אין הם מזהים את קרובי משפחתם.
כאשר ראיתי שאינך מזהה אותי, על אף ששאר בשרך אני, הבנתי מייד שבוודאי חולה מסוכן אתה, ושעתך קרובה, ועל כן יעצתי לך לסדר את עניניך בעולם הזה.
אך כעת, כאשר שבה אליך הכרתך, אין ספק שחלפה מחלתך, ובריא אולם אתה לארך ימים ושנים טובות..."
על מעשה זה הסביר רבי משה צבי גאלד זצ"ל ממונטריאול, בספרו 'חיי צבי', את הפסוק (דברים ד ז) 'כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו', כי לעומת אותו בעל בית המחפש להפטר מקרוביו, ומתכחש אליהם על מנת שלא יהיה עליו להיטיב עימם ולסייע להם, הקדוש ברוך הוא חפץ להיטיב עימנו, וקרוב אלינו בכל קראנו כי בניו אנו.
ועל כן, נענה הוא בכל עת שאנו מתפללים אליו ומבקשים מאתו.